והואיל ואנוכי מספר סיפור זה לחברי המלומדים, בל יחשבו כבודם שכך נוהג כל זוג סביר בלשכתי. ישנם גם מן הזן המיושב, השקול, אלה שעוקרים זה את עינה של זו, וזו את עינו של זה, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, ביישוב הדעת, בנימוס ובסובלנות, ועל פי החוק, ובמיוחד על פי ס"ק 17 כאמור לעיל, להוציא מקרים של עיקולים, סילוקין, שיפוי, צווים ושאר מרעין בישין, הכול ככתוב והכול כדין ובסבר פנים יפות (להלן "הצאן לטבח" או לחילופין "מַעשירי קופת העו"ד").
ויש מן הסוג שייקרא כאן "הסקנדליסטים". זהו זן אלים במיוחד. ראוי לו, לכל משפטן העוסק בדיני גירושין וממונות, מזונות, מעמד אישי ומשמורת, שיישמר מפני אלה. בדרכם הנלוזה וחסרת המעצורים הם יעשו שפטים בלשכתו של בא כוחם, שבא בעל כורחם, וינפצו כלאחר יד את הוואזה משושלת מינג שרכש עבדכם הנאמן בעמל כפיו (צוקרמן נגד צוקרמן, 2005) בבייג'ינג, את שעון הרולקס שעבורו עבד שעות נוספות (אבני נגד רוזנבלום-כהן-לוי ז"ל-חזיז-אבני, מקרה קשה במיוחד, 1987-1995), ואף את מתמחתי הנאמנה שגית (בלונדה – שאפה לא נורמאלית – ציצים גדולים, פעמיים בשבוע בשעות נוספות). שיפצתי הכול, אבל השיפוץ שלה היה יקר במיוחד.
לא יועילו כל תביעות הנזיקין והחילוט, יען כי בתום הקרבות לא תיוותר פרוטה שחוקה בחשבונותיהם השמנים, כי יכלו אותם זה בזעמה של זו, ובזעמם ישליכו את התיק ובו יפויי הכוח לעיקול ביתם, ממונם, יאכטתם, בנותיהם, וכל שווה-ערך אחר, מחלון לשכתנו הצנועה והמכובדת, מהקומה ה-38 של המגדל העגול, אל תהומות האיילון.
והואיל, חבריי המלומדים, ויודעים אתם כל זאת ונקעה נפשכם מפורעי חוק אלה, והואיל ופוקעת סבלנותכם מעינוי הדין המתמשך בסיפורי, הנני מגיע אל עיקר עיקרו של התיק. בפעם הראשונה מזה שלושים שנותיי כעוסק במלאכת הקודש של גירושין, משמורות מזונות ותביעות אישיות לכל המרבה ממון, הופיע במשרדי זוג – איש ואישה, נשואים עדיין אך פרודים זה מכבר. שניים אלה נראו לי בלתי עשיקים בעליל. בירור קצר העלה כי אין באמתחתם נדוניה כגון ני"ע, וי"ק (וילה בקיסריה), ה"כ (הרבה כסף), וכיוצא באלה הראויים לשפות את שכר טרחתי הצנוע.
אבל משהו בהתנהלותם גרם לי לא לשלחם בבושת פנים אל ידידיי המכובדים (אם כי מכובדים פחות) שבקומות 3 או 4, או חלילה במרתף) של מגדלנו. ולפיכך באנו, אנוכי ומייפי כוחי, ונשאנו ונתַנו ארוכות על הסכם גירושיהם כדמוישי . כנהוג במשימות שכאלה, ניסיתי לפשר ולגשר, ולהדיח לקראת ריב ומדון ולשסותם זה בזה, למען ירבו מזומניי על פני האדמה ולמען יאיריכון חופשותיי על פני הקריביים. אך קשרו הם קשר מול בא כוחם הנאמן והמסור הנכון לכלות את ימיי ולילותיי (ואחר הצהריים עם שגית) למענם, ואיחדו כוחותיהם נגדי. וכך מתכלה זמני היקר... היקר מאוד – 400 דולר לשעה, לא כולל דיונים, בתי משפט, הוצאת צווים, חתימה, הפקת מסמכים ובולים (אני אוסף, בעיקר נדירים) – פגישה אחר פגישה, וככל שמתקדמים אנו בהסכם, הם ממשיכים בקנונייתם ויוצאים חבוקים, מחויכים מאושרים ומחורמנים מלשכתי.
ממש בזיון בית העו"ד ולשכתו. זמננו יקר, חברי, ולא אלאה אתכם בפרטים, כפי שהלאו אותי אלה בסיפוריהם מסמרי השיער על מעשיהם זה כנגד זו, וזו כנגד זה, כל אחד ממרכיבי הזוג, שניהם יחד וכל אחד לחוד. לא הועיל נסיוני הרב בחקירה נגדית, בהטרדת עד (עדה, במקרה זה), ונדמה היה שההסכם הולך ומתרחק, אף כי נותר רק ס"ק 4.ג – מזונות – ומרחק של 300 שקל לחודש בין הניצים.
והואיל וסיפורנו בא אל קצו והגענו לשלב הסיכומים, אספר לכם עוד כי בפגישתנו האחרונה ניסיתי לשנות טקטיקה. התפרצתי אני עליהם ישר על ההתחלה, ואמרתי כי לא יתכן שיכלו כך את זמנו של עו"ד ומשפטן מן השורה הראשונה, חבר לשכת עוה"ד, מומחה בינלאומי לענייני אישות (לא קוטל קנים אנוכי) ומזונות, בורר ומגשר, ואני עוזבם כאן בלשכתי ויודיעוני נא מייפי כוחי כשיסכימו הם עצמם על הפרטים. וכך, רבותי, בפעם הראשונה הפקרתי את לשכתי בידי עמך, עמים וארצות שלא ידעו להבחין בין שאגאל אמיתי לרפרודוקציה רחל"צ (רחמנא לצלן), על אוצרותיי ואוספיי היקרים מכול.
יצאתי ונטלתי עמי את שגית לשעה קלה, ולתומי חשבתי כי יבוא פורקן (גם) על פרשה זו. מה רבתה תדהמתי כי רבה בערבו של אותו יום, מבושם קלות בניחוח שיבאס וניחוח אישה, במוצאי על שטיח האספהאן היקר שבמבואה בקבוק יין (1987, התשמ"ז) פתוח וחצי שפוך, שני קונדומים משומשים, רחל"צ, רחל"צ, ופתק הכתוב בכתב יד גברי ומזוגזג, בו נכתב: "הואיל והגענו להסכם, כבודו, נודה לך אם תסור ללשכתנו הדלה לחתימה על זכרון הדברים תוך 14 יום מיום מתן הודעה זו." |