כדי שנוכל לדון על "לסי", הכלבה ששבה ממרחקים, ראשית בוא נזכר לרגע במלאכתם של יוני הדואר. למה דווקא יוני דואר? ובכן, לסי הרי אינה היחידה אשר שבה לביתה מרחק עצום. עבור יוני הדואר, השיבה הביתה ממרחקים היא עניין של שגרה. כן, יוני דואר, אותה שיטה עתיקה לחליפת מכתבים אשר הייתה מקובלת בעולם בתקופות שונות ובמקומות רבים. אם תיטול יונת דואר מביתה אשר במקום מסוים, אין זה כה משנה עד לאן תרחיק לנסוע, ברגע בו תשחררה, תבחין בה עולה מעלה עשרים, אולי שלושים מטר, חגה בגבהים פעמים אחדות, ואז, בלי להסביר לאיש איך בדיוק היא עושה את זה, פונה בתעופה היישר חזרה לכיוון ביתה! עובדה. אין המדובר בזיכרון צילומי, בהיכרות עם השטח, נקודות ציון וכד'. אין המדובר כלל בהכרת הדרך. המדובר ביכולת אחרת. גם אם לא ראתה את השטח מימיה, באופן כלשהו חשה החיה את כיוון ביתה בלי לזכור שום דרך. אך ורק תחושה של כיוון. שום צליל ושום ריח, רק כיוון. נשמע דמיוני אולם אין זה כך. המדובר בנושא שעבור בני האדם הוא נושא פלאי. לא מוסבר. לא ברור כיצד מאתרת היונה את כיוון ביתה, בלי קשר למרחק, בלי קשר לכיוון הרוח, לשמש או לכוכבים. גם המדע לא תורם רבות. מלבד השערה מעורפלת אודות היכולת לחוש את הצפון על פי הכוח המגנטי אשר משפיע על חלקיקי הברזל שבדמם, נותרה השאלה פנויה להצעות. למעשה, אינך זקוק ליונת דואר דווקא. קח כל יונה, אם היא בריאה, היא תעוף בדיוק לכיוון ביתה. לעיתים גם מצדו האחר של האוקיאנוס. כיוונים אחרים לא יהיו הכיוונים שלה. זאת ואף יותר. אינך זקוק בכלל ליונים, עולם החי מלא בבעלי חיים אשר שבים לביתם מרחקים לא מוסברים. גם חיות הבית המוכרות לנו, החתול, הסוס, וכמובן הכלב. סביב כולם כבר נודעו אינספור מקרים בהם הוסעו החיות מרחק רב מביתן, אבדו שם או ננטשו בכוונה, ולאחר זמן רב שבו הביתה לאחר תלאות עליהן אין איש שיודע לספר. גם כשהאמור בכלב – ידידו הטוב של האדם, אם תשאל מישהו: "כלבים, איך הם מזהים את כיוון ביתם"? תגלה שבעצם, אין את מי לשאול. אנשים ימשכו בכתפיהם או ימציאו משהו על חוש ריח חוצה יבשות, והכלבים ישתקו. המדובר בתעלומה ממש. נדמה שדווקא אנחנו, בני האדם, נותרנו מחוץ לסוד העניין. כולם יודעים לחזור הביתה... ורק אנחנו לא. רשימת העדויות ארוכה. באופן אישי הכרתי מקרים רבים אשר ראויים להיכלל בה. זכור לי מקרה של כלבה אשר שבה מרחק חמישים ק"מ אל ביתה. היא חצתה את המרחק בשלושה ימים. כלב אחר אבד בעיר שבה הוא חי אולם הייתה זו עיר גדולה והיה זה צדה האחר. הוא חצה את המרחק בשעתיים, והגיע בשלום לביתו. מנגד, ישנם מקרים עוד פחות מוסברים. זכורה לי כלבה אשר שבה מרחק עצום לביתה, יותר ממאה ק"מ. העניין הוא שהיא לא הצליחה להגיע לבית ממש. לאחר שבועיים של המתנה התקבלה בביתה של הכלבה האובדת הודעה שכלבתם רובצת מרחק שלושה רחובות מהבית... היא רובצת כבר שלושה ימים ברציפות, תחת אחת המכוניות. כלבתם חצתה את המרחק כולו, אך נתקלה בקשיים דווקא במרחק קרוב... כאשר בוחנים את היכולת החייתית הזו, היכולת לשוב הביתה, יש להביא בחשבון את כל מה שידוע. אין המדובר בהתמצאות מוחלטת אלא רק התמצאות הקשורה לבית. זיהוי כיוון. רק כיוון האזור בו רגיל בעל החיים להימצא.
*היכולת הזו לחוש את כיוון הבית אינה מותנית במרחק. או לפחות, המרחק אינו גורם כה משמעותי ביכולת זו. * גם הכלבים שאנו מכירים שותפים ליכולת חייתית זו אולם כחיות בית כישרונותיהם הכלביים מפוזרים בין בודדים. רק באחדים ביניהם היא טובה באמת. לרבים אחרים נותר אבק בלבד ממנה. * כדי להיות מסוגל לחוש את כיוון ביתו באופן לא מוסבר, מלבד כשרון, על הכלב להיות מבוגר במידת מה ובריא בגופו ובחושיו. לא יותר מכך. * "לסי שובי הביתה" היא סיפור שגרעינו אפשרי בהחלט. אומנם התלאות, ההרפתקאות, לעולם לא נדע מה עבר הכלב בדרכו, אולם הסוף ?? זו כבר שאלה של יכולת. שנה טובה. |