הי

לילה טוב

לכבוד השנה החדשה, חשבתי לי שאולי הגיע הזמן לעדכן את הבלוג ואולי אפילו לחתום אותו. הרי על מי אני עובדת? אני כבר לא בבוייזי.

לחזור לארץ לא היה קל. כבר בטיסה מניו יורק הבנתי שזה לא יהיה פשוט. כשנחתנו מישהי מ 2 שורות מאחורי רצתה לעקוף אותי בתור לירידה מהמטוס. נתתי לה. היא לא הבינה למה היא צריכה לחכות לי עד שאני אשים את הדברים בתיק שלי. צודקת. אז היא עברה אותי ועוד אחד ואז נתקעה. כבר אז דגדג לי געגוע קל למקום ההוא שבו לאנשים יש סבלנות וידע בסיסי על תורת התורים: שזה לא נורא אם עומדים בו.

צעד אחד מחוץ למטוס. איזה חום. רציתי לחזור חזרה- אולי קצת להתרגל בזמן שמנקים אותו...

הבעיה הכי גדולה היא שאף אחד לא הכין אותי מראש לפני החזרה. לפני הנסיעה לבוייזי אמרו לי: יהיה לך שוק תרבותי, את תתגעגעי לבית, למשפחה לחברים. אבל לארץ חזרתי כאילו כלום. חשבתי סהכ לא הייתי כאן שנה אפשר לחשוב. הכל יהיה כמו פעם. אז זהו שלא. בעיקרון אין הרבה הבדלים רק שהדירה שלי בתל אביב לא חיכתה לי, לא חיכה לי רכב בשדה, וגם בעבודה לא ממש פרסו לי את השטיח האדום של החוזרים ושבים. אפילו החברים כבר התרגלו שאני לא פה. לא הוסיפו אותי לחיוג המהיר כשהחליפו להם פלאפון בעבודה. לא מתקשרים. מישהו מהעבודה אמר לי שאני נראית קצת בשוק. הוא הסביר לי שזה לא קל לחזור כי שם היתה אמריקה ועכשיו צריך להתרגל לדאון גרייד בארץ וזה לוקח זמן. צודק. לגמרי צודק. חבל רק שהוא לא אמר לי לפני.

אני מצאתי את עצמי כמעט נדרסת איזה 3 פעמים. צפרתי כבר אחרי שבועיים. הפסקתי לתת להשתלב בכביש אחרי שלושה. הפסקתי לבקש סליחה כמו שעושים בארצות הברית. הייתי ב 3 חתונות והלוויה אחת. הלכתי לים וצלחתי את הכנרת. חוץ מזה ראיתי דירות בתל אביב. אני מתחילה לחשוב על לעזוב את העיר. למי יש כסף לזה? ולמה לשלם כל כך הרבה על דירות כל כך קטנות.

לא קל לחזור לעולם האמיתי. אבל אני בדרך...

תמר