מסתבר שהלילה עושה לי משהו.

מחשבות, תהיות, כמיהות, פחדים, רצונות, אהבות...

התבוננתי בטלוויזיה לפני מספר ימים. על המרקע הראו אנשים המחפשים אוכל בזבל.

ואני? יושב מול הטלוויזיה ומתלבט מה לשונרר לי מהמקרר.

כאב.

איך הפכנו להיות כל כך אטומים? איך הפכנו להיות כל כך מרוחקים?

איך יכולים אנחנו לעמוד מנגד? איך?

חזרתי מריצה, ראיתי איש זקן יושב לו בשדרה.

ישב לבד, הוא והחתול שארח לו חברה.

הוא הסתכל אלי ואני אליו.

חייכתי אליו אבל בפנים כאב. צבט.

נזכרתי באמא שלי, בבדידות שלה, בכאב שלה. באובדן שלה.

רציתי להתקשר, לומר לה כמה אני אוהב.

הבטחתי לעצמי שבסוף השבוע, שאגיע לביקור אספר יותר, אשתף יותר, אהיה יותר.

אני לא יודע עד כמה עמדתי במשימה.

אבל אמרתי לה שאני אוהב אותה.

אמרה לי עמיתה בעבודה "איך זה שאתה תמיד מחייך?". אמרתי לה שהחיים הם שטות אחת גדולה.

לא..לא ממקום של אכזבה, ממקום של הבנה.

כולנו רוצים לאהוב.

לכולנו ימים של עצב, של כאב.
כולנו כועסים, כולנו עצובים.
אבל למה לעזאזל אנחנו לפעמים כל כך אטומים?
בואו נרים את הכפפה.

בואו נמלא את העולם הזה באהבה.

צעד קטן שמתחיל בכל אחד מאיתנו.

בחיוך.
במילה.

בנתינה.

לא שמאלצי, אמיתי.

ועכשיו... רוצה יותר מכל שאת תהיי לצידי.

להניח את ראשי עלייך.

לשתוק.

לעצום את עיניי.

לאהוב, פשוט לאהוב.

שנה טובה לכולכם באשר תהיו.

אוהב.

אלון.

.