הירח כבר אוטוטו מלא, מחר הוא יהיה עגול לגמרי. עמנואל ישב במרפסת על כיסא פלסטיק לבן, מכנסיים קצרים, ללא חולצה והסתכל על השמיים. היה כמעט חושך מוחלט. בין שני ברושים הציץ הכמעט ירח מלא ומסביבו שפע של כחול עמוק. עמנואל מתח את הרגליים הארוכות שלו קדימה. רק במוצאי שבתות חזר לו הגעגוע לסיגריה ביד. הירח הזה עושה מצברוח טוב לכל הכיוונים, הוא רצה להגיד. אלא שלא היה שם אף אחד מלבדו.

אבל אז הוא הבחין בחבל דק משתלשל בין הברושים ומכוון ישר אליו. מהירח.

הוא קם מהכיסא. מה זה שם, לא ראיתי דבר כזה בחיים.

ממש מולו, על אחד המכתשים הנמוכים של הירח עמד ניל ארמסטרונג ברגליים מפוסקות, מחייך חיוך ענק דרך חלון הקסדה שלו, בידו אחז בקצה החבל והתכופף מעט קדימה כדי לראות מעבר לכתף הכמעט מלאה של הירח לאן הגיע החבל שלו. בקצה החבל היה תלוי סל בד.

"עוד טיפה, קצת ימינה, תוריד עוד טיפה, יש! תפסתי" קרא עמנואל.

"אתה לא צריך לצעוק" אמר ניל, "אני שומע אותך מצוין."

הסל התגלץ' בדיוק אל המרפסת של עמנואל, ישר לתוך ידיו. סל קניות משובץ עם שתי ידיות עשויות חבלים של תריס. הוא היה משופשף כהוגן. עמנואל חיבק אותו בשתי ידיים והוריד אותו מהקרס. "אתה רוצה שאחליף לך את הסל המצ'וקמק הזה במשהו יותר מודרני? יש עכשיו סלים ירוקים בסופרים, אתה יודע, כאלה למען איכות הסביבה ועניינים."

אבל ניל הניד בראשו במרץ. "לא-תודה. בשום אופן לא. אני מחובר לסל הזה בעבותות של חיבה. קיבלתי אותו בירושה מהסבתא שלי שהייתה בתנועה החלוצית בטקסס."

עמנואל הנהן בפיזור נפש. הציק לו שעדיין לא הספיק ללבוש חולצה, בשבתות הוא בדרך כלל משחרר את עצמו מחובת החולצה ונשאר כל היום יחף ובמכנסיים קצרים. אבל תכף תיכנס עדה'לה, בתו, ואיכשהו הוא מרגיש צורך להתלבש לפני שהיא באה. בשבתות הם באים לירושלים, היא והבעל ושני הזאטוטים, ולפני שהם יורדים בחזרה לשפלה היא נכנסת לאבא'לה שלה להגיד שלום.

"אתה יכול לחכות רגע?" הוא שאל את ניל, "אני רק רוצה לשים עלי משהו ללבוש." עמנואל מצא את החולצה זרוקה על כיסא במטבח, הוא לבש אותה בדרך חזרה למרפסת ועמד מתחת לירח הכמעט מלא מכפתר אותה מלמטה כדי לא לפספס אף כפתור, לעיניו המחייכות של ניל. עמנואל לא רצה להיראות חסר סבלנות, אבל באמת היה בו איזה חוסר שקט בגלל האנגלית שלו. ולא שהאנגלית שדיבר הייתה חלשה, אבל ליד אמריקאים אמיתיים היה תמיד נתקף מבוכה. ניל התיישב על סלע כחול עם שוליים זוהרים ונראה מרוכז מאוד בכריכת החבל על זרועו. "אם אני לא עושה את זה מיד הוא מסתבך..." הוא אמר, אולי לעצמו.

"אהממ..." אמר עמנואל, כביכול לעצמו.

ניל גמר לכרוך את החבל והוריד את קסדת האסטרונאוט. "לפעמים אני מוכרח להרגיש קצת את מה שיש בחוץ" הוא הסביר לעמנואל, "האוויר עצמו לא חסר לי כל כך כמו המגע עם מה שמחוץ לקסדה, כל החיישנים שבעולם לא יכולים לפצות על הריח של הפלסטיק בתוך הדבר הזה."

"תרגיש חופשי, חביבי, אני מבין על מה אתה מדבר" עמנואל אמר, "רק תיזהר לא ליפול משם".

עמנואל התיישב בחזרה בכיסא הפלסטיק הלבן וחיכה בסבלנות. ניל הניח את הקסדה על הסלע הכחול לצידו ושפשף את ראשו בתנועות מעגליות כאילו הוא חופף אותו.

"אני מקווה שלקחת מספיק אוויר" אמר עמנואל אחרי שעברו לטעמו שניות ארוכות מדי. "הי, חבּובּ, אל תשכח שאתה לא יכול בלי אוויר, תחזיר את הקסדה כבר!" וניל כאילו שמע בקולו, החזיר את הקסדה לראשו וסובב בעדינות מצד לצד עד שנשמע קול "פּק!" שהעיד כי הסגר ננעל. עמנואל השתעל. שוב התגעגע לסיגריה, אבל זה היה געגוע של הרגל, לא געגוע אמיתי.

החשיך. עמנואל חיבק את הסל המשובץ וחשב שעדה'לה תכף תיכנס, ומה יהיה אז. איכשהו נגמרו לו התמיהות באותו ערב. זה לא שנפלה עליו שלווה מבורכת שרוקנה את ראשו משאלות, הוא פשוט חיכה. בכלל, זה משהו שהוא ידע לעשות מצוין – לחכות.

ניל גמר ללפף את החבל על זרועו, הוא הוריד את הכריכה וסובב את שולי החבל סביבה עוד פעמיים שלוש והניח בצד. "אני יכול לבקש ממך משהו?" הוא שאל, קצת מתכופף לכיוונו של עמנואל. עמנואל הניע את ידו בתנועה רחבה ופותחת.

"נגמרו לי כל הביצים" הוא אמר. "אני משתדל לא לאכול הרבה ביצים, כולסטרול וכל זה, אבל פעם פעמיים בשבוע, ככה, פתאום בא לי חשק אדיר לביצה-עין, ואני מניח שזה יקרה בקרוב כי הבוקר אכלתי את הביצה האחרונה."

"אתה רוצה שאביא לך ביצים?" שאל עמנואל.

"כן, בבקשה, זה יהיה נהדר."

"אין בעיה."

"אבל, תקשיב, אני קונה רק ביצי-חופש" אמר ניל.

"תגיד, מה השעה אצלך שם?" שאל עמנואל.

ניל הסתכל על השעון הגדול על גבי חליפת האסטרונאוט שלו. "שבע ועשרה" הוא אמר. "אצלי שעתיים מוקדם יותר מאצלך."

"זהו," אמר עמנואל, "שכאן מוצאי שבת כמו שאתה יודע, ובירושלים שבתות זה עניין כבד ורציני. אני לא בטוח איפה יהיה פתוח הלילה. ומה זה בכלל ביצי-חופש?"

"אה" אמר ניל, "ממש אל תדאג, זה לא דחוף לי הלילה. תקנה מחר, אין בעיה. רק תקפיד באמת שאלה ביצים של תרנגולות שמסתובבות חופשיות בחצר. אל תגיד לי שאתה לא יודע באיזה תנאים נוראיים מחזיקים תרנגולות בלולים. תאר לעצמך –" הוא קם על רגליו ונתן זינוק פצפון באוויר ונשאר מרחף לרגע כאילו הוא משחק כדורגל במים – "תאר לעצמך מה זה להיות שבוי כל החיים שלך בתוך כלוב בגודל שלך בלי אפשרות לפרוש כנפיים אפילו רק כדי להתמתח, או למתוח את הצוואר קדימה, כשכל הזמן מזריקים לך הורמונים ומאירים עליך במנורות כדי שתחשוב שזה יום ותמשיך להטיל ביצים. אני לא רוצה ביצים כאלה, אני רוצה את הביצה-עין שלי במצפון שקט."

עמנואל הסתכל עליו בהערכה. "תגיד, איך שם? למעלה?"

"נפלא..." אמר ניל. "פשוט נפלא. קשה לתאר. כל החופש שבעולם. וכל כך יפה. עכשיו, בשעה הזאת, הכול כחול כאן, אבל זה לא יימשך הרבה זמן כי תכף עולה שמש צדדית מכיוון המכתש הקטן, ובערך שעתיים אחר כך תעלה עוד שמש קטנה קצת יותר שמאלה ממנה. לא ספרתי בדיוק, נדמה לי שיש כמה עשרות שמשות כאן, אבל כולן ידידותיות, אני מקבל את כל האספקה של ויטמין די שאני צריך. ואם אני רוצה לקרוא ספר כל מה שאני צריך זה ללכת קצת בכיוון ההוא, הייתי אומר שזה צפון-מזרח בערך, שם יש אור מדהים כמעט כל הזמן. אז מה אתה אומר, תוכל להביא לי ביצים? אני אציץ למטה עוד פעם מחר, בערך באותה שעה. לפני כן פשוט לא נעים לי להוציא את האף מהחללית, אני לא רוצה שיראו אותי."

 עמנואל נאנח אנחה עמוקה מאוד. "כן, זה בסדר, אני חושב."

הוא לא היה איש חברותי במיוחד. וברגע זה מה שהטריד אותו יותר מכל היה הבת שלו, עדה'לה, שהייתה צריכה להיכנס כל רגע. היה לה מנהג ביתי כזה, לפתוח את הדלת לבדה, בלי לצלצל בפעמון. מעולם לא העיר לה על כך, הוא לא רצה לפגוע בה ובסך הכול שמח לביקורים שלה, אבל בינו לבינו הוא חשב שהייתה צריכה להיות בה מידה של רגישות להבין שלא נכנסים לבית של גבר מבוגר, ואפילו אם הוא אביה, בלי לצלצל בפעמון קודם. הוא הסתכל שוב אל ניל שהיה עסוק בקיפצוצים מעל סלע תכלכל. החליפה הלבנה שלו ממש נצצה באור הענוג שאפף אותו, במיוחד על רקע השמיים הכהים. "הי" עמנואל אמר, "הי, אני צריך להיכנס הביתה עכשיו, כמה ביצים אתה צריך?"

"כמה שיוצא לך, אתה יודע, תאסוף כמה שתצליח, או-קיי?"

עמנואל נופף לו לשלום ונכנס הביתה. ובדיוק כשקיפל את הסל והניח אותו על השיש ליד הכיור נכנסה עדה'לה. זה הסידור הקבוע של מוצאי שבת. עדה'לה קופצת להגיד שלום לפני שהיא נוסעת בחזרה לשפלה, מחר מתחיל שבוע חדש, בית ספר לקטנים, עבודה, שגרה. "הי אבא'לה" חביב ונשיקה קטנטונת על המצח השמאלי. היא הייתה במספרה השבוע, עמנואל הבחין, צבעה את השיער שוב בחום האדמוני החריף ההוא. היה לה ריח של מוצאי שבת, והוא שמח לראות אותה. התגעגע קצת. עדה'לה הניחה על הספה בסלון ספר בכריכה סגולה עם צילום של יער וגבעה. "גמרתי לקרוא את זה השבוע, אתה זוכר, אבא'לה, סיפרתי לך שאני קוראת את זה? אז הנה, הבאתי לך. כדאי לך לקרוא. בחיי. תבטיח שלא תשים אותו בצד. לפחות תקרא את הפרק הראשון. ואז תגיד לי בעצמך אם זה ספר שאפשר לעזוב. אני נשבעת לך שלא תוכל. נשבעת לך שיהיה לך מרתק לקרוא."

"בואי," הוא אמר לה, "נוציא את האוטו לטיול." עדה'לה התכופפה לברז במטבח ושתתה שני שלוקים ברצף.

"יאללה, בוא."

למכונית של עמנואל היה עדיין ריח חדש. הוא מחליף אותן כל שנתיים, וכולן כסופות. יש לו מקום חנייה קבוע מתחת למרפסת שלו וכל השכנים מכירים ולעולם לא חונים במקומו. על המדף המרופד של החלון האחורי יש שלושה אריות ושני נמרים מפרווה, הם עוברים אתו ממכונית למכונית, ויש גם כלב חום קטן עם ראש מתנדנד. בתא המטען עמנואל שומר מברשת ארוכה צמרירית שאתה הוא מנקה את המכונית מבחוץ. מבפנים אין צורך, הכול נשמר נקי.

"לא הזזת את האוטו משבוע שעבר, נכון?" שאלה עדה'לה.

"דווקא כן, יצאתי שלשום לדואר, אבל זה היה בשעה שהדואר היה סגור, נזכרתי מאוחר מדי, אז רק הסתובבתי מסביב לכיכר וחזרתי" המהם עמנואל.

"אתה לא חושב, אבא'לה, שהגיע הזמן לוותר על האוטו?" עמנואל הסתכל בה מהצד. היא הייתה נורא יפה, הבן הקטן שלה, הבלונדיני, הזכיר לו אותה כשהייתה תינוקת.

"מה פתאום" הוא ענה לה בהתעוררות, "בדיוק רציתי לשאול אותך, אולי את תדעי לעזור לי, קראתי כל מיני דברים מטרידים על ביצים שמוכרים לנו בסופר, אני לא רוצה יותר לקנות כאלה. אולי את יודעת איפה אני יכול להשיג ביצי חופש?" עדה'לה לא הייתה מופתעת ביותר. היא מכירה את עמנואל מיום שנולדה... היו לו מוזרויות משלו, אבל בסופו של דבר הוא היה מצליח להישאר איש הגיוני. לפחות באופן כללי.

"חשבתי שאתה לא אוכל יותר ביצים, לא? כולסטרול וכל זה?"

"רק מדי פעם" הוא ענה, "את יודעת, פעם פעמיים בשבוע, לא יותר. ביצה-עין, כמו שהייתי מכין לך כשהיית קטנה." עדה'לה הסתובבה במושב שלידו ומתחה את חגורת הבטיחות שלה כדי שתוכל לשבת בנוחיות ולהסתכל עליו נוהג. הוא נסע דרך שביל צר שעבר מתחת לגן ציבורי ואותת לפנייה לשכונת פאר ירושלמית טיפוסית. בתים לבנים עם גגות אדומים וחלונות מקושתים.

"תשמע! איזה צירוף מקרים! זה יכול להיות ממש פנטסטי! אתה ממש יכול לעזור לי, אבא'לה –

"אתה זוכר את החליל שלי, ההוא שקניתם לי כשהייתי בת עשר? חליל ארמסטרונג, מצופה כסף, אתה זוכר? מודל 90? אז לפני חודש בערך הוצאתי אותו שוב, בא לי חשק אדיר לנגן. נורא אהבתי את זה כשהייתי קטנה. אתה זוכר? סתם, בא לי משהו מרגיע כזה בשביל היומיום... אבל מה – החליל עמד המון זמן, הכריות שלו כבר אכולות לגמרי. אז ביררתי פה ושם ומצאתי מישהו שמתקן חלילים, איזה אחד, פריק כזה, גר באיזה מושב בדרך לרמלה, והבאתי לו את החליל. והוא אמר שצריך להחליף את כל הכריות ולעשות לו איזון קפיצים וניקוי יסודי. אז השארתי אותו אצלו ואתמול הוא התקשר להגיד שהחליל מוכן. אבל אין לי רגע זמן לקפוץ לשם לקחת אותו. אז מה הקטע – כשהייתי אצלו במושב ראיתי את החצר שלו, משהו מדהים, יש לו שם גפן אמיתית, ועצי תאנה, ואיזה שני כלבים וכמה תוכים, והעיקר – יש לו גם מלא תרנגולות שמסתובבות חופשי בחצר. מצחיקות כאלה, כמו דודות... רצות במהירות מצד אחד לצד שני... הוא אמר שהן מטילות ביצים כל הזמן, שכל מה שצריך בשביל חביתה זה לצאת לחצר להביא ביצים –

"אז מה אתה אומר, אבא'לה, לא בידור? תקפוץ לשם מחר ותביא לי את החליל, ותשמור לי עליו עד שבוע הבא, ותביא ממנו כמה ביצים שאתה צריך? טוב?" 

כך הסתדר הכול.  

למחרת בערב כשהירח היה כבר מלא לגמרי התיישב עמנואל בכיסא הפלסטיק הלבן במרפסת וחיכה. על ברכיו היה הסל המשובץ. כשניל קרא לו ממקום מושבו על המכתש הכחול עמנואל נופף אליו בידו כמו אל מכר ותיק. הוא חיבר את הסל אל הקרס שניל שלשל למטה ואמר: "רק תיזהר שהסל שלך לא יתנגש באף כוכב, שלא יישברו הביצים".

"תודה," אמר ניל, "תסלח לי שאני לא נשאר הרבה לפטפט אתך, עגול כאן לגמרי הלילה, בקלות אפשר להחליק וליפול. אבל, תאמין לי, אני אחשוב עליך כשאוכל ארוחת ערב."

(החליל הראשון שלי היה Armstrong 90 )