הפריים המייצג של הסרט "מדוזות" הוא לא פחות ממיתולוגי

בבואו אל המסך לקראת סוף הסרט, כשברור מי הגיבורה ומי הילדה שמצאה בים, הוא מצליח להוות דימוי חזק וצלול לפרידה מהילדות

והשלמה עצמית.

"מדוזות" הוא סרט שיחזרו לצפות בו במהלך השנים.

התסריט של שירה גפן מהודק היטב, יש בו שלושה סיפורים שמהווים הצצה לחיים של אנשים אחרים ולאיך שהם לא מתמודדים, מה מתחבא בלב שלהם ואיך קשה להם לבוא לידי ביטוי אמיתי של עצמם ורצונם. במובן הזה, הפיליפינית שבסרט היא הדמות הצפויה והשטחית ביותר שכל רצונה, כמו כל פיליפיני בסרט, הוא לרצות את ילדה העצוב והרחוק ע"י קניית מתנה יקרה מדי (היא משמשת כלי להכרת האם והבת בסיפור שלהן ולכן ההתמקדות הארוכה בה מיותרת).

אין לסרט נרטיב וכמאמר הדמות הראשית, בתיה, אין בו התפתחות כי היא פשוט לא אוהבת התפתחויות. יש משהו בהתפתחויות שהוא חיצוני, הוא מלמד על פעולה חיצונית וגפן רוצה לחקור את הפנימי, שהוא תמיד ההיפך ממה שקורה בחיצוני, ההתפתחויות החיצוניות בסרט הן דאוס אקס מכינה, התסריטאי/אלוהים מכתיב אותן כדי שילמדו על מצבן הרגשי הסטטי של הדמויות ובעזרת היד המכוונת העליונה כל הדמויות יגיעו לפתרון או הבנה לנגד עינינו.

הסרט מדבר בדיוק על מה שקורה בין ההתפתחויות, לכן ההתפתחויות תהיינה חיצוניות לדמויות ששרויות באי-התפתחות. מה מונע התפתחויות?- להלן, מדוזות, שאני פירשתי לעצמי כגושים של כאב, דברים לא פתורים, ששוחים בים התת מודע. ההתעסקות עם מים משולה בעיני לתת מודע, או ים רגשות, אולי ים של זיכרון. ההזיה אודות ספינה בבקבוק ומדוזות בים, שכותבת לעצמה אחת הדמויות, נשארת לא ברורה ופתוחה לפרשנות.

ומדגישה את העובדה שמדובר בסרט מטאפורי המודע לעצמו ככזה. כל סרט הוא מטאפורה מעצם היותו שיקוף מציאות, לא כל הסרטים מצהירים את המטאפורה שלהם כפי שעושה מדוזות. למעשה, היות ואין סיפור באף אחד מהסיפורים של מדוזות, הוא זקוק למימד החלומי כדי להצדיק את קיומו, בספק חלום ספק מציאות הכל מתקבל על הדעת וזו גם הבעייתיות בסרט שנוצר בתקופה שמאסה במטאפורות צפויות ושחוקות. בסרט הזה כלה נכלאת בתא שירותים, אם בעולם מטאפורי עסקינן אזי ניתן לקבל את המצב, אבל במצב ריאלי זה לא היה קורה. השאלה כמה ואיפה הסרט מטאפורי איפה ההתחלה והסוף של המטאפורה.

הסיפור הראשי בסרט הוא סיפור על התמודדותה של הגיבורה עם עצמה במובן הרגשי הפנימי, מה שנסתר מהעין, שירה גפן יוצרת לגיבורה שלה סיפור חיצוני כדי להמחיש את הסיפור הפנימי ומובילה אותנו אל הרגע, שבו נמצאת אהבה משחררת, בו הפנים והחוץ מתערבבים. והגיבורה יכולה לצאת מים הזיכרון אל החיים.

הסרט מנסה להראות לנו, באמצעות שלושת הסיפורים, איפה החיים שלנו נתקעים, כל יום וכל הזמן.

מסוגנן באופן כבד וארכאי "מדוזות" יורה לעצמו ברגל, כי סיפור מטאפורי עדיף שיתרחש במציאות ולא בתוך עולם מטאפורי

וזה המינוס, עודף דמיון וציוריות ופחות מדי קשר לזמן ומקום אחד שאפשר לזהות, זה ממש לא נראה כמו ישראל. קשה להזדהות עם מצבם המחניק של זוג הטרי משום שבית המלון בו הם נחנקים יחדיו נראה כמו השאלה מסרט אמריקאי- כמו הדוגמה במילון למלון מחניק ומתקלף וממש לא משהו שיכול להמצא בארץ ישראל, היות והדמויות אמורות להיות בתל אביב, נוצרת סטירה פנימית שקשה להתגבר עליה.

כמו בהרבה סרטים טובים אחרים, צריך לוותר על הביקורתיות כשצופים בסרט הזה ואפשר לצלול אל העולם שלו ולהינות ממנו כמו משיר.