כעורכי דין, אנו עובדים יום מפוצל, שמונה עד אחת – ארבע עד שש ושלושים. שלוש השעות שבין לבין, הן אצלי קודש לארוחת צהריים ושינה, שהרי לא תמיד שש ושלושים זה באמת שש ושלושים. לעתים מתארכת הישיבה עם הלקוח גם יותר. מעבר לכך, בריא – כבר אז לא הייתי.

יום אחד, בדיוק ב-14:45, האמצע המדוייק של השינה, מתקשר מאן דהוא לביתי, ומודיע לי כי הוא סוחר, יש לו שיקים שחזרו והוא מבקש שאטפל לו בהם.

מה לעשות, מי שמעיר אותי משנתי ללא הצדקה של ממש (השעון המעורר התקלקל, שריפה בדירה, הבנין על סף התמוטטות...) – עושה זאת על אחריותו. במצב רוח של מי שהרסו לו את היום, אני מודיע לו את שעות העבודה המשרדיות שלי, וממליץ לו להתקשר אלי לשם בשעות העבודה. [בסך הכל הרי אין לו מישהו במעצר או שהוא צריך לצו מניעה דחוף. אלה שיקים שבלאו הכי יחכו לתורם בהוצל"פ].

הוא מזדעזע. "אבל עו"ד _________ המנוח היה מקבל אותי גם באחת עשרה בלילה."

"המנוח, זו מילת המפתח" – אני אומר לו – ומסיים בכך את השיחה. אין לי כל רצון לסיים כמו עו"ד _____.

תהיתי פעם מה היה קורה לו התקשר אלי בשבע או שמונה בערב, במקום בשלוש אחרי הצהריים, אבל הרי זו היתה הנקודה. הוא לא חשב פעמיים טרם שהתקשר אלי בשעה שבא לו. קליינטים שחושבים שעלי לעמוד לרשותם בכל ענין, בכל שעת רצון – לא משכו אותי, משום מה. 

יש לקוחות סימפטיים, ולפעמים אפילו הרבה מהם.

יום אחד מגיע אלינו אדם לא צעיר. מסתבר שהוא אחד מעשרה יורשים, והוא החליט לארגן אותם למכירת הדירה שירשו. אני מקבל ממנו את פרטי הזהות ומכין יפוי כח עליו יחתמו עשרת המוכרים. ביום הגדול מגיעים אלי כל היורשים, אשר, כמו שאבי אמר – "חולקים ביניהם 1000 שנות חיים". הפעיל בחבורה מציג לי את תעודות הזהות של כולם, והם מתיישבים בחדרי על כל הכסאות המצויים במשרד. בחדר שוררת אווירה של פגישת מחזור.

אני נותן את יפוי הכח לראשון בחבורה לחתימה, אנשים בגילם איני מקים מכסאם עד שיקומו מרצונם. הוא חותם ומעביר לבאה, ואני עוקב בעיני אחר תנועות המסמך והחתימות עליו, עד שהוא חוזר אלי. זהו. כולם נפרדים ממני בהמולה המנומסת, המקובלת כאשר עשרה אנשים בשלים וחביבים נפרדים ממך, ואני מתפנה לבדוק את החתימות.

9!

למזלי, 1000 שנים אינן יורדות מדרגות בדילוג וריצה. שותפי משיג אותם, ונציגות המורכבת מן הפעיל ועוד שניים שלושה, מגיעים. ביניהם גברת אחת, לא הצעירה שבהן.

"כולם סביבך חתמו, למה את לא חתמת?"

 – "אף אחד לא נתן לי את הנייר"...

איך הצליחה זו להגיע לגילה המופלג באופן כזה – זו היתה תעלומה בעיני אז, ונשארה כך עד היום. 

אלו כמובן אינם הקליינטים הגריאטרים היחידים.

שלושה אחים לא צעירים, (הפעם אבי מעריך אותם ריאלית, כחולקים 250 שנים ביניהם) שלושתם רווקים, שלושתם גימלאים של מוסדות הדורשים דיוק וסדר. יש להם מגרש, והם רוצים לעשות עליו עיסקת קומבינציה. לדעתי, ראוי היה להם, בגילם הלא צעיר. למכור את הנכס בשלמות, לחלק ביניהם את הכסף ולחגוג עליו עד שהוא ייגמר (או עד שהם...), במקום לחכות להתממשות עיסקת הקומבינציה, כאשר בכל יום גדלים הסיכויים שיורשיהם, הם שיהנו מן הכסף.

כך אנו גם אומרים להם (אם גם לא בדיוק במלים אלה), אבל, כפי שאני כבר מתחיל להפנים – מה שאני מבין כטובת הקליינט, ומה שהוא מבין כטובתו – לא בהכרח זהים.

ברור שלנו עיסקת קומבינציה עדיפה.

הגמלאי של המשרד הדייקני ביותר במדינה, מביא לי חבילה מסודרת היטב של קבלות על כל המסים, האגרות, ההיטלים והתשלומים ששולמו בגין המגרש מאז נרכש בראשית שנות השלושים, ועד למועד המכירה, ומדגיש באזני שעלי לצלם את כולן טרם הגשתן. ההדגשה מיותרת, זה הרי מה שאני תמיד עושה. אני גם מכין רשימה מודפסת של כל הקבלות על מנת להגישה ביחד עמן בצירוף לטופס הדיווח.

אלא שמשהו משתבש. דווקא בתיק זה איני מצלם. אני מגיש למס שבח את כל הקבלות ואת הרשימה שלהן, וממתין. במעקב הראשון שאני מבצע במס שבח – יש רשימה – אין קבלות.

יופי. בחיים לא קרה לי שלא צילמתי. בחיים לא קרה שאיבדו לי קבלות במס שבח – והנה – פעם ראשונה פעמיים. ועוד אצל הקליינטים הצייקנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

במס שבח יודעים שבחיים לא אשקר להם. בהתייעצות עימם, הגשתי להם תצהיר שאכן היו קבלות בצירוף לרשימה, וזה הספיק. 

–        הכל בלי לידע את הגריאטרים שלי. "הם את הנקודות שלהם קיבלו", ואני עוד רציתי להמשיך לחיות... 

וכשאני הקליינט.

אנו (אשתי ואנכי) קונים דירה. המוכרת תושבת חוץ, ואמורה לצאת מן הארץ ימים ספורים לאחר החתימה על החוזה. אני, כמובן, עומד על כך שחלק מן המחיר יופקד בידי עוה"ד שלה עד שיתקבל אישור מס שבח. היא נשבעת בנקיטת חפץ שאין ולא היה לה נכס נוסף בישראל.

אני מסביר לה, ולעורך דינה, המוכר לי כמובן, שאדאג לקבלת האישור תוך יומיים ברוטו, עוד לפני יציאתה לחו"ל.

עוה"ד, שידו רב לו בתחום המקרקעין, יותר ממסופק בסיכויי, ומשדר ספקנות זו גם ללקוחתו. ההסכם נחתם, ואני נוטל עמי את מסמכי מס השבח על מנת להגישם. למחרת בבוקר אני מגיע למשרדי המס, פותח תיק כמקובל אז, ומבקש לגשת עם התיק אל ראש החוליה. התיק מועבר אליו, ואני מגיע ומתיישב מולו.

אני מספר לו את הסיפור, מסביר לו שהגב' כבר קבעה מועד ליציאה ואני מבקש לשלם לה טרם צאתה, וממנו, אני מבקש לטפל בעיסקה עתה. אין בעיה. ראש החוליה לוקח תנופה – והמחשב קורס...

[כמו בהרבה מקרים בשירות הציבורי – הפקיד יפשוט כותנתו מעורו ויתן לך למען ייחם לך – אבל המערכת תדפוק אותך.]

אני מניח לו וחוזר כעבור שעה. המחשב התאושש, והעיסקה מוכנה.

אני חוזר לעוה"ד של המוכרת עם אישור המס ונכונות לשלם מלוא התמורה עבור הדירה והמסמכים הנדרשים.

מסתבר שלשווא רצתי, המוכרת נבהלה מספקנותו של עוה"ד ומיהרה לדחות הנסיעה, על כל הנזק המיותר שהדבר גרם לה. עוה"ד פונה אלי בהשתאות גלויה ושואל כיצד עשיתי זאת.

איני יכול לדעת בוודאות מה מתוך זה אמיתי, ומה נועד להגן על עצמו מפני הלקוחה. מתוך קולגיאליות, עלי להניח לצורך מתן התשובה, שהאחרון הוא הנכון. אני מחייך במסתוריות ומודיע שזה סוד מקצועי. מבחינת הלקוחה – כבודו ניצל.

לו לא היתה לקוחתו עימנו בחדר, הייתי, כמובן, אומר לו את האמת –  "פשוט דיברתי עימם כמו בן אדם".