0
התכוונתי לכתוב על ערב ראש השנה וכמה כיף וטעים ונעים היה, בעיקר כשבת דודי היקרה רכנה לה מעל סלט הפירות כשחשבה שאף אחד לא רואה... מובן שהצטרפתי אליה מיד, ואחריה בת דודתי האחרת שנבחה לעומתנו "תעשו מקום", וכך תחת אל תחת ריכלנו וצחקנו, כמו שרק איתן אני יכולה. אבל היום, לקחתי את אמא שלי לבקר את דודתה, אותה לא ראתה כ- 20 שנה, משום שסבי (אחיה) לא שמר איתה על קשר. מהרגע שבאנו, לאחר שהתאוששו מההלם, פצחו בסיפורי העבר. בעצם הם כיוונו לספר על סבי וסבתי, אבל גלשו ללא הרף לביאליסטוק, לבריחה מפולין, ל"לא היה כלום, אפילו לא פת לחם. רעבים היינו". וישבנו שם, בעיניים גואות ובלב כמה, וחשבתי על סגירת המעגלים של אמי, על ה- benefits שלי מהם, על כמה כל אדם הוא עולם ומלואו, ועל כל אותם אנשים שכן שרדו את השואה האיומה של העם היהודי. איך עברו ערים וארצות בחיפושים אחר בני משפחה, לעתים מצאו אותם ולעתים שמעו שאינם עוד. |