זהו סיפור אחד, בין אין סוף סיפורים שיכלו להיות סרטים מזעזעים, לצערי הם מציאות, כאן אצלנו בארץ. הזניקו אותי לעבודה, טלפון מעובדת סוציאלית של הרווחה "הגיעו תאומים הרגע למרכז, אנחנו זקוקים לך",
המונית הגיעה בדיוק בזמן. הגעתי למרכז החירום, הכי צמוד לקיר המקושט בחיפושיות שציירתי עם שאר הילדים יומיים לפני,
עמדו שני זוגות עיניים כחולות מבוהלות, שיער ג'ינג'י ולחיים רטובות מדמעות. ניסיתי להתקרב והם ניסו להבלע בקיר. השוטר שהביא אותם עמד והסתכל, מנסה גם הוא להעלם. <לקח לו בדיוק שניה>. לידי היו תפוזים, לקחתי כמה והתיישבתי על הרצפה,
ידעתי שאם אתקרב הבהלה שלהם תגבר (אם אפשר בכלל להגביר את הפחד שלהם). התחלתי לג'נגל בתפוזים, העפתי אחד ועוד אחד אחריו, השלישי עף עוד יותר גבוה ונחת ישר על הראש שלי,
אירגנתי פזילה ענקית והוספתי לפרצוף המצחיק שלי גם לשון מעולפת, ראיתי שהדלקתי את הסקרנות שלהם.
אספתי את התפוזים ושוב הטסתי אותם באוויר הפעם ג'ינגלתי כמו שצריך, אחרי כמה שניות התחלתי לפספס,
הניסיון שלי לתפוס אותם שוב הביא את הפנים שלי לליצנות ואת הגוף שלי לפוזה ששיחררה מהם ציחקוקים והתרחקות קטנה מהקיר.
- הצלחתי !
הליצנות שלי המשיכה כשלאט לאט הם השתחררו,
גלגלתי את התפוזים אליהם וביקשתי שיגלגלו אותם אלי, עברנו לתקשורת קרובה יותר.
התחלתי להתקרב כשאני עדין על הרצפה, מג'נגלת ומפספסת שוב ועוד.
הגעתי אליהם זרקתי תפוז באוויר והיא תפסה אותו, העונג שנצץ מעינייה היה מחשמל.
הם החזיקו ידיים, אח ואחות בני שנתיים וחצי, עודי בישיבה נשענתי על הקיר שלהם, העברתי את התפוז השני לאח שלה. הזמנתי אותם להתיישב וזללנו יחד את התפוזים.
אני הליצן והם שלא ממש הפריע להם לטרוף תפוז מרווה למרות שהמכנסים שלהם נרטבו ...מהפחד. זה היה היום הראשון שלהם במרכז החירום.
הם הובאו לשם כי ההורים שלהם סבלו ממחלת נפש שלאף אחד לא ממש היה איכפת, או לא היה תקציב לעקוב ולדאוג להם.
לכן הם היו סגורים בחדר,
שנתיים וחצי סגורים בחדר, מעולם לא ראו שמיים מעבר לחלון, לא דשא, לא ילד צוחק.
הם ראו מכות והשפלות וחיו כרגיל כי כך חיים..
הפעם הראשונה שראו את החוק היה כשהשוטר אסף אותם למרכז. היום הם יודעים לשיר, לצחוק, לדרוש, היום הם יודעים להיות ילדים, היו הם רוצים,
כמו שאר הילדים במרכז שמישהו יאהב אותם. בלילה, לפני השינה הם אוהבים לשיר " עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה..." 60 ילדים נמצאים שם במרכז החירום, ילדים מגיל יום עד שש.
הסיבה שיש שם רק 60 ילדים היא בגלל שאין מספיק תקציב, יש הרבה ילדים שמחכים להגנה - אבל אין מיטות, אין תקציב. יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים לביקור, לחום, לאהבה. מסתכלים בין הסורגים, אולי מישהו יבוא לקחת אותם לארוחת שבת?
לטייל, לחבק?
מישהו... להתגעגע אליו. |