הכל פה נעצר, אין ממש זמן, אין חולות, אבל יש את הריח הזה של העצבות שנושר בעורפי, כמו חץ שמכוון את צעדי אל עבר עתיד בלתי נמנע. אני חושב עלייך עכשיו, כעת, על הבלונד המשתטה שלך, על חיוכך המתפזר כמו דף לבן חלק בין זרועות המספריים. חושב ונזכר בריח הכוס שלך, שפתי הפות הסגורות כמו ממתק עטוף בנייר של כסף, המזמין את העיניים הבוערות... חושב על פנייך, עם הקמטים, עם הכל, הקווים החרושים פה ושם, שאת מנסה ללא הצלחה אמיתית להשיל מעלייך, כאילו היה זה אך יום גרוע או מעצבן, שבשינה מספיק עבותה נוכל להתגבר עליו, אלא, שבימים כאלה, ובשינה מערסלת ועתיקה, כמו פריפת המומיה באצטלת התכריכים, יש תמיד נשורת רדיו-אקטיבית של בוז לישן, מעין עננת עופרת חסרת תקנה של החולם, הוא מתעורר אל יום אחר, אל אחה"צ קדורני בלי זמזום קלוש של זמן. מחשבות מתעופפות לו בראש בקצב המנטה או הטבק, הוא חושב, אולי אשתה את כוס התה עכשיו, אצליח מעט להשיר מעלי את הקורים. הוא מביט החוצה אל הלבנה הסהרורית, החתוכה כחרמש מושלם, כמו מקניטה אותו על שעותיו הרבות ,נסוכות השינה החלומית, הסהרורית. הוא חושב בערגה על טיול בשדות ביום שבת אחד שעבר, כעת אינו אלא מופע תמונתי, ויזואלי בתוך ראשו, כעת יום אחר, כעת הוא התעורר משינה טורפת, מנשימות געגועים שיכולות להטריף אותו, הוא יודע, כל כך הרבה אנשים לא מגיעים כלל למחוזות האלו, לא נוגעים בעובי הטירוף, אבל אותו זה מושך, או לפחות מסקרן עד בלי די, וממילא אינו יכול באמת להיאבק בזה, ממילא הוא נואש כמו סרגל שהתעקם עם השנים. אני חושב על הימים שעוד יבואו ומבין בחצי נחת, כמה רחוק אני מלהבין אותם, מלהגיע עדם, כמה אנחנו עיוורים ללא פנס בתוך מערת מוחינו, הולכים שולל אחר הבטחות חוליות ריקות מתוכן. אני מתמסטל מעט מכורח ההבנה, ואת חוזרת אלי, רוצה, נדחף במחשבתי לגעת בך מעט, רוצה את שפתייך, רוצה לגעת בשפתייך, לקחת אצבע אחת ולטבול אותה שם, בתוך הלוע הסמוק, האפרסקי של פיך, לחוש את רטט הרוק, להרגיש את צימאונך, רעבונך הבלתי מתפשר לאהבה, את בדידותך האינסופית, כמו ירח תלוי בתוך רקיע מלנכולי ,בתוך ציור שתלוי ועומד ליד חדר האוכל של קיבוץ אלרום. ירח מוגלה, רחוק מן השמש, חיוור כעיניים פראיות של אדם בלי תרבות, בן בליעל, רדוף שדים וחסר נחת, משוגע, כמו משיכת הקולמוס הפראית של המשורר. את שם, רחוקה ממני, חושבת מחשבותייך ההלומות, מי ידע פשרן, ואני מוקף בבדידותי, בחומות של אטימות שנמשכות כמו הנצח, חולם על ידייך, אצבעותייך הנחשקות, מקלות האכילה הרזות והקרות שלך, לחפון אצבע אחת וללקקה, לבלוע את כל מצבור תשוקתי באצבע הזאת, לתת לכל כוח החיים שבי לנזול על אצבעותייך, כמו אני מבשלן, מחממן, מרתיח אותן בתוך סיר הלילה שלי. לחוש את קרירות המגע, את אותו קו המפריד בינך וביני, מתפוגג, אותו רגע שבו האצבע שלך הופכת להיות בדיל מומס, מותך, ואז אין אצבע, איני נמצא ואני שוכח בכלל לחשוב. יש רק מגע, ירח בעד חלון, בוהק בסומק הזוי של חורף, יש עיניים תכולות שמתכרבלות בתוך געגוע, צבעי עינייך, תורכיז עם שחור של כביש בלילה אפל שמעט רכבים נוסעים בו, כל כאבך נמחץ תחת מגעי, תחת ליקוקיי. את פוחדת מן הרגע הזה, כי את בעצמך מתחילה להתמוסס, למות תחת ידי, כמו על שולחן המנתחים, מי תהיי אחר כך? זאת שאלה, שאינך רוצה באמת לשאול, מי אני עכשיו? זאת שאלה שואל. הנצח עומד באוויר, הטיפות הנופלות מן ה"דוש", פתאום כבדות, בדומה לנקישות שנקשתי אתמול, כשנוכחתי שדלת דירתי נעולה, רציתי להעיר את שותפי , ובינתיים ,עד שהוא התעורר, נקשתי בדלת, שמעתי את הצלילים המתכתיים הכבדים, הנופלים כמו מי מדמנה של עופרת, כמו גשם כבד אך איטי, שמעתי את כל זה, כמו מרחוק, חשבתי על השותף הישן שלי, החבוק בזרועות אהובו, האם הם יתעוררו, אבל איכשהו, היה בי גם צד שקיווה שהם לא יתעוררו לעולם, רק לשמוע את ההד החוזר בתוכי, מהדהד, כמו ריח הגשם לאחר שפסק, ריח נקיות, והמדרכות ספוגות בריח הזה. חושב עליך, מי שלא תהיי, חושב על עוצמת הרגשות שפועלים בי בגללך, מפחד מהחוט הבלתי נראה שבו שנינו צועדים. מתעצבן על שאינך מתקשרת, את מרגישה את זה, את יודעת, אולי את רוצה פסק זמן, חושש פן הפחדתי אותך, פן החופש שבין חלציי מעורר בך התנגדויות גדולות מדי. הרי אנחנו כבר כמו משפחה, אבל אני רוצה להכיר אותך יותר, הרי אין לזה באמת סוף. תמיד את ההתחלות אני מחפש, תמיד את ההתחלות. להביט שוב בעינייך, ושוב ושוב ושוב. לראות את קמטי הפחדים וצרור הייאוש, את דם הכאבים שנאגר מתחת לארובות, לנחם אותך בלי סרטים, פשוט לנשק את המוגלה שלך, ואגב הנשיקה לרפא את צמאונותיי, את השובל העתיק של כאבי. לחפור ערוגות ולשתול בן פרחים. סיווניות ולילכים, סיגליות, חלמוניות ואירוסים. פשוט ללחוש את שמך. מיכל... מיכל. ללחוש את שמך ולקבל בתמורה, את מבטך החם והמזוויע, את צחוקך הנולד מתוך ההפוגות. להושיט אלייך יד ולהרגיש את עוצמת ההתנגדות, כפי שתרגיש הרכבת על מסילותינה הברזליות, הפלדתיות. הרכבת שנוהרת אל העמק, שדוהרת בתוך מרחבי שפלה. לצול אל תוך עינייך ולא לדבר, אף לא במבט, להחזיק את הרגע כמו בנשימה, אבל בלי מאמץ, לתת לאיברים להשמט, לזין לדרוך, לכוס לבעור מבפנים, להרגיש את הזיון הנקווה, את פתחך הגועש משתתק. לחוש את זימת מבטך הטהטרה, לכרוך את ידיי בידייך, להתחבק בעוצמת מצפן, שתכוון אותנו אל עבר יומינו. שערך הזהוב, ןשורושיו המבקשים בצעקה מסתורית את מגע אצבעותיי, שאלחץ ואהדק אותם עליהם, עד שתחושת הכאב תצוץ, כמו פרחי נוריות מתוך המצבה של הקבר. השקט שחולף ביננו כמשבה של הרוח בלי זמן, אך עם כיוון ברור שאינו מובן אפילו לצבים, אפילו לדרורים, אבל האיקליפטוסים לוחשים את שמו בין ההפוגות, עץ השיטה רועד את מקצבו מול שקיעת מדבר.הו נחמתי, את. תחממי אותי בטובך מול האח של אישונייך, בוך חוריהן נפער מולי בפחד מתקפץ, ואני מביט בחמלה עלייך, פנימה אל עצמי, יודע שכל פחדי העבר כולם, נספגים בחור וששעתם תבוא ללא ספר לקום, כמו סנאי הרץ הייד פארק שבלונדון, מגיח מין עשבי הירוק שליד האגם. תנועתו שקטה ומסתורית, כמו ענפיו עץ אלון, הוא סוטה בזוויתיות מתקפלת, רגע אחד אוכל ערמון, ורגע אחר מדלגלעבר ענפיו הבריאה של עץ, מתחבא בתוך העלוות העשירות בבוקר המלא, החייכן.אני רואה אותך עכשיו כמי שאת. גופך העירום חפור במבטי, מחשבותיי כמעט נעצרות לחלוטין, מול דמותך היגעה, העייפה ממלחמות רבות. קרן אור אחת חודרת את פנייך, ואת מסרבת להיכנע, כמו גיבורת עם אמיתית, את נמשכת עוד ועוד אל היער, אל כל הכהה והברושי, את נבלעת באפלה, אפלתך, אני מביט בך שוקעת, כמו ספינה טרופה, מביט ושוכח, האויר שמחוצה לי ובתוכי, כמו צולל אל התאים, נספג ברקמות, בדלות שאין לה קץ, כמו פתיתי שלג רכים ולבנים, עם צורות יהלומיות, פתיתי לחנים שנופלים על הקרקע, שיורדים על הנהר הקפוא ומעטרים אותו ביופי חד פעמי ובלתי נשכח, מזכירים אפילו לאטומי הלב שיש להם לב. המוסיקה שלך פתאום יוצאת כמצלול פריך ודק מתוך ישותך, את שוב ילדה ,כאילו חזרת אחורה שנים, שוב תמימה, עינייך גדולות, קריסטליות, תהומיות, מלאות שאלה ורווחים בלי גבול של חופש. את חופשייה מדאגות, את נקייה מאשם, את שוב חזרת למחוזות ילדותך, השביל שבו את פוסעת הוא שלך לחלוטין, אין לך אפילו צורך להתרפק עליו מחדש. את הולכת בו בשנית, והליכתך בטוחה, לרגע את נזכרת במשהו שכמו שכחת כל כך הרבה פעמים ברגעים הדלים והשגרתיים האלו של החיים. אבל מה זה הדבר שעולה בך שוב, זכרון מתוק עד כאב, שצורב מיתר דק במיוחד בבית החזה, אין לזה שם, לבטח אין לזה שם, או בכל אופן, לא משהו שקראת באקדמיה, לא ספר רוחני שקנית בסטימצקי, או ששאלת מחברה. את ילדותית להפליא, אבל לא חושבת על כך, לא ערה לילדותיותך, פשוט מתקיימת בתוכה, כפי שיתקיימו הפילים והצ'יטות והקרנפים בג'ונגל, יהיו, עד שיוכחדו, יחיו. צולל אל פתחיי, שוקע בגעגועיי, מתגעגע אליך. מה זה הגעגוע הזה. הראשוני, שתופס כל כך הרבה צורות. |