נדחפתי לכיוון הפסיכדלי. אולי אפילו נדחקתי אליו. יצרתי שירה מעורבלת ומוצפנת, רמזים ויזואליים ומילוליים שלא אמרו דבר לאיש או לעוף. צעקות לא מובנות לעזרה. זאת גירסת הפעולה שלי לביטוי הפראנויה והחשדנות שעוברים אצלי חזק חזק בגנים. (אמא שלי חיטטה לי ביומן האישי בגיל ההתבגרות - ומאז התחלתי לכתוב שירה לא ברורה, מוזרה. אפשר לבדוק משוררים אחרים, גם להם חיטטו ביומן? האם בגלל זה השירה שלהם לא מובנת? נו, הנה לכם עוד תיאוריה).

מה שקרה במציאות, הייתי עסוקה בעריכת הגיליון האחרון שלי ב"חיים אחרים". והעבודה עליו הסתיימה רק בערב ראש השנה. הירחון נמכר לרשת SBC ואני לא נמכרת איתו. השנה החדשה נפצחת אצלי שוב בחופשה עד האופק.

ואולי אסיים את "עלילות גונק"? אני רוצה לעשות עוד פרויקטים יצירתיים. כל מה שחסר לי זה... מנוע עזר? עמוד שדרה? מימון? אהבה? סקס? לא יודעת. אני בממתינה לרצון התודעה הגבוהה.