מפה וכמה שעות פנויות בלוצרן הובילו אותי לשם. ל-פלולי.

עיירונת שוויצרית בעמק צר וירוק. כמה בתי עץ ( שאלה) עם מרפסות שופעות גרניום.

מסביב משטחי דשא משובצים בפרות שמנמנות.

היה כל כך יפה לטייל שם. קודם  במכונית, שהובילה אותי אל כביש ללא מוצא.

אחר כך ברגל. סתם.

ללכת בתוך הנוף הזה, כשמסביב כל כך שקט, ששומעים את פכפוך הנחל למטה, גם כשמטפסים גבוה גבוה בשיפוע התלול.

 לפרות, זה לא הפריע, השיפוע הזה. לאט לאט הן התקדמו, מפרח צהוב לפרח אדום, ולעסו בנחת.

תוקעות בי עיניים של פרה, אבל אפילו זה היה נחמד.

וסוף סוף הבנתי מה זה אחו אמיתי ומה זה עשב דשן, כמו שכתוב בספרים.

אחרי שעתיים בערך, חשבתי שפה באמת מצוי מין גן עדן.

ומה קורה כשמגיעות מחשבות כאלה?

מחפשים מקום לישון בו. להביא את החבר'ה, או המישפוח'ה.

הרי זה אך טבעי. הנה, זה המקום לחופשה הבאה.

נו, אז כמובן שכשראיתי מין מלון משפחתי כזה, ניקיתי את הנעליים, החזרתי לעצמי מראה סביר וקדימה.

שלב השאלות.

אלא שכאן, חיכתה לי הפתעה מהגיהנום.

בהתחלה, השיחה קלחה בחינניות. כמה יפה פה. (מצידי) וכמה אנחנו שמחים שמגיעים לכאן אורחים שאוהבים את פלולי. אנחנו מחכים לאורחים כאלה. (מצד פקידת הקבלה)

ואז , שאלתי אם אפשר להזמין מקום ליוני. כמה חדרים.

מאיפה את? שאלה הפקידה. מישראל, עניתי. הרי אנחנו כבר סחבקיות.

ואז, היא סרקה אותי, מלמעלה למטה וסיננה : מה את עושה פה? ישראל זה לא המקום שבו הורגים פליטים אומללים? זה אתם, היהודים, שצלבתם את ישו, לא?!

ככה. ממש. בתוך כל היופי הזה, הירוק והכחול וההרים המושלגים.

לא. מצטערת. אין לנו מקום ביוני.

וביולי? העזתי לשאול.

לא. היא ענתה בנחישות. וגם לא באוגוסט.

כן, אני יודעת. הייתם קוראים למנהל. גם אני.

הוא היה אפילו יותר קשוח ועויין.

אירחתם פעם ישראלים? שאלתי בשיא העדינות.

לא! למה? מה פתאום?! ענו לי השניים האלה, עם החליפות והחיוך המקצועי המרוח על הפנים. בלי להתבייש.

בחיים לא הרגשתי כל כך מושפלת.

כן. הלכתי משם. בבושת פנים.

לי, פלולי כבר לא מחכה, הרי אני ישראלית