אתמול. כלומר, היום, חזרתי מהלילה הלבן שאירגנה לנו עיריית תל אביב. לשם שינוי לא חרשתי על איזו מסיבה ופוצצתי את ורידיי בלף בלונד. אתמול הלכנו על קולטורה מסוג אחר.

התחלנו ברחבה של הקאמרי, המשכנו בבית אריאלה וקינחנו במוזיאון ת"א. סליחה על הפלצנות אבל יש משהו מרגש ושונה בלראות ולהתפעם מרותקו, בשתיים בלילה כשאת לובשת חצאית סמרטוט וכפכפי שוק בצלאל.

הגענו הביתה גוועות ברעב. ולמרות שאנחנו בעיר שחיה מסביב לשעון, באיזור שלנו אין ולו AM;PM אחד לרפואה. המדף שלי במקרר כל כך ריק וצחיח שאפילו עובש לא מצטבר עליו. כי לא בא לו להיות לבד.

אני מקבלת אישור מרבקה לפשוט לה על הפלסטיקים ומוצאת שאריות של משהו שהיה פעם  תבשיל בשר ואורז. אני תוקעת את התערובת הקרה והדביקה ישירות מהכלי, עם כפית ואחר כך עם הידיים בתאווה בלתי נשלטת כאילו היה זה נקטר האלים שמונח לפניי. 

אחרי טקס הורדת האיפור וחשיפת החצ'קונים אני עומדת עם הפיג'מה (חולצת סוף קורס ותחתוני סבא ליתר דיוק) ומסתכלת על המפלץ שתחב את אצבעותיו החמדניות לתוך עיסת הבשר ההיא, ונגעלת.

מי אוכל כזה אוכל בשלוש וחצי לפנות בוקר? מי אוכל בכלל בשלוש וחצי לפנות בוקר? אני אומר לך מי. דאבות חזירות וגרגרניות, זה מי. לא יכולת להסתפק בדיאט קולה ותפוח?

כאחוזת אמוק שלפתי את מזרון הפילאטיס ממקום מושבו בתחתית הארון וכך, בארבע לפנות בוקר, כשתל אביב עדיין חגגה, ושותפיי כבר חלמו על היום שמחר, אני עשיתי כפיפות בטן עד איבוד הכרה. עוד ועוד. אסור שתהיה לי בטן.

כשתפסתי את עצמי, עדיין מתכופפת ומתנשפת שעה אחרי, התחלתי לבכות. הבוקר עלה, עיתונים מחולקים, חלות טריות יוצאות מתנורים, ואני, בחושך, על רצפת הסלון בדרך לאבד בלילה אחד את מה שלקח לי שנתיים להשיג.

נראה לי שאני אסע קצת להורים... לא בא לי להיות גיבורה היום.