כמו שאמרו קדמונינו יהודית רביץ ואריאל שרון: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". דברים שלא ראה משה מתוככי המאהל, ומקרב המחנה ראה גם חזה בלעם "מראש צורים...ומגבעות"  שסביב. ולהיפך, דברים שלא ראה בלעם משם ממרחקים ראה משה מכאן בסביבתו הקרובה. משה ניצב יום יום מול עמל המנהיגות, נושא עליו את טרחתם, משאם ומריבותיהם של בני צאנו. עוסק בכפייתיות בנושאים השוטפים של העם. לא ממש שועה לעצת יתרו מתערב בקטן ולא תמיד מגיע לגדול, מחמיץ איכשהו את החזוני והנשגב. באותה מידה שמשה ורוחו היו לכודים במלכודות האקטואליה היה בלעם, משוחרר מעול המנהיגות ומטלותיה. חופשי להסתכל על התמונה הגדולה. לא פלא איפוא שזה ראה שחורות וחברו לנבואה חזה דברים הנוגעים למהות, לנפש הפנימית של האומה, בפניה הוצב על ידי בלק  המלך.

כל הדברים הבאים נסמכים אך ורק על קריאה ספרותית פשוטה של הטקסט המקראי ועל הזדהותי כקורא עם הדמויות הגדולות, הסטריאוטיפיות והדומיננטיות האלה. בסופה של תְּהִיָה התחוור לי משהו שלא מופיע כלל בכתובים והוא אולי אפילו היפוכם המוחלט: התהום הפעורה הזו; בין החלומות הגדולים לבין קטנוניות היום יום, יצרה כנראה מתח בלתי נסבל בקרבו של משה. הוא הרי, כך המסורת מתעקשת, כתב את כל התורה כולה מפי עליון, הוא אולץ על פי נותן התורה להכניס לפיו של בלעם את כל מה שהוא עצמו לא יכול היה לומר ולא אמר מעולם.

מגיל שמונים ועד מאה ועשרים ניסה משה, נסיך מצרים, להקים לעצמו ממלכה משלו. אלטרנטיבה למלכות מצרים שמעולם לא הייתה לו. ברור היה לו, למאומץ מן המים, כי בין כל הנסיכים והיורשים כנראה לא יהיה לו שום סיכוי לרשת את מקומו של פרעה. אז במקום להתנוון במסדרונות הכוח הוא יצר לעצמו בסיס כח משלו. היו לו חזונות ענקיים. הוא היה פנטזיונר של חלומות לא ממומשים. על מה הוא לא חלם?! על אלוהים משוכלל שעוד לא היה כדוגמתו, על תורה ואמונה מדהימות, על מצוות מקוריות ועל בריתות קיומיות בין בורא העולם לברואיו. אבל איכשהו החיים הציבוריים  נפלו לו תמיד על הצד הלא נכון, זיהמו את החלום עם פירורי החיים הקשים. ההיגד הראשוני לאלוהים של משה "והן (הם) לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" היה כנראה אינטואיציה מבריקה שהפכה להיות המוטיב המרכזי לקריירה של משה בארבעים השנים הבאות. אחרי כל גדולה ושיא שהוא העפיל אליהם הם משכו אותו מטה אל מחוזות חוסר האמונה. הוא עולה להר ומשוחח עם "רעהו" האלוהים והם חוגגים למטה עם העגל הפתטי שלהם. הוא מדבר איתם על ארץ האבות העתיקה והם מפנטזים על מצרים, פירותיה ומעדני מטבחה. הוא בונה אסטרטגית כיבוש זהירה והם מתלהמים ועולים אל ההר בלא שיקול דעת. כל חיי המדבר הם מתח בלתי פוסק בין מבטיו הגדולים והרחוקים לבין יום הקטנות של עדרו התובעני.

במצב הזה זה ממש לא סביר, לא יכול להיות, שמשה לא צבר בקרבו המון תסכולים, על סף מתמיד של פיצוץ פנימי עז. המקרא מציג מערך מורכב ועשיר של סיפורי תסכולים. סיכום חייו ופעלו של משה נראה כמו רצף אין סופי של אכזבות. היו הישגים אי אפשר להכחיש זאת; יציאת מצרים, מעמד הר סיני ואחרי מותו גם כיבוש הארץ, גם נצחיותה של התורה וכל התהליכים שהתפתחו ממנה. ובכל זאת האקטואליה המקראית רוויה באין אונים מתסכל ומעצבן. על רקע המציאות העצובה הזאת של מנהיג לא מממש מודגש הפער המוחלט בין מבטיו של משה למבטיו של בלעם. בלעם עולה אל ראש הגבעה "ומרביץ" חזון. פעם אחרי פעם. ומשה לעומתו ממלא את הפרקים האחרונים של התורה, ספר דברים כמעט כולו, בתוכחות ובקללות, בפחד אלוהים. ויותר מזה מתוך פסוקיו הספורים של בלעם נולדו לנו כך הרבה מושגים תרבותיים, כמעט קיומיים. "הן עם לבדד ישכון..." "מה טובו אהליך" (המילה הראשונה שיהודי אומר בבקר בסידור תפילתו, איננה תפילתו של משה אלא של בלעם, תפילת היהודי בפתיחותו של נכרי, גוי. ולא סתם גוי אלא גוי רשע), "מי מנה עפר יעקב" "דרך כוכב מיעקב". "בא לקלל ויצא מברך", "מות ישרים". ואפילו פסוקי נצח של החשובות שבתפילות כמו "יהוה אלהיו עמו ותרועת מלך בו" ואפילו תיבת המילים "אחרית הימים". לא ספרתי מעולם אבל נראה לי כי חלקו של בלעם בשפה העברית או לפחות בניביה החיוביים גדול יותר מחלקו של משה.

שני סגנונות שונים של שני נביאים אמיתיים. משה מתנבא בדרכי הזעם, התוכחה והאזהרה ובלעם מתנבא כברכה הנובעת מהקללה. נביא התקווה מול נביא הפחדה. עד כדי כך שכנראה היו שטענו כי לא יכול להיות שמשה הוא זה שכתב את הדברים האלה אף שכתב את התורה כולה. ההבדל הזה בין הסגנונות הטריד מאד את חז"ל. אלה שהיו רגישים לכל צליל מזוייף הרגישו כאן בתסכולו של משה יצאו להגנתו ואמרו "... א"ר אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל. (דברים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ד ד"א אלה )

והיו עוד אחרים שהרחיקו לכת בהגנתם על יקיר האומה, משה נותן התורה, שהרי איך אחרת אפשר לבאר את התייצבותם המוחלטת של חז"ל מאחריו של משה והגנתם על זכויות היוצרים שלו באמרם: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". כך אמרו.

פרשני הדורות התחבטו והתפתלו הרבה מאד סביב המילים האלה "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". את דברי כולם סיכם מורנו ורבנו ישעיהו לייבוביץ המנוח שכתב "... מכל מקום מאמר סתום זה בא לומר כי יש בפרשת בלעם משהו יוצא דופן, החורג מכל האמור בתורת משה ואין היא מהווה חלק אינטגראלי ממנה....ואמנם במסורת המאוחרת בלעם מוצג כנביא ברמה גבוהה מאד...ומעין השלמה ניגודית למשה רבנו".

לייבוביץ הלך הכי רחוק, עד קצה גבול יכולתו. ועכשיו הגיע הזמן ללכת עוד צעד אחד קדימה. משה כתב ספרו ופרשת בלעם. כי משה ובלעם זה אותו אחד. בלעם הוא שם העט - הפסבדון - של משה רבנו. את כל מה שמשה לא יכול היה לומר בעצמו, כי זה לא הסגנון, כי לא הגיע להם, כי לא הגיע הזמן, הוא אמר להם דרך גרונו של בלעם. הוא המציא לו דמות פיקטיבית, כדי להעביר דרכה את חזונו האמיתי.

אני יכול לאשש את דברי אלו על הרבה תמיכות. הפעם אסתפק רק באזכור כמעט גרפולוגי של כתב היד שבפנינו. סגנון הפרידה של שניהם, של בלעם ושל משה, מסגיר את זהות הדמויות המסתתרות מאחרי הטקס והמילים הנשגבות. קיימא לן שכל אדם נפרד אחרת מכל אדם. האחד אומר הָי והשני בָּי. זה שלום וההוא להתראות. ומשה? פעמיים בספרו (החומש) משה נפרד, פעם אחת הוא נפרד (או למען האמת מפריד) את יעקב ואת בניו. וכך כותב משה את מילות פרידתו של יעקב הזקן מבניו "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". מילים מיוחדות הן המילים האלה "באחרית הימים" לא הרבה כדוגמתן ושימושן לא רב. וראה זה פלא כשמשה נפרד בעצמו מבני מישראל, ברגע האמת האחרון שלו, הרגע שבו אין יותר מסכות וכזבים. הוא חוזר על תהליך דומה מאד לתהליכו של יעקב הזקן. יעקב ברך את השבטים ומשה ברך אותם. זה ברכתו מהולה בביקורת וזה גם כן. ואיך מזמין משה את הציבור לפרידה? "הקהילו אלי את...ואדברה באזניכם את ....אחרית הימים". מילים פרטיות מילים אופייניות, מילים מאפיינות וחותם יד כל אדם בו. וראו זה פלא, איך נפרד בפרשה שלנו בלעם ממלכו מבלק? אכן באותם מילים ממש "ועתה הנני הולך לעמי לְךָ איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" המילים אותם מילים, לא רק כי משה כתב את ספרו ואת פרשת בלעם אלא כי משה הוא בלעם.