כותרות TheMarker >
    מעבר ל-
    cafe is going down
    ';
    TheMarker Cafetal2211החיים הם כאן ועכשיוWhen I'm sixty-four

    החיים הם כאן ועכשיו

    \"החיים מתרחשים בזמן שאנחנו מתכננים אותם\" ... (ג'. לנון)

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    When I'm sixty-four

    When I'm sixty-four

    ‎16

    תכנים אישיים  

    44 תגובות   יום חמישי, 2/10/08, 20:49

    When I get older losing my hair
    Many years from now
    Will you still be sending me a valentine
    Birthday greetings, bottle of wine?
    If I'd been out till quarter to three
    Would you
    When I get older losing my hair
    Many years from now
    Will you When I get older losing my hair
    Many When I get older losing my hair
    Many years from now
    Will you still be sending me a valentine
    Birthday greetings, bottle of wine?
    If I'd been out till quarter to three
    Would you lock the door?
    Will you still need me, will you still feed me
    When I'm sixty-four?

    You'll be older too
    And if you say the word
    I could stay with you

    I could be handy, mending a fuse
    When your lights have gone
    You can knit a sweater by the fireside
    Sunday mornings go for a ride
    Doing the garden, digging the weeds
    Who could ask for more?
    Will you still need me, will you still feed me
    When I'm sixty-four?

    אז זהו,

    היום אני בן 64.

    כששמעתי לראשונה את השיר, הייתי בן 23 או משהו כזה.

    הביטלמניה הייתה בעיצומה. כולם גידלו שיערות פרא, האמינו באהבה חופשית וזיינו בלי הכרה.  

    שנות השישים. האמריקאים היו עסוקים בלהרוג קומוניסטים מלוכסנים בוויאטנאם וקמבודיה, אנחנו היינו עסוקים בוויאטנם משלנו, שהתקיימה לה בשקט תקשורתי יחסי, לאורך תעלת סואץ. כן, הארץ הייתה במלחמה. לא שזה היה ממש איכפת למישהו.

    היו מי שמצאו  למלחמה הזאת שם מרגיע: "מלחמת התשה".

    מי אמר שלא היו לנו קופירייטרים מוכשרים אז בממשלה.

    שבועיים אחרי המלחמה, אנשים מבלים בדיזנגוף אפופי אופוריה ותהילת גיבורים.

    כולם עסוקים בלהוציא אלבומי מלחמה וניצחון. שיכורים מסיפורי גבורה וכיבושים, מסתובבים עם "עוזים" מלאי חול ודגמ"ח מאובקים, מסריחים משמן מקלעים ודם חמוץ.

    הבחורות דווקא אהבו את זה. לא יודע למה בדיוק, אך הריחות האלה של מלחמה ומוות, גרמו להן להירטב בטירוף.  

    יצאתי לחופשה שבועיים אחרי המלחמה.

    שלחו אותי לאחד מבסיסי ההחלמה במרכז הארץ. אחר כך שחררו אותי עם תאריכים לביקורת.

    הסתובבתי ברחובות הלום וויסקי זול מנסה לטשטש את כאב הפציעה. מנסה לשווא לקבור את מראות הגופים השסועים, את הפנים של חברים שהצחוק שלהם קפא לנצח,  את מבט העיניים שראו מעבר לכתפי את הדברים שלעולם לא יראו עוד. החזקתי אותם וחשבתי שהם מתו למען מטרה נעלה. למען מדינה. למען העם. למען השם. למען אידאלים וכל החרא הזה.

    שבוע ימים לא התתרחצתי, לא רציתי בשום אופן למחות את הריחות שלהם. הרגשתי שאסור לי לאכזב אותם ולמחוק אותם ממני.

    התגלגלתי בכל מני מקומות משונים. בכל פעם שהתעוררתי שטוף זיעה קרה, מצאתי מעלי פנים של נשים, עם אותן עיניים מזוגגות ממסקאלין שהשאירו "מתנדבים" שבאו לארץ בהמוניהם, או מאל. אס. די. שחבר הכין לי במעבדה מאולתרת.

    הייתי תופס בשדיים הרכים שלהן, מזיין אותן באיבוד חושים, מזיין את החולות, את המראות שלא עוזבים אותי, את כל העיניים הקפואות שנתקעו לי בראש הדפוק שלי, צורח בטירוף שלא עוזב והן צורחות אתי. אני צורח את הטירוף שלי, הן צורחות את האורגזמות שלהן.  

    כמו שאמרתי; זה עשה להן את זה;

    הצחנה הנוראית שלי, ריחות המלחמה שלא מחקתי, עם האלכוהול, עם השיער הארוך והפרוע, שנראה כמו שדות השלף היבשים לאורך התעלה, רגע לפני שמטוסי הפנטום זרקו עליהם את הנפל"מים שהציתו אותם באש נוראה. 

    מישהי הביאה לי עיתון למיטה. מראה לי תמונה שלי, עם קסדת הטנקיסטים ביד אחת, קלצ'ניקוב שנלקח ממישהו שכבר לא יזדקק לו יותר מוחזק ברישול בידי השנייה, מחייך חיוך של "נשארתי בחיים, ואני הולך לזיין עכשיו את כל העולם", ליד הטנק, עם הצוות שלי שמביט עלי בהערצה. אתם בטח מכירים את התמונה הזאת. אין אלבום ניצחון, שלא רואים אותה שם.

    השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. ידי גיששה בערימת הבקבוקים למרגלות המיטה.

    מצאתי אחד שנותר לעמוד והבאתי אותו בלאות אל פי. אך הוא היה ריק לחלוטין.

    בקשתי ממנה שתשיג וויסקי. היא אמרה שחיסלנו הכל אתמול בלילה, תוך שקמה מהמיטה להביא אספקת אלכוהול חדשה. חיפשה את התחתונים ולא מצאה. לבשה את החצאית הקצרצרה, מכניסה במהירות את הראש לטי שירט, מסדרת את שיער החיטה בניד ראש מצודד. פותחת את הדלת וממהרת החוצה להשיג אספקה שתרתק אותי לחיים שלה עוד יום. עוד שבוע. אולי ...

    כנראה שכבר למדה שאסור לי להיות לא שיכור. אני מתחיל לראות כל מני דברים, לדבר לעצמי, ולהשתולל. אחרי כמות של אלכוהול שיכלה בקלות להטביע ספינה בינונית, יכולתי לצעוק בהיגיון. אפשר היה אפילו לשבת עלי וליהנות מזיון שלא נגמר ואפילו ליהנות ממנו מאד, בתנאי שלא מסתכלים על העיניים שלי באותו זמן. כי בעיניים שלי, היה כל הזמן הפחד והמוות ששום כדורים ושום אלכוהול לא הצליח להטביע.

     הצתי סיגריית מריחואנה מהמלאי שלה, חומר מצוין שהביא לה מתנדב ממקסיקו. הבטתי מהחלון. רחוב סואן. אנשים צוחקים. בתי קפה. המולה. בחוץ עולם שלם שחי ובועט. ואני בפנים. בתוך חדר. בתוך עצמי. באור החזק ראיתי את הקולייסים של הטנקים. את הגופות שנדרסו. את הזבובים הענקיים שעטו סביבם. האור הכאיב לי לעיניים.

    סגרתי את התריס, נותן לרצועות אור מועטות לחדור פנימה.

    ניסיתי להיזכר אפוא אני, או מה אני עושה כאן. הכל כל כך מטושטש, כאילו שאני נולד כל יום מחדש. אני מנסה לשכוח דברים ולא מצליח. אני זוכר רק את מה שאני מנסה לשכוח. אני אפילו לא מצליח ממש לזכור אותה, אפילו שהיא יצאה מהבית רק לפני דקות. ניגשתי לספריה שלה. זו דרך נהדרת להכיר מישהו, דרך הספרים שלו. נסו את זה פעם. מקס פריש. מרסל פרוסט. גינטר גראס. הרמן הסה. מילן קונדרה. אני כבר אוהב אותה. השאלה לכמה זמן. אני תמיד בורח. בורח מהטוב. בורח מהרע. בורח מעצמי. מישהי פעם שאלה אותי: "למה אהבה אף פעם אינה מספיקה ?"

    חיפשתי בין התקליטים. גם שם ניכרה אינטלקטואליות. אני אוהב אינטלקטואליות. הן גומרות בדרך כלל בדגדגן. אורגזמות מהירות, אחרי זיון שכל חזק. מעניין מה כבר אמרתי לה, אתמול או שלשום או בשנה שעברה, שהיא אספה אותי אליה. צחקתי לעצמי; איך שהאהבה עיוורת ...

    "אוריה היפ" התאים לי מאד עכשיו. הוצאתי בזהירות את התקליט מן העטיפה. הפעלתי את הפטיפון והזזתי בזהירות את המחט. הגברתי את הווליום. הייתי זקוק לאלכוהול. חיפשתי בין הבקבוקים שנמצאו על השידה. לא מצאתי שום דבר ראוי. במקרר מצאתי איזה בקבוק של יין אדום. פתוח. עם מכסה מתכת. לגמתי ארוכות. הטעם פשוט היה מגעיל. יין לקידוש, עם נטייה חזקה לחומץ. חיבקתי את הבקבוק בידי השמאלית הפצועה והחבושה וחזרתי לסלון. ברקע, התנגן כבר Mister Majestic. עצמתי את עיני והגברתי את הווליום עד שהמילים הסדוקות מכימיכלים בלעו אותי לתוכן.

    Where is the killer, nobody knows
    Hear's waiting in the dark saloon
    For night to close
    He tried to cheat
    At the gambling table
    A stranger pulls and fires
    As he falls he sees the stranger is
    Madam in disguise

    חזרתי למיטה וקיללתי שעדין היא לא הגיעה.  

    התעורר בי חשק עז לזיין.

    בכל פעם שאני חושב על המתים – אני מת לזיין.

    התחלתי לאונן כשהיא נכנסה הביתה. היא  תפסה את ידי, כרעה על ברכיה ולקחה אותי לאט בין שפתיה. ניתקתי אותה ממני ונכנסתי לתוכה. היא צעקה לי משהו באוזן, אך לא הצלחתי לשמוע או להבין אם זה מכאב או מתענוג או משניהם יחד. ממש כמו כשיריתי באמוק באותו לילה כשהיינו מוקפים, והם עלו על הטנק ואני ניתקתי את המקלע מהחצובה ויריתי לכל הצדדים כשהכדורים שלהם שורקים סביבי ואני צועק מכאב ומטירוף, כי המקרן האדים וחרך לי את האצבעות שכמעט נשרפו כליל, והאוזניים שלי התחרשו עד שעוד שעות אחר כך לא שמעתי כלום, רק את קולות הירי של המקלע שדפקו לי בראש כמו פטישים, ואת הצעקות שלהם כשקיבלו את הקליעים בכל גופם.   

    בגלל זה בעצם שיחררו אותי לחופשה. הכוויה וכל זה. מישהו אפילו אמר משהו כמו "הלם קרב". שום הלם. התביישתי להגיד עד כמה נהניתי להרוג עד שלא הרגשתי שום כאב וכל המחשבות על מוות רק מעמידות לי. מחשבות על מוות. אסור להגיד. בסוף עוד יורידו לי פרופיל ואאלץ לעשות מילואים בקריה, עם ריח של אקליפטוסים שידבק לי לנשמה עד שיצאו לי פרחים לבנים מהאוזניים.

    לא סיפרתי לאף אחד. חוץ מהפסיכולוגית הצעירה ששאלה אותי כמה שאלות משעממות שהתשובות עליהן כמעט הפילו אותה על החול, ביחד עם הקפה הדלוח המתקרר בתוך כוס הפלסטיק הכתומה ששתתה ממנה. היא הפסיקה לרשום בכתב היד הקטן והצפוף שלה, והתעשתה רק אחרי שצעקתי את כל השיגעון שלי לתוכה. שם בתוך האוהל הצבאי, כשפניה אל השולחן ועיניה המבוהלות תרות אחר הפתח מפחד שמא ייכנס מישהו.

    אך אותי שום דבר לא הדאיג.

    אני הייתי בעולמות של אנשים מתים. אחר כך, כשניגבתי את הזין בתחתונים שלה, היא הסתובבה אלי מנסה למצוא תשובות לשאלות שלא שאלה. אך אני רק אספתי באיטיות את הדפים עם הכתב הצפוף והמסודר שלה וקרעתי אותם לגזרים.   

    הוצאתי מתחת לראשה את ידי השמאלית עם התחבושת המטונפת שעטפה את כל כף היד. שמתי לב שנרגעה. היא אמרה לי בשקט שאזכור שהיא לא לוקחת אמצעי מניעה.  את זה דווקא שמעתי. יצאתי ממנה באיטיות, גומר על השדיים ועל הצוואר שלה. היא הביטה על טיפות הזרע במבט משונה. לקחתי את העיתון שהביאה לי, מנגב את עצמי, מנגב את שדיה, מביט על התמונה הרטובה והמעוותת. החיוך הענק שלי עדיין לעג לי מתוך התמונה המקומטת. 

    רק עכשיו שמתי לב כמה היא יפה.   

    עכשיו ערב.

    וכמו שאמרתי, היום יום הולדת.

    ואני היום בן 64.

    כששמעתי את הביטלס שרים את When I'm sixty-four, הייתי מחייך כאילו שמעתי בדיחה. מי בכלל חשב על 64. הכי קרוב שחשבתי, היה על 69. אבל זה לא נחשב, כי זה בכלל לא גיל.  

    ועכשיו,עכשיו אני חושב למה בעצם אין אף אחת היום שיכולה להוריד אתי דמעות של שיכורים. או סתם להגיד לי מזל טוב.  

    אני אוהב את שעות הערב.במיוחד בסתיו. אני מביט מהחלון החוצה. המבט שלי כבר מטושטש לחלוטין. אבל ככה אני אוהב לראות את הדברים. קצת מטושטשים. רכים. בלי הזוויות החדות והמכאיבות. נזכרתי בסיפור, שהביאו לשני ילדים זוג משקפיים אחד. כדי לראות טוב יותר את העולם. ואיך שאחד ויתר עליהם, כי העולם המטושטש כפי שהוא ראה אותו קודם, היה עדיף בהרבה על העולם הקשה והמדוייק שנראה פתאום כל כך ברור. הוא העדיף אותו רך וידידותי מהעולם החד והמכאיב שראה דרך המשקפיים. לכן הוא ויתר עליהם. זה היה "עשיו" אני חושב.  

    אז אחרי שרוקנתי בקבוק וודקה, העולם שוב נראה ידידותי. מקום שאפילו כמעט אפשר לחיות בו.

    שמעתי את עצמי אומר לה, שיש לה תחת נהדר. שאלתי אותה אם אפשר לגעת בה. היא הייתה התגלמות הנעורים עם הבטן השטוחה שלה, הג'ינס והטי שירט, שרק פטמות מפותחות בלטו ממנה. שדיים קטנים. אז מה. שום דבר לא מושלם. גם אני לא, עם המראה הדובי שלי, ועם הכרס שאף פעם לא יורדת. ולא עוזרות ולא משנות כהוא-זה, כל השעות בחדר כושר, או הנסיעות המטורפות על האופניים. בסוף אני רעב מת, וטורף איזה לאפה, או סתם מנשנש פלאפל.

    עם טונות של צ'יפס.

    אחר כך, כשראשה היה מחופר עמוק בכתפיים שלי, היא אמרה לי שהיא מרגישה הכי בעולם לידי. זה היה רגע, ששכחתי את המלחמה ההיא,  את העיניים של המתים, את האור החזק שלא נתן לי להירדם, את החריקה של השרשראות.  

    אפילו הצעקות בראש שלי נדמו.     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (44)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/4/09 18:48:

      אולי עכשיו זה יצליח לי...


        20/4/09 13:58:

      קראתי שוב,

      משהו נשאר לי חזק מהמראות של אותה במלחמה כמו שהבאת אותה לכאן, אחרי הכאב הנורא, הפיזי והנפשי, המראות הקשים, החיוך הנצחי של מתיםכאב האצבעות החרוכות מכוויה בזמן הירי

      הסיוטים הקשים וצרחות האימה

      הזיעה הקרה בלילותאחרי כל זאת ועוד מיני מראות מלחמה אשר לעולם אינם נעלמים, מישהו חכם אמר פעם "לזיכרון אין מרחקים"

      אחרי הכל,

      המשפט "כשראשה היה מחופר עמוק בכתפיים שלי, היא אמרה לי שהיא מרגישה הכי בעולם "

      הצטיירה לי תמונה בראש, כמו פרח לבן מונח על טנק מפויח

      כמו השלווה שאופפת אותי עכשיו"  אולי הגיע הזמן לתת במקום כוכבים, פרחים...

      אז, הא לך, במקום כוכבים כי הם באים פעם ביממה ולך מגיע יותר ...

      (אם אצליח פעם אחת  להעלות לכאן תמונה )

        20/4/09 12:38:

      לא דיברתי.

      הדרך דיברה ...

        20/4/09 10:45:

      "כשראשה היה מחופר עמוק בכתפיים שלי,

      היא אמרה לי שהיא מרגישה הכי בעולם לידי"

      תזכיר לי על מה הסרט ?

      כשהגעתי למשפט הזה, לא זכרתי על מה דיברת כל הדרך...

       

        10/10/08 19:07:

      עדינה:

      ..."אני רק לגימות" ...

      גם מלגימות -

      מתמכרים !

      אחר כך גם מוסד גמילה לא יעזור.

      אבל,

      מי בעצם רוצה להיגמל ? ....

        10/10/08 12:48:

       

      אחרי הכל ולמרות הכל, יצאת משם טוב ...

      ואת מה שיש לי להגיד אשמור על בקבוק ויסקי (בעצם, אני רק לגימות).

      מתגעגעת אליך נשיקה

       

        8/10/08 19:49:

      דורין,

      שמחתי להרשים אותך ...

        8/10/08 18:20:


      נגעת בי

      תודה יקירי

        7/10/08 21:44:

      Or-Pr

      כמו מקארטני ...

      טוב,

      אני לא בן 64 !

      אני "רק" בן 56 ...

      בפעם הבאה אכתוב סיפור שאני בן 13 ...

        7/10/08 09:44:


      64 ???

      כמעט כמו מקרטני...

      מזל טוב איש מקסים שכותב מהבפנוכו....

      ובגיל 64 בטח הבפנוכו השתנה והתפתל והתחבר המון פעמים עד עכשיו...

      אז רק תדע שמה שיצא ממנו בסוף...הוא נהדר...

      ומותר כמובן גם נוסטלגיה...

       

       

      מזל טובבבב

        7/10/08 07:33:


      לחני-מאמי ...

      כשאני חושב על כך,

      המלחמה פרצה באוקטובר 1973.

      כשה"סיפור" הזה התרחש, את בערך נולדת, לפי החישוב שלי ...

      מפחיד לחשוב כמה זמן עבר מאז ...

      ובכל זאת,

      את רואה שקורים גם "דברים טובים" בעולם,

      ולו רק אפילו ברמה שנולדים אנשים נהדרים כמוך,

      עם נשמה ענקית לתת ולחבק מעל ומעבר לכל אינטרס.

      זוכרת את הפוסט שלך, בנושא של "פעם למטה - פעם למעלה",

      אז הנה אין רע בלי טוב ...

      תודה,

      שאת מאמי ...

        7/10/08 07:23:

      ליהודית:

      לכולנו הייתה המלחמה ההיא קו שבר, קו של התפכחות כואבת, מכל האופוריה והאדישות ששרתה כאן.

      עוד מלחמה מיותרת, שניכפתה עלינו בשל גבהות מצח ושרשרת טעויות גורליות.

      הקטע העצוב,

      שאף אחד לא ממש למד את הלקח.

      את וודאי כמוני שומעת מפעם לפעם חדשות ...

      ____________

      שנה טובה - ושימשהו ייתן שכל ויפקח את העיניים למי שצריך ...

        6/10/08 22:34:

      טל הזכרת לי

      כמה דברים מאותם ימים

      את השבתות של לפני המלחמה

      שחברים צלצלו בצהרים 

      לשאול מה נשמע וברקע

      שומעים את המצרים יורים............

      כן מדברת על מלחמת ההתשה ההיא.............

      אחרי זה את המלחמה הנוראית .........

      את השירות הצבאי שלי שהתחלתי

      אותו בתשעה באוקטובר 1973

      את כל מה שהיה שם בטירונות

      ואת שאר השירות שלי ששנה או

      יותר היינו במצב של כוננות גבוהה

      וברחתי הביתה אחרת ...............

      את כל החברים שהיו ואינם עוד

      שהולכת לבקר אותם יחד עם 

      שאר האנשים שהולכת לבקר

      כמעט כל שבוע בבית שלהם 

      שנמצא ליד הבית שפעם היה שלהם..........

       

      מה אגיד 

      גם בתור "סרטנית" לא ניתן

      לשכוח כלום......................

       

       

      שתהיי לך שנה ברוכה

      וגמר חתימה טובה

        6/10/08 21:33:

      טל מאמי

      ראשית אני רוצה להגיד לך שהכתיבה שלך מדהימה ואמרתי זאת בעבר 

      ריחות מלחמה אהבה ושלום 

      נשים שמעריצות לוחמים 

      זכרונות מודחקים 

      כמי ששכלה במשפחתה איש יקר 

      פוסט נוגע עם נקוד'ת מבט מאוד מעניינת 

      אשוב לבקרן 

      על מנת לככב לך 

      את הזכרונות הנעימים 

      מכל הלב 

      חני מאמי 

        6/10/08 17:17:

      צטט: tal2211 2008-10-06 10:49:30

      ואולי,

      למי שכבר הולכ(ת) בדרך החתחתים שאני לוקח אותה,

      מגיעה כאן נגיעה רכה.

      אפילו שגם הכי עדין שלי, משאיר תמיד סימנים ...

       

      ועכשיו,

      כשהנגיעה מעט רכה ומסומנת...

      תהיתי איך לא התייחסתי לתמונה המצורפת.

      אומנם לא אותה בלורית...(מוזר בלי הבלונד...)

      אך בהחלט אותה הפוזה...

      אז זהו ש...

      מכאן מגיעה (גם) הנגיעה הרכה.

        6/10/08 15:34:

      צטט: tal2211 2008-10-06 08:34:18

      צטט: רוזי 39 2008-10-06 01:05:16

      וואו..."בלעתי את הסיפור" אי אפשר להפסיק לקרוא....

      לאט לאט, אני לומדת עליך...ממך...דרך כתיבתך.

      נראה לי שבמקרה שלך הגיל הוא עינין נזיל, החיים כמו הנשים תמיד יחייכו אליך, ואתה תשחק בהם כמו במגרש המשחקים הפרטי שלך.

      באשר למלחמה אני הייתי אז בת שלוש או ארבע כנראה, זוכרת רק את האזעקה והירידה למקלט, אז תודה לך על הגבורה, ההקרבה, ההגנה....לך, כמו לכל אלה שהיו לצידך.

      נשיקות...

      אלונה

       

       

       

      טוב, אלונה ...

      אם נתעלם מכמה שנים מועטות,

      את בערך בגיל של הבן שלי ...

      ובכל זאת,

      מצאנו שנינו כמה נקודות חיבור.

      פער הדורות, לא בהכרח פער מוחות ...

      נשיקות -

      בשם כל אלה שהיו לצדי ...

       

      טל יקירי,

      כן, בהחלט מצאנו....באופן די מפתיע מבחינתי...

      תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לנקודות האלה...

      וכמו בשיר של ריטה:

      אין לי שום חרטות

      או תקוות לעצמי

      זה כל מה שיש...

       

       

        6/10/08 11:23:

      צטט: tal2211 2008-10-06 10:49:30

      ואולי,

      למי שכבר הולכ(ת) בדרך החתחתים שאני לוקח אותה,

      מגיעה כאן נגיעה רכה.

      אפילו שגם הכי עדין שלי, משאיר תמיד סימנים ...

      ועכשיו,

      כשהנגיעה מעט רכה ומסומנת...

        6/10/08 11:05:

      צטט: עמיר17 2008-10-06 10:53:46

      לצערי גם אני תאומים חיוך

      ואין לי הרבה זכרונות ממלחמות עמוסות קרבות,

      המלחמה היחידה שאני מסוגל לזכור אותה היא מלחמת המפרץ.

      נכון, שבתוקף תפקידי עשיתי הרבה במלחמה ההיא, אבל זכרונות כאלה

      אין לי, נראה שמלחמות משאירות חותם עמוק על הנפש,  אם כל כך הרבה שנים אתה עוד זוכר את

      מה שקרה בפרטי פרטים כאלה,

       

      שתהיה גמר חתימה טובה . . .

      עמיר

      *

       

      תאומים ....

      עכשיו אתה מבין למה היא מתה עליך ...

      תאומים זה אופי.

      תאומים זה סטייטמנט.

      והם תמיד זוכרים את הדברים שהכי פחות חשוב לזכור.

      או שאולי דווקא כן ? ...

      ואם אין לך זכרונות "כאלה",

      לא הפסדת !

      שתמיד יהיו לך חוויות וזכרונות של אהבה -

      ממאמי של אשה ...

        6/10/08 10:53:

      לצערי גם אני תאומים חיוך

      ואין לי הרבה זכרונות ממלחמות עמוסות קרבות,

      המלחמה היחידה שאני מסוגל לזכור אותה היא מלחמת המפרץ.

      נכון, שבתוקף תפקידי עשיתי הרבה במלחמה ההיא, אבל זכרונות כאלה

      אין לי, נראה שמלחמות משאירות חותם עמוק על הנפש,  אם כל כך הרבה שנים אתה עוד זוכר את

      מה שקרה בפרטי פרטים כאלה,

       

      שתהיה גמר חתימה טובה . . .

       

      עמיר

       

      *

        6/10/08 10:49:

      צטט: ani-kan 2008-10-05 23:32:50

      היום בן 64 ...

      לפעמים מלחמה פירושה זקנים שמדברים וצעירים שמתים...

      יפה אמרת-

      במלחמה כמו במלחמה, יש עובדות. אך יש חרות ספרותית לשנות זמנים, מקומות, ושמות.

      גם כשנדמה שהאנשים במלחמה יפים לעיתים יותר מאשר אנשים בחיי היום-יום...

       לחזור ממלחמה, ולחיות במלחמת קיום שאחרי המלחמה...

      למרות הכאב והתסכול שבסיפור, מצאתי בסיפא נקודת אור. ואולי מלחמה היא כמו אהבה, תמיד היא מוצאת לה דרך. התותחים רועמים , המוזות שותקות ואהבות מתחזקות. לבסוף מגיעים רגעים ששוכחים...

      אהבתי.

      (למרות שלא הוזכר כאן שמץ משורש המילה: סליחות....)

       

      ואולי,

      למי שכבר הולכ(ת) בדרך החתחתים שאני לוקח אותה,

      מגיעה כאן נגיעה רכה.

      אפילו שגם הכי עדין שלי, משאיר תמיד סימנים ...

        6/10/08 08:34:

      צטט: רוזי 39 2008-10-06 01:05:16

      וואו..."בלעתי את הסיפור" אי אפשר להפסיק לקרוא....

      לאט לאט, אני לומדת עליך...ממך...דרך כתיבתך.

      נראה לי שבמקרה שלך הגיל הוא עינין נזיל, החיים כמו הנשים תמיד יחייכו אליך, ואתה תשחק בהם כמו במגרש המשחקים הפרטי שלך.

      באשר למלחמה אני הייתי אז בת שלוש או ארבע כנראה, זוכרת רק את האזעקה והירידה למקלט, אז תודה לך על הגבורה, ההקרבה, ההגנה....לך, כמו לכל אלה שהיו לצידך.

      נשיקות...

      אלונה

       

       

       

      טוב, אלונה ...

      אם נתעלם מכמה שנים מועטות,

      את בערך בגיל של הבן שלי ...

      ובכל זאת,

      מצאנו שנינו כמה נקודות חיבור.

      פער הדורות, לא בהכרח פער מוחות ...

      נשיקות -

      בשם כל אלה שהיו לצדי ...

       

        6/10/08 08:25:

      צטט: ani-kan 2008-10-05 23:32:50

      היום בן 64 ...

      לפעמים מלחמה פירושה זקנים שמדברים וצעירים שמתים...

      יפה אמרת-

      במלחמה כמו במלחמה, יש עובדות. אך יש חרות ספרותית לשנות זמנים, מקומות, ושמות.

      גם כשנדמה שהאנשים במלחמה יפים לעיתים יותר מאשר אנשים בחיי היום-יום...

       לחזור ממלחמה, ולחיות במלחמת קיום שאחרי המלחמה...

      למרות הכאב והתסכול שבסיפור, מצאתי בסיפא נקודת אור. ואולי מלחמה היא כמו אהבה, תמיד היא מוצאת לה דרך. התותחים רועמים , המוזות שותקות ואהבות מתחזקות. לבסוף מגיעים רגעים ששוכחים...

      אהבתי.

      (למרות שלא הוזכר כאן שמץ משורש המילה: סליחות....)

       

      יש חרות ספרותית לשנות ...

      במיוחד,

      כשאני גם התסריטאי וגם הבמאי ...

      אעפ"כ,

      שלא כמו זין, הסיפורים אצלי כמו החיים -

      תמיד קשים ...

      ואני לא מנצל את ההזדמנות לקחת את העובדות ל"הפי-אנד",

      הן נשארות בשלהן;

      קשות,

      קודרות,

      או מוארות חזק כמו שמש קופחת.

      למי שאוהב את האוכל שלו נא ומדמם.

      לא לקיבה של כל אחד ...

       

        6/10/08 01:05:

      וואו..."בלעתי את הסיפור" אי אפשר להפסיק לקרוא....

      לאט לאט, אני לומדת עליך...ממך...דרך כתיבתך.

      נראה לי שבמקרה שלך הגיל הוא עינין נזיל, החיים כמו הנשים תמיד יחייכו אליך, ואתה תשחק בהם כמו במגרש המשחקים הפרטי שלך.

      באשר למלחמה אני הייתי אז בת שלוש או ארבע כנראה, זוכרת רק את האזעקה והירידה למקלט, אז תודה לך על הגבורה, ההקרבה, ההגנה....לך, כמו לכל אלה שהיו לצידך.

      נשיקות...

      אלונה

       

       

        5/10/08 23:32:

      היום בן 64 ...

      לפעמים מלחמה פירושה זקנים שמדברים וצעירים שמתים...

      יפה אמרת-

      במלחמה כמו במלחמה, יש עובדות. אך יש חרות ספרותית לשנות זמנים, מקומות, ושמות.

      גם כשנדמה שהאנשים במלחמה יפים לעיתים יותר מאשר אנשים בחיי היום-יום...

       לחזור ממלחמה, ולחיות במלחמת קיום שאחרי המלחמה...

      למרות הכאב והתסכול שבסיפור, מצאתי בסיפא נקודת אור. ואולי מלחמה היא כמו אהבה, תמיד היא מוצאת לה דרך. התותחים רועמים , המוזות שותקות ואהבות מתחזקות. לבסוף מגיעים רגעים ששוכחים...

      אהבתי.

      (למרות שלא הוזכר כאן שמץ משורש המילה: סליחות....)

        4/10/08 22:09:

      צטט: pegasos10 2008-10-04 12:58:50

      מלחמה, זיונים ואלכוהול - תמיד יהיו בכותרות

      Adult Emoticons ובענין הגיל הכרונולוגי כבר נאמר:

              Age, is a matter of mind

      if you don't mind it doesn't matter

       

       

       

      עניין הגיל,

      הפעם לא היה "אישיו".

      למרות שהוא עוד אבן בסיפור, הבאתי אותו רק בשביל הפרופורציה והכרונולוגיה של האירועים.

      ובענין הזיונים -

      הם בהחלט רלוואנטיים !!!

      עם אלכוהול,

      או בלעדיו ...

        4/10/08 22:05:

      צטט: lorriek 2008-10-04 12:14:31

      פוסט קשה , היטבת לתאר את השגעון המתפרץ בעקבות המלחמה .

      כתיבה סוחפת שמצליחה לגעת בבפנוכו של כל אחד . כואב !

      אשוב ...

       

      זה יום כיפור שמתקרב,

      שמזכיר את המלחמה,

      את אלה שאינם,

      ואת אלה שישנם שלוקחים אתם לכל מקום את אלה שאינם ...

      _____________

      תודע על המחמאות ...

        4/10/08 17:07:

      צטט: g88gle 2008-10-04 13:35:29

      היי,

      כוכב לסיום המלחמה ובגלל שהעולם יפה וידידותי.

      אפשר לנסות לנתב כל כשרון לדברים טובים יותר ויש את הבחירה להמשיך.

      "התמזל מזלי"  להיות במלחמות אחרות מהמלחמה ההיא של 1973 וגם הן לא היו משהו.

       

      יש אנשים שבכל שדה קרב מרגישים שלא יכול לקרות להם שום דבר רע - ולא קורה...

       

      מרגע כתיבת הפוסט הרווחת נטו שמונה שנות חיים,

      יש לך השתקפות של עוד שמונה שנים ויש רצונות ושאיפות

       

      בהצלחה

       

       

      לקח לי כמה שנים להבין,שכל המלחמות ה"צודקות" היו בסופו של דבר, אינטרס צר של שליטים מוכי אגו ומגלומניה, שלא קידמו דבר וחצי דבר, בנושאי הצרכים של האזרח הקטן, שתמיד שילם על המחדלים ועל השאפתנות בדמו.תמיד האזרח הקטן. תמיד אלה היו אתה ואני. מתוך כמה מיליונים, נלחמו בכל החזיתות כמה אלפים, שאפשרו לפוליטיקאים להתלהם, לעשירים להתעשר, ולפרזיטים לקנות את שחרורם בכופר כסף ...מצב של מלחמת התשה ושל הפסקת האש שהייתה בין השנים 67' – 73' היה אחד הדברים הנהדרים שקרו כאן ליזמים וקבלנים זריזים, שבנו והתעשרו במשך השנים, כשהקימו את קו בר-לב, שהתברר כפלופ כל כך גדול, שאפילו המצרים התבלבלו מן המהירות שבה נכנסו לתוך חצי האי סיני. אם הם לא היו כל כך המומים ועוצרים את האופנסיבה שלהם אז, יתכן שהיו מגיעים עד גבולות אשקלון או יד מרדכי, כמו בימים הטובים שישבו שם ב 1948 ...על האופוריה הזאת, של אחרי מלחמת ששת הימים, שילמנו בחייהם של הרבה בחורים ישראלים נחמדים, וגם לא מעט מצרים, שאת מכתביהם יצא לי לקרוא פה ושם בבונקרים שלהם, שהיו פזורים באזורי הלחימה. מישהו בכלל יודע, שבמשך השנים האלה, התחנן סאדאת לשבת לשולחן הדיונים עם גורמים ישראלים ?כן, כן ...אפשר היה עם קצת חזון, למנף את השלום עם מצרים, תמורת החזרת השטחים, עוד בשנתיים הראשונות שאחרי מלחמת ששת הימים, ובלי להיגרר למלחמת יום כיפור ...לך תסביר את זה להורים השכולים שאיבדו את יקיריהם, שהמרחבים החוליים של חצי האי, היו חיוניים למדינה, עד כדי למות בשבילם ...  אז עכשיו אתה יכול אולי להבין, את הסיטואציה של הפסקת האש אחרי המלחמה, כשאני יוצא לחופשה ראשונה אחרי כמעט חודשיים בקו, כשאני רואה איך כולם עסוקים בלעשות חיים ולהתעשר, יושבים במסעדות ובבתי קפה, כאילו אין מלחמה כמה מאות קילומטרים מהם ...ישבתי עם חברים, מתקשה להבין את כל הרעש והזיוף.כל כך רציתי לצאת לחופשה הזאת, וכשכבר הגעתי, רציתי לחזור בחזרה לשם, לפני שאני אהיה פסיכי.המארבים בכל לילה, נראו לי הרבה יותר הגיוניים, מכל ההמונים שהסתובבו בבתי הקפה והבארים, שבשבילם המלחמה הייתה רק ב"חדשות" ...אתמול בערוץ 2, נתנו קטעים ממסיבת הפרידה של דן בן אמוץ. ונזכרתי תוך כדי, באחד הספרים הכי יפים שהוא כתב, על אותה תקופה שלימים כונתה "מלחמת ההתשה". הספר נקרא "לא שם זין". ספר חובה. לפחות כדי להבין דור מבולבל, שהתגייס אחרי 67', וחווה את השבר הגדול של ההנהגה, של הזיוף ושל ההכחשה, שהייתה מנת חלקם של כל מי שהאמין שאין דרך אחרת ...
        4/10/08 13:35:

      היי,

      כוכב לסיום המלחמה ובגלל שהעולם יפה וידידותי.

      אפשר לנסות לנתב כל כשרון לדברים טובים יותר ויש את הבחירה להמשיך.

      "התמזל מזלי"  להיות במלחמות אחרות מהמלחמה ההיא של 1973 וגם הן לא היו משהו.

       

      יש אנשים שבכל שדה קרב מרגישים שלא יכול לקרות להם שום דבר רע - ולא קורה...

       

      מרגע כתיבת הפוסט הרווחת נטו שמונה שנות חיים,

      יש לך השתקפות של עוד שמונה שנים ויש רצונות ושאיפות

       

      בהצלחה

       

        4/10/08 12:58:

      מלחמה, זיונים ואלכוהול - תמיד יהיו בכותרות

      Adult Emoticons ובענין הגיל הכרונולוגי כבר נאמר:

              Age, is a matter of mind

      if you don't mind it doesn't matter

       

       

        4/10/08 12:14:

      פוסט קשה , היטבת לתאר את השגעון המתפרץ בעקבות המלחמה .

      כתיבה סוחפת שמצליחה לגעת בבפנוכו של כל אחד . כואב !

      אשוב ...

        3/10/08 14:57:

      צטט: kiki27 2008-10-03 14:49:05

      WOW !!!

      אהבתי את ה-64 (גם את הזיון)

      הכי אהבתי את הכתיבה הרהוטה

      והנהדרת הזו ..*

      בלעתי כל מילה...

      אוי, המלחמה ההיא ...

       

      קיקי יקרה ...

      לשמוע ממך ש 64 חזק יותר מ 69 זו ממש מחמאה ...

      וכל המלחמות המחורבנות האלה,

      שהדבר הטוב היחידי בהן,

      זה הייצריות שקמה להביס את המוות.

      ___________

      תודה על המחמאות ...

        3/10/08 14:49:

      WOW !!!

      אהבתי את ה-64 (גם את הזיון)

      הכי אהבתי את הכתיבה הרהוטה

      והנהדרת הזו ..*

      בלעתי כל מילה...

      אוי, המלחמה ההיא ...

        3/10/08 14:37:

      צטט: רות.מ 2008-10-03 14:05:27


      05/06/1952

      כעת אני מבינה המון

      את קצוות הבלונד

      את הנפש התוססת

      את הקצב שדוהר בין השורות

      את הלהט לחיות

      את היכולת להסתכל אחרוה בנועם

      ולהביט קדימה בשקיקה

      ולהתחבר אל כל אחד בגובה העיניים

      וללהטט בין המילים בעושר נפלא

      22.05.61

      יש אחווה

       

      כן, חברה ל"אחווה" ...

      לוקח קצת זמן,

      ואז לומדים להכיר את מי שמאחורי הבלונד ...

      בדרך כלל לא מתאכזבים.

      ואני אומר בדרך כלל, כדי להיות מדוייק בנושא ולהבהיר, שישנם גם (פה ושם ...) אכזבות ממני.

      אך האכזבות באות ממקום של "למה זה לא נמשך אתו כל החיים" ...

        3/10/08 14:05:


      05/06/1952

      כעת אני מבינה המון

      את קצוות הבלונד

      את הנפש התוססת

      את הקצב שדוהר בין השורות

      את הלהט לחיות

      את היכולת להסתכל אחרוה בנועם

      ולהביט קדימה בשקיקה

      ולהתחבר אל כל אחד בגובה העיניים

      וללהטט בין המילים בעושר נפלא

      22.05.61

      יש אחווה

        3/10/08 12:47:

      צטט: מינימקסי 2008-10-03 10:12:46

      צטט: tal2211 2008-10-03 01:03:19

      צטט: מינימקסי 2008-10-02 22:18:32


      כוכבה ליומולדת. 644444? באמת?

      באשר לכתיבה, הפעם היא קשה לי מידי להתיחסות.

      מזל טוב.

       

      64 ?

      השתגעת ?

      בקושי אני מסתדר עם 56 ...

      אך כמו כל אומן,

      אין תפקיד שהוא קטן עלי ...

       

       הייתה כלל יומולדת או לא?

       

      הייתה יום הולדת.

      לפני 4 חודשים ...

      ואני בן 56 שנים.

      תאריך הלידה שלי הוא: 05/06/1952

      יום ההולדת שלי, מזכיר את יום פרוץ מלחמת ששת הימים.

      לא הייתי במלחמה ההיא,

      כן הייתי במלחמה אחרת (יום כיפור),

      ובמלחמה כמו בכל מלחמה;

      יש הרוגים,

      יש פצועים,

      ויש סתם שמשתגעים מכל הכאוס הזה.

      ________________

      דברים שאני כותב,

      מבוססים אומנם על עובדות,

      אך עם חרות סיפרותית לשנות זמנים, מקומות, ושמות.

      ________________

      וכמובן תודה על כל תשומת הלב ...

        3/10/08 10:12:

      צטט: tal2211 2008-10-03 01:03:19

      צטט: מינימקסי 2008-10-02 22:18:32


      כוכבה ליומולדת. 644444? באמת?

      באשר לכתיבה, הפעם היא קשה לי מידי להתיחסות.

      מזל טוב.

       

      64 ?

      השתגעת ?

      בקושי אני מסתדר עם 56 ...

      אך כמו כל אומן,

      אין תפקיד שהוא קטן עלי ...

       

       הייתה כלל יומולדת או לא?

        3/10/08 02:43:

      צטט: רות.מ 2008-10-03 01:15:45

      צטט: tal2211 2008-10-03 01:07:08

      צטט: רות.מ 2008-10-02 21:53:42

      בואו נחזור באופן רשמי לציידים ומלקטות

      הרי מלכתחילה אנחנו טובות בלעשות

      ואתם בעיקר בלדבר על זה

      מצבי אחד פעם בחודש-לא חיים

      מעדשים ושורשים כן,

       

      כשנשים ינהלו את העולם

      הגברים שלהן ילחמו פחות האחד בשני

      כמה יותר מוקדם שנכיר בעובדות יהיה הרבה יותר מהר- המון יותר טוב

       

       

      רותי ....

      הנשים מנהלות את העולם כבר הרבה זמן,

      ותראי מה שקורה ...

      טל-טול

      אתה מתכוון לכל הפעמים

      שכואב להן הראש

      ואז מישהו מוציא את התסכול שלו בקרב רחוב

       

       

      אז את יודעת על מה אני מדבר ...

      לכן דור שלם אמר (וגם עשה ...) :

      "עשו אהבה - לא מלחמה" ...

        3/10/08 01:15:

      צטט: tal2211 2008-10-03 01:07:08

      צטט: רות.מ 2008-10-02 21:53:42

      בואו נחזור באופן רשמי לציידים ומלקטות

      הרי מלכתחילה אנחנו טובות בלעשות

      ואתם בעיקר בלדבר על זה

      מצבי אחד פעם בחודש-לא חיים

      מעדשים ושורשים כן,

       

      כשנשים ינהלו את העולם

      הגברים שלהן ילחמו פחות האחד בשני

      כמה יותר מוקדם שנכיר בעובדות יהיה הרבה יותר מהר- המון יותר טוב

       

       

      רותי ....

      הנשים מנהלות את העולם כבר הרבה זמן,

      ותראי מה שקורה ...

      טל-טול

      אתה מתכוון לכל הפעמים

      שכואב להן הראש

      ואז מישהו מוציא את התסכול שלו בקרב רחוב

       

        3/10/08 01:07:

      צטט: רות.מ 2008-10-02 21:53:42

      בואו נחזור באופן רשמי לציידים ומלקטות

      הרי מלכתחילה אנחנו טובות בלעשות

      ואתם בעיקר בלדבר על זה

      מצבי אחד פעם בחודש-לא חיים

      מעדשים ושורשים כן,

       

      כשנשים ינהלו את העולם

      הגברים שלהן ילחמו פחות האחד בשני

      כמה יותר מוקדם שנכיר בעובדות יהיה הרבה יותר מהר- המון יותר טוב

       

       

      רותי ....

      הנשים מנהלות את העולם כבר הרבה זמן,

      ותראי מה שקורה ...

        3/10/08 01:05:

      צטט: פיונת 2008-10-02 22:14:22

      64????????????

      אתה ממחר חסום חחחחחחחחח

       

      אהבתי 

      אככב מחר

       

      נו,

      ומה לא עושים בשביל נשים שלא אוהבות "צעירים" ...

        3/10/08 01:03:

      צטט: מינימקסי 2008-10-02 22:18:32


      כוכבה ליומולדת. 644444? באמת?

      באשר לכתיבה, הפעם היא קשה לי מידי להתיחסות.

      מזל טוב.

       

      64 ?

      השתגעת ?

      בקושי אני מסתדר עם 56 ...

      אך כמו כל אומן,

      אין תפקיד שהוא קטן עלי ...

        2/10/08 22:18:


      כוכבה ליומולדת. 644444? באמת?

      באשר לכתיבה, הפעם היא קשה לי מידי להתיחסות.

      מזל טוב.

        2/10/08 22:14:

      64????????????

      אתה ממחר חסום חחחחחחחחח

       

      אהבתי 

      אככב מחר

        2/10/08 21:53:

      בואו נחזור באופן רשמי לציידים ומלקטות

      הרי מלכתחילה אנחנו טובות בלעשות

      ואתם בעיקר בלדבר על זה

      מצבי אחד פעם בחודש-לא חיים

      מעדשים ושורשים כן,

       

      כשנשים ינהלו את העולם

      הגברים שלהן ילחמו פחות האחד בשני

      כמה יותר מוקדם שנכיר בעובדות יהיה הרבה יותר מהר- המון יותר טוב

       

      פרופיל

      tal2211
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      • Technology by

      לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

      המועדפים שלי