When I get older losing my hair
אז זהו, היום אני בן 64. כששמעתי לראשונה את השיר, הייתי בן 23 או משהו כזה. הביטלמניה הייתה בעיצומה. כולם גידלו שיערות פרא, האמינו באהבה חופשית וזיינו בלי הכרה.
שנות השישים. האמריקאים היו עסוקים בלהרוג קומוניסטים מלוכסנים בוויאטנאם וקמבודיה, אנחנו היינו עסוקים בוויאטנם משלנו, שהתקיימה לה בשקט תקשורתי יחסי, לאורך תעלת סואץ. כן, הארץ הייתה במלחמה. לא שזה היה ממש איכפת למישהו. היו מי שמצאו למלחמה הזאת שם מרגיע: "מלחמת התשה". מי אמר שלא היו לנו קופירייטרים מוכשרים אז בממשלה.
שבועיים אחרי המלחמה, אנשים מבלים בדיזנגוף אפופי אופוריה ותהילת גיבורים. כולם עסוקים בלהוציא אלבומי מלחמה וניצחון. שיכורים מסיפורי גבורה וכיבושים, מסתובבים עם "עוזים" מלאי חול ודגמ"ח מאובקים, מסריחים משמן מקלעים ודם חמוץ. הבחורות דווקא אהבו את זה. לא יודע למה בדיוק, אך הריחות האלה של מלחמה ומוות, גרמו להן להירטב בטירוף.
יצאתי לחופשה שבועיים אחרי המלחמה. שלחו אותי לאחד מבסיסי ההחלמה במרכז הארץ. אחר כך שחררו אותי עם תאריכים לביקורת. הסתובבתי ברחובות הלום וויסקי זול מנסה לטשטש את כאב הפציעה. מנסה לשווא לקבור את מראות הגופים השסועים, את הפנים של חברים שהצחוק שלהם קפא לנצח, את מבט העיניים שראו מעבר לכתפי את הדברים שלעולם לא יראו עוד. החזקתי אותם וחשבתי שהם מתו למען מטרה נעלה. למען מדינה. למען העם. למען השם. למען אידאלים וכל החרא הזה.
שבוע ימים לא התתרחצתי, לא רציתי בשום אופן למחות את הריחות שלהם. הרגשתי שאסור לי לאכזב אותם ולמחוק אותם ממני. התגלגלתי בכל מני מקומות משונים. בכל פעם שהתעוררתי שטוף זיעה קרה, מצאתי מעלי פנים של נשים, עם אותן עיניים מזוגגות ממסקאלין שהשאירו "מתנדבים" שבאו לארץ בהמוניהם, או מאל. אס. די. שחבר הכין לי במעבדה מאולתרת. הייתי תופס בשדיים הרכים שלהן, מזיין אותן באיבוד חושים, מזיין את החולות, את המראות שלא עוזבים אותי, את כל העיניים הקפואות שנתקעו לי בראש הדפוק שלי, צורח בטירוף שלא עוזב והן צורחות אתי. אני צורח את הטירוף שלי, הן צורחות את האורגזמות שלהן.
כמו שאמרתי; זה עשה להן את זה; הצחנה הנוראית שלי, ריחות המלחמה שלא מחקתי, עם האלכוהול, עם השיער הארוך והפרוע, שנראה כמו שדות השלף היבשים לאורך התעלה, רגע לפני שמטוסי הפנטום זרקו עליהם את הנפל"מים שהציתו אותם באש נוראה.
מישהי הביאה לי עיתון למיטה. מראה לי תמונה שלי, עם קסדת הטנקיסטים ביד אחת, קלצ'ניקוב שנלקח ממישהו שכבר לא יזדקק לו יותר מוחזק ברישול בידי השנייה, מחייך חיוך של "נשארתי בחיים, ואני הולך לזיין עכשיו את כל העולם", ליד הטנק, עם הצוות שלי שמביט עלי בהערצה. אתם בטח מכירים את התמונה הזאת. אין אלבום ניצחון, שלא רואים אותה שם.
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. ידי גיששה בערימת הבקבוקים למרגלות המיטה. מצאתי אחד שנותר לעמוד והבאתי אותו בלאות אל פי. אך הוא היה ריק לחלוטין. בקשתי ממנה שתשיג וויסקי. היא אמרה שחיסלנו הכל אתמול בלילה, תוך שקמה מהמיטה להביא אספקת אלכוהול חדשה. חיפשה את התחתונים ולא מצאה. לבשה את החצאית הקצרצרה, מכניסה במהירות את הראש לטי שירט, מסדרת את שיער החיטה בניד ראש מצודד. פותחת את הדלת וממהרת החוצה להשיג אספקה שתרתק אותי לחיים שלה עוד יום. עוד שבוע. אולי ...
כנראה שכבר למדה שאסור לי להיות לא שיכור. אני מתחיל לראות כל מני דברים, לדבר לעצמי, ולהשתולל. אחרי כמות של אלכוהול שיכלה בקלות להטביע ספינה בינונית, יכולתי לצעוק בהיגיון. אפשר היה אפילו לשבת עלי וליהנות מזיון שלא נגמר ואפילו ליהנות ממנו מאד, בתנאי שלא מסתכלים על העיניים שלי באותו זמן. כי בעיניים שלי, היה כל הזמן הפחד והמוות ששום כדורים ושום אלכוהול לא הצליח להטביע.
הצתי סיגריית מריחואנה מהמלאי שלה, חומר מצוין שהביא לה מתנדב ממקסיקו. הבטתי מהחלון. רחוב סואן. אנשים צוחקים. בתי קפה. המולה. בחוץ עולם שלם שחי ובועט. ואני בפנים. בתוך חדר. בתוך עצמי. באור החזק ראיתי את הקולייסים של הטנקים. את הגופות שנדרסו. את הזבובים הענקיים שעטו סביבם. האור הכאיב לי לעיניים. סגרתי את התריס, נותן לרצועות אור מועטות לחדור פנימה.
ניסיתי להיזכר אפוא אני, או מה אני עושה כאן. הכל כל כך מטושטש, כאילו שאני נולד כל יום מחדש. אני מנסה לשכוח דברים ולא מצליח. אני זוכר רק את מה שאני מנסה לשכוח. אני אפילו לא מצליח ממש לזכור אותה, אפילו שהיא יצאה מהבית רק לפני דקות. ניגשתי לספריה שלה. זו דרך נהדרת להכיר מישהו, דרך הספרים שלו. נסו את זה פעם. מקס פריש. מרסל פרוסט. גינטר גראס. הרמן הסה. מילן קונדרה. אני כבר אוהב אותה. השאלה לכמה זמן. אני תמיד בורח. בורח מהטוב. בורח מהרע. בורח מעצמי. מישהי פעם שאלה אותי: "למה אהבה אף פעם אינה מספיקה ?" חיפשתי בין התקליטים. גם שם ניכרה אינטלקטואליות. אני אוהב אינטלקטואליות. הן גומרות בדרך כלל בדגדגן. אורגזמות מהירות, אחרי זיון שכל חזק. מעניין מה כבר אמרתי לה, אתמול או שלשום או בשנה שעברה, שהיא אספה אותי אליה. צחקתי לעצמי; איך שהאהבה עיוורת ... "אוריה היפ" התאים לי מאד עכשיו. הוצאתי בזהירות את התקליט מן העטיפה. הפעלתי את הפטיפון והזזתי בזהירות את המחט. הגברתי את הווליום. הייתי זקוק לאלכוהול. חיפשתי בין הבקבוקים שנמצאו על השידה. לא מצאתי שום דבר ראוי. במקרר מצאתי איזה בקבוק של יין אדום. פתוח. עם מכסה מתכת. לגמתי ארוכות. הטעם פשוט היה מגעיל. יין לקידוש, עם נטייה חזקה לחומץ. חיבקתי את הבקבוק בידי השמאלית הפצועה והחבושה וחזרתי לסלון. ברקע, התנגן כבר Mister Majestic. עצמתי את עיני והגברתי את הווליום עד שהמילים הסדוקות מכימיכלים בלעו אותי לתוכן.
Where is the killer, nobody knows Hear's waiting in the dark saloon For night to close He tried to cheat At the gambling table A stranger pulls and fires As he falls he sees the stranger is Madam in disguise
חזרתי למיטה וקיללתי שעדין היא לא הגיעה.
התעורר בי חשק עז לזיין. בכל פעם שאני חושב על המתים – אני מת לזיין. התחלתי לאונן כשהיא נכנסה הביתה. היא תפסה את ידי, כרעה על ברכיה ולקחה אותי לאט בין שפתיה. ניתקתי אותה ממני ונכנסתי לתוכה. היא צעקה לי משהו באוזן, אך לא הצלחתי לשמוע או להבין אם זה מכאב או מתענוג או משניהם יחד. ממש כמו כשיריתי באמוק באותו לילה כשהיינו מוקפים, והם עלו על הטנק ואני ניתקתי את המקלע מהחצובה ויריתי לכל הצדדים כשהכדורים שלהם שורקים סביבי ואני צועק מכאב ומטירוף, כי המקרן האדים וחרך לי את האצבעות שכמעט נשרפו כליל, והאוזניים שלי התחרשו עד שעוד שעות אחר כך לא שמעתי כלום, רק את קולות הירי של המקלע שדפקו לי בראש כמו פטישים, ואת הצעקות שלהם כשקיבלו את הקליעים בכל גופם.
בגלל זה בעצם שיחררו אותי לחופשה. הכוויה וכל זה. מישהו אפילו אמר משהו כמו "הלם קרב". שום הלם. התביישתי להגיד עד כמה נהניתי להרוג עד שלא הרגשתי שום כאב וכל המחשבות על מוות רק מעמידות לי. מחשבות על מוות. אסור להגיד. בסוף עוד יורידו לי פרופיל ואאלץ לעשות מילואים בקריה, עם ריח של אקליפטוסים שידבק לי לנשמה עד שיצאו לי פרחים לבנים מהאוזניים.
לא סיפרתי לאף אחד. חוץ מהפסיכולוגית הצעירה ששאלה אותי כמה שאלות משעממות שהתשובות עליהן כמעט הפילו אותה על החול, ביחד עם הקפה הדלוח המתקרר בתוך כוס הפלסטיק הכתומה ששתתה ממנה. היא הפסיקה לרשום בכתב היד הקטן והצפוף שלה, והתעשתה רק אחרי שצעקתי את כל השיגעון שלי לתוכה. שם בתוך האוהל הצבאי, כשפניה אל השולחן ועיניה המבוהלות תרות אחר הפתח מפחד שמא ייכנס מישהו. אך אותי שום דבר לא הדאיג. אני הייתי בעולמות של אנשים מתים. אחר כך, כשניגבתי את הזין בתחתונים שלה, היא הסתובבה אלי מנסה למצוא תשובות לשאלות שלא שאלה. אך אני רק אספתי באיטיות את הדפים עם הכתב הצפוף והמסודר שלה וקרעתי אותם לגזרים.
הוצאתי מתחת לראשה את ידי השמאלית עם התחבושת המטונפת שעטפה את כל כף היד. שמתי לב שנרגעה. היא אמרה לי בשקט שאזכור שהיא לא לוקחת אמצעי מניעה. את זה דווקא שמעתי. יצאתי ממנה באיטיות, גומר על השדיים ועל הצוואר שלה. היא הביטה על טיפות הזרע במבט משונה. לקחתי את העיתון שהביאה לי, מנגב את עצמי, מנגב את שדיה, מביט על התמונה הרטובה והמעוותת. החיוך הענק שלי עדיין לעג לי מתוך התמונה המקומטת. רק עכשיו שמתי לב כמה היא יפה.
עכשיו ערב. וכמו שאמרתי, היום יום הולדת. ואני היום בן 64. כששמעתי את הביטלס שרים את When I'm sixty-four, הייתי מחייך כאילו שמעתי בדיחה. מי בכלל חשב על 64. הכי קרוב שחשבתי, היה על 69. אבל זה לא נחשב, כי זה בכלל לא גיל.
ועכשיו,עכשיו אני חושב למה בעצם אין אף אחת היום שיכולה להוריד אתי דמעות של שיכורים. או סתם להגיד לי מזל טוב.
אני אוהב את שעות הערב.במיוחד בסתיו. אני מביט מהחלון החוצה. המבט שלי כבר מטושטש לחלוטין. אבל ככה אני אוהב לראות את הדברים. קצת מטושטשים. רכים. בלי הזוויות החדות והמכאיבות. נזכרתי בסיפור, שהביאו לשני ילדים זוג משקפיים אחד. כדי לראות טוב יותר את העולם. ואיך שאחד ויתר עליהם, כי העולם המטושטש כפי שהוא ראה אותו קודם, היה עדיף בהרבה על העולם הקשה והמדוייק שנראה פתאום כל כך ברור. הוא העדיף אותו רך וידידותי מהעולם החד והמכאיב שראה דרך המשקפיים. לכן הוא ויתר עליהם. זה היה "עשיו" אני חושב.
אז אחרי שרוקנתי בקבוק וודקה, העולם שוב נראה ידידותי. מקום שאפילו כמעט אפשר לחיות בו.
שמעתי את עצמי אומר לה, שיש לה תחת נהדר. שאלתי אותה אם אפשר לגעת בה. היא הייתה התגלמות הנעורים עם הבטן השטוחה שלה, הג'ינס והטי שירט, שרק פטמות מפותחות בלטו ממנה. שדיים קטנים. אז מה. שום דבר לא מושלם. גם אני לא, עם המראה הדובי שלי, ועם הכרס שאף פעם לא יורדת. ולא עוזרות ולא משנות כהוא-זה, כל השעות בחדר כושר, או הנסיעות המטורפות על האופניים. בסוף אני רעב מת, וטורף איזה לאפה, או סתם מנשנש פלאפל. עם טונות של צ'יפס.
אחר כך, כשראשה היה מחופר עמוק בכתפיים שלי, היא אמרה לי שהיא מרגישה הכי בעולם לידי. זה היה רגע, ששכחתי את המלחמה ההיא, את העיניים של המתים, את האור החזק שלא נתן לי להירדם, את החריקה של השרשראות. אפילו הצעקות בראש שלי נדמו.
|