החלטת בית המשפט בעניינו של אריה דרעי הייתה הכל למעט מפתיעה. את העתירה לבית המשפט המחוזי הוא הגיש כדי שזה יקבע כי יתאפשר לו להיכלל ברשימת המתמודדים לראשות עיריית ירושלים, למרות שטרם עברו שבע שנים מאז סיים לרצות את עונשו. כך לשון פסק הדין. דרעי טען כי צריך לפעול לפי הוראת החוק הקודמת בזמן שגזרו עליו את פסק הדין בבית המשפט העליון בחודש ספטמבר בשנת 2000.

סעיף 7(6) בחוק הבחירות הקודם, קבע תקופת הרחקה של שש שנים למי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון ורוצה להתמודד. החוק שונה בחודש נובמבר בשנת 2000 כדי ליישר קו עם הסעיף המתייחס לבחירות לכנסת. השופט, משה סובול, קבע כי לא מדובר בעונש נוסף, אלא ברצון להגן על הליך הבחירות ולשמור על "ריחוק זמן הולם בין תום ריצוי העונש לבין הליך הבחירות בו נוטל מי שנשא את העונש".

אריה דרעי הורשע בעבירה החמורה ביותר שאיש ציבור יכול להיות מורשע בה. שוחד. נכון. על העבירה בה הורשע הוא שילם את חובו לחברה וישב בבית הכלא. אך יש מבחן פלילי ויש מבחן ציבורי. כזה שישקף אמות מידה ערכיות. אם דרעי רוצה לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו, עליו לחכות לתום שבע השנים המלאות, כפי שמחייב כעת החוק, וזאת כדי לשמור על נורמה ציבורית תקינה. 

בפסק הדין כתב השופט סובול כי "ההרחקה לפרק הזמן שנקצב בחוק נועדה להבטיח כי בתפקידי ההנהגה הציבוריים יעמדו רק אנשים שרמתם המוסרית הולמת נשיאה בתפקידים כאלה. ביצוע עבירה שיש עימה קלון אינה מתיישב עם הרמה המוסרית הנדרשת מנבחרי ציבור, למצער כל עוד לא חלף זמן מספיק העשוי להקהות את רישומה של העבירה".

בעולם אוטופי, לא היו לנו נבחרי ציבור שיש להם קלון והם מבקשים להתמודד לתפקידים ציבוריים-פוליטיים. אבל אנחנו חיים בעולם אמיתי שבו הזמן מרפא פצעים ומוחק קלון. זאת על דרעי ללמוד. עליו ללמוד זאת, ולהמתין בסבלנות.  

"זכות היסוד לבחור ולהיבחר גוברת על כל שיקול אחר". כך אמר השבוע דרעי, לפני ההחלטה. נכון. והשופט סובול אכן בחר. הוא בחר שלא לאפשר לדרעי להתמודד בשלב זה. הוא בחר בשיקול הציבורי ובזמן הראוי שצריך לעבור, עד שדרעי יוכל להתמודד שוב.  בדבר אחד אין כל ספק. דרעי חזר ובגדול. הוא לא יתמודד לראשות עריית ירושלים, אולי במערכת הבחירות, שככל הנראה זמנה קרב, הוא ינסה שוב.