לי דוקא, היה זה "החג" שמכל החגים. את החגיגה התחלנו כבר ביום ראשון בבוקר.

ההתרגשות היתה גדולה, הלב ממש גאה והדעת התפזרה לה לכל עבר.

כזו אני כשאני נרגשת.

טסתי על 120 קמ"ש לשדה התעופה, כאילו, אם אגיע מוקדם יותר המטוס ינחת לפני זמנו.

אבל אני טסתי, כמו משוגעת טסתי ואת הכניסה לחניון הטיסות הנוחתות פיספסתי.

לא בגלל שלא ראיתי את החיצים, ראיתי גם ראיתי, אבל הם רק טיילו מול עיניי.

אני בדמיוני ,כבר הייתי שם באולם קבלת הפנים.

הופה....יוצאת פעם ראשונה מטרמינל 3 לסיבוב נוסף, שהרי אינני תחבורה ציבורית ואת כובע "נהג המונית" השארתי בבית....אולי בסיבוב הבא לא אפספס....חחח

בשנית פיספסתי, הפעם נכנסתי לחניון לטווח ארוך, איזה טווח ארוך, איזה....המטוס כבר נחת

ואני עדיין בסיבובים סביב הטרמינל. לעזאזאל עם הטרמינל החדש.... יפה יפה,

 ממש  פיצוץ של טרמינל, אבל אני ושכמותי רגילים לטרמינל הקטן והצנוע.

 לטרמינל שאליו מגיעים בלי  סיבובים מיותרים.

אוקיי, הבנתי...שוב צריכה לצאת מהטרמינל לסיבוב שלישי...הפעם מקוה שיהיה זה הסיבוב האחרון.

בתי לידי, שותקת. יודעת שכל מילה רק תשחרר את הדמעות מהשקיק מוקדם יותר.

סוף סוף אני במקום הנכון. מחנה את הרכב, יורדת ורצה. נכנסת לאולם כרוח סערה .

רואה אותו, נופלת עליו בחיבוק ענק ו....בוכה...בוכה מהתרגשות.

סוף סוף אחרי 14 חודשים, נוגעת בו, מריחה אותו.....בני שלי, הגיע לבקור מולדת.

עכשיו יש לי 4 שבועות של הסנפה.

שולחן ארוך ערכתי לחג, שולחן של שמחה.

לראשונה מזה 10 שנים סעדו ילדיי ארוחת חג כשסביב השולחן גם אמא וגם אבא.

החג הזה, גם גרושי חשב כמוני .שתהיה זו שמחה כפולה ומכופלת לילדים

שהרי הוא לא התגרש מהם, אנחנו הם אלו שהתגרשנו.

אז חבריי, אם אינני נכנסת  מגיבה ומככבת, זה רק  מכיון שאני מרחפת.

לא כל יום חג ולי, חגי תשריי השנה .לא יישכחו לעולם.

.