אני יודעת.
מזמן כבר לא עינגתי בסיפור ארוטי ומי אם לא אני בכבודי ובעצמי מרגישה בחוסר הזה.
המחשבות שלי בימים ובשבועות האחרונים אינן מתפנות לחשוב כלל וכלל על עינוגי הגוף ואני מוצאת את עצמי מחד מתכננת ורוחשת לקראת הבאות ומגיסא מעכלת וגם מתאבלת על השנה שזה עתה הסתיימה.
שנה לא קלה בכלל היא הייתה השנה הזאת. מין הראוי היה שאהיה שמחה לסגור ולחתום אותה, הרמטית, ולזרוק אתה לים.
זה התחיל בכך שאביהם של בנותיי החליט לעזוב את הארץ ולחזור לארה"ב. הצעד הזה, כמה שהיקשה עליי והפך אותי לאם חד הורית נטו, ממשיך להשפיע על הבנות והן נאלצות להסתפק בתקשורת skype נטולת חיבוקים ומגע פיזי כלשהו.
קצת אחרי נפילת הפצצה הזו, בן זוגי, איש שמאד אהבתי החליט שהוא מיצה את הקשר איתי ושנגמר לו.
ואם זה לא הספיק להעיף אותי לקרשים, כחודש לאחר מכן אבי נקלע לקשיים כלכליים וירד מנכסיו כתוצאה ממעשה הונאה של אדם קרוב לו. ומאחר ואני עובדת עם אבא, כמובן שהמכה הזו לא פסחה גם עלי, במיוחד כי כולנו, אחיי ואחיותיי נאלצנו לבוא לעזרתו. הייתה פאזה של דיכאון ושל עצב גדול ואבי, ייקה טיפוסי, שמנצל כל דקה ודקה לעשייה, מצא עצמו מרותק למיטתו וכל רצונו לישון ולא להיות.
והנה אני.
12 חודשים עברו מאז התחילו חיי להיפרם ואני מסתכלת בעיקר קדימה. אני אומרת בעיקר כי יש ימים בהם אני מוצאת את עצמי נאחזת בציפורניים במה שהיה, ומסרבת להתנתק.
הבנות מתרגלות למצב ויש גם נקודות אור – הן זכו לחופשת פסח מוגדלת ובילו 3 שבועות עם אבא וסבתא באטלנטה. ויש כמובן כבר תכנון לנסיעה הבאה.
גם אבי מתאושש ובינתיים חזר לתפקד ולמרות שהשינויים באורך חייו אינם קלים לו – אחרי הכול הוא בן 79, האופטימיות חזרה אל חייו והוא מנסה לראות את חצי הכוס המלאה.
ואני, את האהבה שלי אל ההוא מתקשה להרוג ויש ימים בהם אני כל כך מלאה בה עד שנדמה לי שאני כמו דלי שמלאו בו מים עד גדותיו, עוד רגע ונשפכת ללא שליטה. אני מנחמת את עצמי באומרי שעדיף להרגיש בעוצמה כזו מאשר לא להרגיש בכלל.
לפני יומיים ישבתי עם חברה בחיק הטבע, גבוה מעל הים ולאחר שיחת נפש מעמיקה הגעתי למסקנה שאני פותחת שנה חדשה ויהי מה:
מנקה ת'שולחן עם עצמי.
סולחת לעצמי על הטעויות, על הכאב שגרמתי לעצמי, על הבדידות, על כך שלא אהבתי את עצמי די בשנה שעברה בכדי לעשות בחירות טובות יותר עבורי.
על הויתור על זוגיות כפי שאני חולמת אותה, על הזלזול בצרכים שלי ובאלה של הבנות שלי, על כך שהסכמתי להתפשר על מה שמניע אותי, על מה שמחייה אותי, על הדבר היקר לי מכל – על אהבה.
אני בדרך כלל לא נוהגת לכתוב פוסטים אישיים וחושפניים כאלה אך אני מרגישה כאילו אני מכריזה כאן קבל עם ועדה על שינוי ואתם, כולכם, עדים. מין עסקה כזו אני עושה כאן איתכם. ואני יודעת שאתם לצידי, מחזקים אותי ומעודדים.
אז זהו, רציתי רק להגיד שיצאתי לדרך. |