והפעם – פוסט טראומה

מכירים את הקטע הזה שמישהו נפצע, או נהיה חולה, ואז אומר לכולם 'תאמין לי, אתה שם דברים בפרופורציות'.

שברתי את הרגל.

בחיי, זה מכניס אותך לפרופורציות.

בהתחלה קיבלתי את זה יפה. יכולתי לצחוק על זה, והבכי האמיתי הראשון שלי היה כשהבנתי שיקח עוד הרבה זמן עד שאני אוכל לקנות את הנעליים החדשות שקניתי בדיוטי פרי.

נפלתי. בתורכיה. בבית מלון. בלובי. לא בבריכה, לא תוך כדי ריקוד. הלכתי. נפלתי. נשברה לי הרגל.

השוק הראשון שלי היה לראות את העולם מגובה של כיסא גלגלים. חברתי שזכתה לכינוי 'קח אותי פנקס', על שם יכולות גלגול כסא הגלגלים (ולעתים דרדור כסא הגלגלים) המרשימות שלה, שמחה שלראשונה אני הנמוכה. אבל תתחילו להתרגל – כי עקבים, למשל, אני בטח לא אוכל לנעול עוד הרבה זמן. סניקרס, היר איי קאם.

הילדים מצאו את זה משעשע, ההורים הסתכלו עלי כאילו אני מכוסה בפצעים ומוגלה מדבקת, ומיהרו לברוח ממני כל עת שאני וכסא הגלגלים שלי התקרבנו לאזור.

אבל הרגע הנוראי באמת היה כשאני ראיתי את עצמי מהצד. ישבתי בחדר אוכל, וניסיתי לעבור מהכיסא הרגיל לכיסא הגלגלים, בלי שהיה אף אחד מוכר באזור. ככה, אול ביי מייסלף. ברוב פזיזותי לא נעלתי את גלגליי הכסא, ונפלתי, עם גבס, וכסא שהתהפך מעלי, על הרצפה. עד כדי כך נבהלתי שהמלצר היה צריך לעזור לי לקום, כשמסביב כולם מסתכלים בדאגה על הנכה שנפלה.

את שנת תשס"ט התחלתי עם מנה גדושה של 'חוסר אונים'. חוסר אונים שלא נותן בי כוח להתקלח, או לצאת מהחדר. כזה שבגללו אני חושבת שבע פעמים לפני שאני לובשת מכנסיים, והולכת לישון בלי לראות טלוויזיה רק כדי לא להתחיל לחפש את השלט.

אבל הבנתי הרבה דברים, בתוך הייאוש הזה, של רגל חבושה ומקולקלת. הבנתי שבסופו של דבר, שם בהכי למטה של הכי סופו של דבר – יש מעט מאוד אנשים. רובם ממשיכים להציע לי לבוא איתם לסרט, למרות שאני לא יכולה ללכת. חלקם שכחו ששברתי את הרגל, חלקם מתעקשים שזה לא כזה קשה ללכת על קביים. עד שהם מנסים בעצמם. וגם אז הם מפצירים בי 'נו, בואי יותר מהר'. כאלה שלא מבינים שהפחד מללכת לבד הוא לא מהפחד ללכת לבד, אלא מהפחד ליפול לבד.

אבל לא נפלתי. ובכלל, את התחום של הנפילות בחיים שלי אני חושבת שאני ממצה. הרגל השבורה נראית לי כמו גראנד פינאלה מאוד מרשים.

אז אמנם התחלתי את השנה ברגל ימין, אבל עם הבנות דואבות. ולא, אני לא בטוחה שאני מוכנה נפשית להודות בזה ששנת תשס"ח לא הפתיעה אותי באפילו דבר טוב אחד.

  סליחה,

מעין.

mayan.rodeh@gmail.com