השנה הזו כנראה עומדת בקריטריון – זו השנה הכי מדהימה שהיתה לי. אולי עד השנה הבאה?

השנה התחילה בפרידה. אחרי 20 שנות נישואים, בעלי החליט שהספיק לו. הוא  לא אוהב אותי יותר. אין טעם בטיפולים ושיחות. סיימנו. ארז את חפציו ועבר לדירה אחרת.

מה אני חשבתי על זה? קודם כל חשבתי שאם האופציה היא להשאר איתו בפוזת "אני נשאר וסובל" זו לא כזו אטרקציה. והאופציה היחידה הנוספת שהוא העמיד היתה פרידה. בחרתי בפרידה. גם הוא.

יצאנו להפלגה. מזג האויר נראה היה קצת רטוב וקר, אבל לא נורא. אבל ההבנה התחילה להגיע. והסערה, גם היא היגיעה.

רוח עצומה, מטחי גשם חזקים, הגלים מתנפצים. מה פתאום אני שטה, יש לי מחלת ים רק מלחשוב על זה. הגלים מכים בבטן, בחזה. הרוח מעיפה אחורה, הצידה. אולי יש ימים שקטים בהמשך, אבל ממש קשה לראות אותם מכאן.

ובאמצע הסופה הזו, יש כמה ילדים שקוראים "אמא". וגם להם סופה פרטית משלהם. הרי רק רציתי שיהיה להם טוב. מה אני עושה כאן.

אני יושבת ליד המחשב ומקלידה. הידיים שלי נהיו כבדות כמו אבן. יש לי משקולות על פרקי הידיים, ולא אוכל להרים אותן. בחזה יש קיר שלוחץ, ועל העורף משקולת שמפילה את הראש למטה. העיניים בקושי בפוקוס. הרגלים התאבנו במקומן.

אז כך זה נראה בהתחלה. לפעמים בין הגלים ולפעמים על הגלים.