כשאחזור השמש תשקע שעה וחצי מוקדם יותר מהיום.

כשאחזור בטיילת יסתובבו פחות פושטקים ויותר זוגות מכורבלים.

כשאחזור אוכל סוף סוף להוציא את המגפיים שלי לחופשי.

כשאחזור אהיה אחרת.

אני יודעת.

כי הייתי שם.  

****

נחיתה. חמש בבוקר. מיכל, שני ילדיה ואני במונית למיין בזאר. אני מנמנמת, עדיין שיכורה. הדיילות לא הפסיקו להביא את היין שביקשתי שוב ושוב, חבל. "ניסע לייס פליז הוטל". "כן, נראה לי שזה מה שהמליצו לי". רשימת הנחיות החברים המנוסים נשכחה בבית ואיתה ההוראה: "בדלהי לישון ביס פליז קוטג'. לא בהוטל". על פני חלפו משכנות עוני שלא נראו שונות בהרבה מאלו שמקיפות שדות תעופה בבוסטון או באמסטרדם. אבל דלהי היא לא בוסטון וגם לא אמסטרדם.  

הפחידו אותי מדלהי, צפונית מפונקת שכמותי - מהטינופת, מהלכלוך, מהקבצנים, מהמצורעים, מהפרות, מהסירחון. תודות להפחדות, כשנתקלתי בכל אלו לראשונה בחיי השד לא היה נורא כל כך. העיר הייתה בשלבי יקיצה ראשוניים. רק פרות הסתובבו ברחוב. יכולתי לעכל את הכאוס של דלהי ביתר קלות. פעם ראשונה שלי בהודו. פעם ראשונה שלי בטיול לבד.   

**** 

שעתיים אחרי הנחיתה. אני במיטה בחדר מעופש ומחניק, נטול חלונות או מזגן, עם מאוורר תקרה מאובק ומרעיש. לצידי בחור תכול עיניים. קשה לי להירדם, הנשימות לא מזרימות מספיק חמצן לריאות. מחנק. התרגשות. בטח ככה מרגישה אסטמה.  העייפות ניצחה את ההתרגשות. בחלומותיי שוטטתי בין צריחים עגולים ומדבריות צבעוניות. כשהתעוררתי לקח לי די הרבה זמן לחזור לתודעה – מי אני? איפה אני? באיזו שנה אני? אני בפאקינג דלהי. לא היה זכר לבחור. אולי חלמתי אותו? תרחיש תלמה ולואיז רץ לי בראש. בדקתי שהארנק עם הכסף במקום. נשמתי לרווחה. איך העזתי לחלוק מיטה עם אדם זר לחלוטין? מה עבר לי בראש? בשנייה שהתעשתתי הבנתי שזה בסדר, שעשיתי את הדבר הנכון. לא יכולתי להיות בעיר הזו לבד. גם הוא לא.  המקלחת הזכירה לי טראומת רחצה במחנה קיץ של הצופים, אבל הייתי חייבת לשטוף מעלי את אבק הדרכים. יצאתי בתחושה מלוכלכת כלעומת שבאתי.  

"היי."

"היי".

"ישנת טוב?"

"ישנתי עמוק. מה איתך?"

"לקחתי נהג ריקשה לסיור מודרך. בזמן שאת חרפת הספקתי לבקר בכל המקדשים השווים בעיר."

"או.קיי." לא הרגשתי שהפסדתי משהו. אני הייתי שם בשביל הודו אחרת.

"אז יאללה הולכים לאכול ולקנות כרטיסים?"

נברתי בתרמיל הדליל שלי "מה אני אלבש?"

"אני חושב שתשמרי את השאלה הזו לשלב יותר מתקדם ביחסים שלנו, לא?"

"אתה כבר היית בחוץ, אתה יודע כמה חם." גמגמתי במבוכה.  

אלפי זבובים התחשמלו מהמכונה שבפתח המסעדה בעודו משדל אותי לכף אורז או שתיים "את חייבת להכניס משהו לפה". היה לי חם. מולקולות של אדרנלין התרוצצו לי בגוף, בראש, בבטן. לא היה לי תיאבון.  

**** 

ארבע עשרה שעות אחרי הנחיתה אני בתא העליון של סליפר בקצה האוטובוס עם מיכאל. הכיוון דרמסלה. הג'וינט באדיבות חברה מהטיסה שפגשתי במקרה בדרך. ככה זה בהודו, הכל מסתדר בדיוק כמו שצריך. תכול העיניים ישן בסליפר לידנו. הקשר שלנו אכן התקדם, עד לכדי סיום. אני לומדת את החופש שבלבד, החופש לעשות מה שאני רוצה עם מי שאני רוצה מתי שאני רוצה. חופש כל כך עוצמתי שקשה לקבל אותו. 

מיכאל שוטח בפני את השקפת עולמו של יוצא צבא סאטלן. אני מתרשמת מרמת הבגרות שלו ותוהה עד כמה הייתי ילדותית לעומתו בגילו. כמה הוא תופס את העולם יותר נכון מאיך שתפסתי אותו אני לפני יותר מעשור. האם זו הקדמה? אולי הסמים?  

טלטלות האוטובוס מציפות בי אושר, מנערות מעלי את שארית החששות שלא הצלחתי להשאיר מאחורי בתל אביב, שלא נפרדו ממני בדלהי. השמש מתחילה להאיר את הירוק שחולף על פני במהירות קופצנית. אין בי שמץ של פחד. מבחינתי האוטובוס יכול לעשות שמיניות באוויר. אני אמשיך לצחוק מהנאה. המקום הזה שומר עלי.  

****

שלושים ושתיים שעות אחרי הנחיתה. שינה קצרה וארוחה קלה אוששו אותי כמו חבילת ספא מפנקת. אני בתוך צבעוניות בוהקת, בין פרחים ופרפרים. שקט. שלווה. אוויר נקי עם ניחוח גשם. קשת בענן מקבלת את פני בחיוך. הרגליים למעלה, על מעקה מרפסת הגסט האוס. מנסה לתפוס את היופי סביבי, לספוג את הבריאות באוויר, לעכל כמה טוב לי. אני חלק מהעולם, לבד אבל לא בודדה. מתי בפעם האחרונה הרגשתי כזה אושר? מתי הייתי כל כך אופטימית ונטולת דאגות? אולי כשהייתי ילדה, אולי מעולם לא. אני בגן עדן. 

 **** 

שלום, אני נוסעת. מעניין איך תהיה הודו הפעם? מה אעבור? מה אלמד? את מי אפגוש? את מי אכיר? דבר אחד בטוח, יהיה כף. מבטיחה לחזור בדיוק עוד חודש עם מלא סיפורים חדשים. אני כבר מתגעגעת.