סבתא שלי הייתה פעם האישה הכי יפה בתל אביב. התמונות מדברות בעד עצמן ואי אפשר להתכחש למובי-סטאר קווליטי שהייתה לנערה הצעירה שהגיעה מפולין עם הוריה הצעירים ואחיותיה הקטנות. היא חיה בצמצום אך באושר. ליקקה גלידה ברחוב דיזנגוף המתעורר ופלרטטה במבוכה נערית ומקסימה עם קצינים בריטים שהתקשו להישאר אדישים לצחות עורה, לובן שיניה , גזרתה הדקיקה ועיני הברקת שלה.

יום בהיר אחד. או אם לדייק, יום אפור אחד, הקלפים נטרפו. אביה של בלהה הצעירה נפטר מדום לב בפתאומיות כשהוא בן 38 בלבד. סבתי לקחה באחת על כתפיה הדקיקות את נטל הפרנסה והדאגה למשפחה. בתור הבת הבכורה, במשפחה פולנית עם כבוד, היה זה, בעיני רוחה, המפלט היחיד.

הוא חיזר אחריה. גם הוא נפל שדוד בקסמיה. היא חיבבה אותו ובהחלט כיבדה אותו. הוא היה אמיד במידה, לא עשיר. אך מבוסס דיו על מנת שנישואיה לו יסייעו לאמה ואחיותיה, שעבדו גם הן.

בגיל 18 היא חתמה על גורל שמסרב לעזוב אותה כמו שהיא מסרבת להרפות ממנו. 64 שנות נישואים. שלושה ילדים. תשעה נכדים. שישה נינים. ומעט מאוד, מעט מדי, רגעים של אושר אמיתי. היא מעולם לא אהבה אותו כמו שאישה צריכה לאהוב את הגבר לו היא נישאת.

הוא מעולם לא העניק לה את ההערכה וההערצה להם היא ראויה.

היא לא הזדקנה יפה. פניה חרושות עד כי קשה להאמין במבט ראשון שעלמת החן הניבטת אליי מהתמונה שבחדר האורחים שלהם, היא אותה אישה קטנה שיושבת כאן מולי ודוחפת לי בלינצ'ס אלוהיים.

"אבא מספר לי שאת כותבת על בילויים ועל אופנה" היא מתמוגגת. "אחח.... כשאני הייתי  גרה בתל אביב והיינו יוצאים לכסית, הייתי לובשת כאלה שמלות שאת לא היית מאמינה. הייתי לוקחת דוגמאות מז'ורנלים ותופרת לעצמי" . בעודי מספרת לה על החלטורה שלי בתור כתבת לייף סטייל, אני מנסה לסייג ולהצניע ולהסביר לה שלצערי זו כתיבת פרילאנס ולא ממש עבודה.

"אם את מקבלת כסף ואומרים לך שאת מוכשרת, זה מספיק טוב", הפתיעה אותי הפולניה.

השיחה גולשת עד מהרה לענייני "נו... כבר יש לך מישהו?" ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, האישה שתמיד נחרדה מ"מה יגידו השכנים", הגברת ששמרה כל חייה על פאסון פולני מובהק והגדירה מחדש את "אני אשב לי כאן בחושך", היא היא, אמרה את המילים הפשוטות, שהיו כה נחוצות לי.

היא חפנה את פניי בשתי ידיה הרזות והעייפות הביטה לתור עיני ואמרה: "ליבוצ'קה, עם היופי והשכל שלך, את לא צריכה ולא יכולה להתפשר על אהבה. בשבילך, רק הטוב ביותר".

ופתאום, בעודי נועלת את מבטי במבטה, איני רואה עוד את הקמטים על פניה למודות הסבל והיאוש, אני רואה מולי את אותה נערה עדינה ומלאת חיים שחלמה בלילות על קרול לומברד וקלארק גייבל, ושיגעה את הבריטים.

היא מחייכת אליי ומסמנת לי שביל. שביל בו היא כבר לא תפסע.