יש  מעט חדרים שהשאירו לי כזו מועקה בלב.

כזו, שצצה ועולה בכל פעם שאני נזכרת.

כי ככה, מול הדלת שצופה אל החצר היא שכבה.חודשים ושנים. 

מרותקת למיטה בקומה השניה של הבית שקירותיו כחולים.

ככהבדיוק,  היא ראתה את החיים זורמים בחוץ. לידה.

ולה אין יכולת לעשות כלום, בכוחות עצמה.

היא, שהזיזה הרים, כדי להשיג כל מה שרצתה.

את התסכול הזה, הנורא, עוד אפשר להרגיש. דחוס  בין הקירות של החדר הקטן.

למטה, בקומת הקרקע של הבית, המוקף חומה וגינה, יש מטבח עם כלי קרמיקה ואריחים ססגוניים.

יש מעט ציורים שלה, נוטפי דם, חפצים, מכתבים וכמה בגדים שצבעיהם כבר דהו.

מאכזב לראות שגם מסביב לאשה כל כך סוערת, הגוונים דוהים בסופו של דבר.

אבל שום דבר לא מכין אותך לבדידות האיומה שבקומה מעל.

למיטה שהועמדה בשולי החדר, במקום הכי פחות נוח ונעים, רק כדי שהיא, פרידה, תוכל להרגיש שיש גם חיים.

לא רק כאב ובגידת הגוף והחבר לחיים.

בכל הסיפור שלה, די קל לשנוא אותו. את דייגו. החבר לחיים שהמשיך לחיות וליצור.

אבל הבית הזה מדבר אחרת.

הייתי שם שעות. מנסה להבין. איך קן של אהבה הפך לקבר של אשה חיה.

למקום של כעס. של בדידות וכאב.  ובעיקר של תסכול.

ואחר כך, יצאתי אל השכונה. קויוקאן.

והיה שם שוק וצחוקים וריח נפלא של תירסים שניצלו על האש.

 ועבודות חרוזים וקרמיקה וגילופי עץ וילדים משחקים.

ובאו האינדיאנים, עם הנוצות והסנדלים ועשו טקסים של גירוש רוחות ועין רעה מהמעוניינים.

ככה. חי. תוסס.

כל כך שונה ממה שנשאר שם, קפוא לדורות, בבית שלה.