השד יודע למה זה קרה לי, דווקא לי, שמתכננת יום קדוש וטהור ביום כיפור, שכולו קריאת ספרים והרהורים עמוקים על הבריאה. מה פתאום החלטתי לפרסם דווקא עכשיו,  ארבעה ימים לפני היום מעורר היראה,  ציור עירום שציירתי, ועוד בעיפרון, ובלי שום ידע בציור?  אני שפויה?   

זה קרה לי ממש במקרה. בערך  לפני חודשיים התחשק לי לאסוף את אימא שלי מכיתת האמן שבה היא מציירת  בגבעתיים, ולראות את הציור החדש שלה בשמן, שעליו היא עובדת כבר שבועיים. אימא שלי טובה מאוד בצבעים. אני – ממש לא. אם תיתנו לי צבעי שמן ודף נייר, רוב הסיכויים שהתוצאה תמצא את דרכה למוזיאון המיחזור בחירייה. אבל האמן המדריך, יואב שועלי , ממשיך להתעקש שלא ייתכן שאין לי כישרון לציור עם אימא כמו שלי. גם הפעם חזר הפזמון – " אולי תנסי לצייר משהו?".

אני (בתחנונים) –בחייך, תעזוב אותי. אני יודעת רק לכתוב ולמלא תשבצים.

הוא (בערמומיות) – תראי מה יש לי כאן!  העיפרון של ליאונרדו דה וינצ'י!

אני (בחיוך ציני) –בטח, בטח! תיכף תביא לי גם את הסולם שעליו עמד מיכאלאנג'לו וצייר על התקרה...

הוא (בשידול, בהפצרה, בתחנונים) – לא, באמת! זה עיפרון מיוחד שנקרא על שמו של דה וינצ'י, והוא לא דומה בכלל לעיפרון רגיל. הנה, הוא חום בכלל! תנסי, תראי איזה ציור נהדר ייצא לך!

אני (בייאוש) –טוב, חמש דקות וזהו. אני סתם אקשקש קשקושים על הדף.

הוא (בהתלהבות, מגיש לי גלויה זעירה שעליה ציור זערורי של נערה צעירה, אנורקסית להבהיל, שלא לומר גם די מכוערת, עם שביס אידיוטי על הראש) – הנה, תציירי את זה .

אני (בתיעוב) –אבל היא נורא רזה! איזו מין אישה זאת? למה אין לה בטן? ולמה חזה כל כך קטן?

הוא (בהתעוררות) –יופי! אני רואה שאת כבר נקשרת למושא הציור! תפתחי אתה מערכת יחסים! תשמיני אותה! תגדילי לה את החזה! את היוצרת! תבראי אותה מחדש!

  אז בראתי. לא אומרת שזה פאר הבריאה, אבל בכל זאת – ציירתי ציור עירום לראשונה בחיי. אין לי מושג למה הרגשתי דחף לפרסם את זה דווקא עכשיו, לפני יום כיפור. ההשערה שלי היא שכנראה לא הצלחתי לבצע שום חטאים בשנה היוצאת, ולכן אני מתאמצת לברוא איזה חטא קטן ,שעליו תצטרכו לסלוח לי, כי יום כיפור בפתח... 

כל הזכויות לפוסט ולציור שמורות לאלומה עברון (c)