לא מתחייבת
מה שיבוא
פוסטים אחרונים
- "בריאליטי הזה, המתמודדים הם אנחנו": פוסט מטלטל 25/10/11
- מה שמותר למלכה 25/10/10
- אמא שלי נזכרת 1/5/10
- בת 16 הייתי 8/1/10
- שובו של פו הדב 19/10/09
- קטע שאמא שלי כתבה לכבוד פגישת כיתה 16/10/09
ארכיון
מחשבות על מיץ פטל (או: מי אני? – זה סוד!)
אתמול בלילה קראתי לילד של הילדה שלי (כמעט שנתיים) את "מיץ פטל". הוא התרגש ונהנה בטירוף, ובכל פעם אחרי שמיץ פטל אומר "אתם לא יודעים מי אני", הוא קרא אתי בקול "זה סוד!" – ופתאום הבנתי את סוד הקסם של מיץ פטל. בטח כתבו את זה לפני, לא ייתכן שלא (ואשמח אם יודעי דבר יביאו רמז שכן): האריה והג'ירפה, הנחושים לגלות מיהו מיץ פטל המסתורי, הם אבא ואמא, ומיץ פטל הוא הילד, כל ילד שקורא את הספר. כמו שאמרה יפה שירה גפן בראיון אתה במוסף הארץ של היום, "ילדות היא דבר בודד" – וכל הילדים הם בודדים, גם אם הם מוקפים במשפחה אוהבת: יש להם שפה פנימית משלהם ונפש שהיא סוד. אבא ואמא שבסיפור (האריה והג'ירפה) מנסים להכיר את מיץ פטל הסודי, והם עושים זאת בתחכום, בזהירות, ברגישות (כל אחד מהם בתורו בוכה כשהוא מבין שבגללו מיץ פטל נבהל ונמנע מלצאת), בהומור ובאופן כל-כך מוצלח, עד שכאשר מיץ פטל מבין שהם קלטו מיהו, הוא מתרצה, פותח להם את הדלת ומכניס אותם אל ביתו הקט, בקתרזיס מושלם. הקתרזיס מושלם, כי למעשה – בניגוד למקובל בספרים – אצל גיבור הסיפור, מיץ פטל, אין קונפליקט: הוא היה מרוצה ממצבו הקודם, הסודי, ולא ניסה לשנות אותו. האריה והג'ירפה הם אלה שניסו לשנות, והיו עצובים כשזה לא הצליח, והיו מאושרים כשהשיגו את מטרתם. גיבור הספר עובר תהליך התפתחותי אדיר כשהוא מרגיש מספיק בטוח לפתוח להם את הדלת, כי הוא יודע ומרגיש שהם מקבלים ומבינים את בדידותו ומסוגלים ורוצים להכיל גם אותה, וכך הופך את עצמו ואת הוריו למאושרים. היתה המון התרגשות במעשה הסיפור. הבת שלי שכבה לידנו במיטה וקראה את תפקיד הג'ירפה, וזה היה מושלם כי היא באמת האמא, ואני שיחקתי את האריה בקול מעובה, ושתינו קראנו יחד את המשפטים ששניהם אומרים יחד, והקטנטון רטט מרוב הזדהות עם הארנב. יהיה כיף לחזור ולעשות את זה שוב. |
תגובות (68)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היי עטרה
הגעתי לכאן לא במקרה....
אני עובדת עם אוטיסטים והשבוע הרהרתי במיץ פטל
אינטואיטיבית דוקא הספר הזה קפץ לי מכל ספרי הילדים
ולא הבנתי... למה דוקא הוא למרות היותו חביב ומקסים
ועכשיו כשקראתי את התרגום שלך הבנתי.....
עם אוטיסטים אנחנו כל הזמן שואלים מי אתה?
הם כל הזמן מנסים עוד ועוד להכיר את עצמם ולחבר אותנו אליהם
ואנחנו ממשיכים לתהות כל הזמן מיהם.....
מחכים כל חייהם שיכנסו הביתה כמו הארנב ויחשפו.....
מענין.....
תודה עטרה
אשמח לעוד
דפנה
מרתק מה שכתבת על הסיפור!
אני לא מבינה למה, אבל יש בזה גם כאב גדול, אולי בגלל העניין הזה שכל כך קשה לו לצאת ולהתגלות, ושגם אחרי שהוא יוצא, הוא עדיין בורח להם, נכנס הביתה וסוגר אחריו את הדלת.
אני יכולה גם להתחבר למה שאלית כתבה, למרות שאיני יוצאת קיבוץ.
אגב, הגעתי לכאן במקרה, כי הפנו אותי, בגלל פוסט אחר שכתבתי, מכיוון אחר לגמרי:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=743480
אהבתי לקרוא אותך,
נהנתי לקרוא גם את התגובות.
אשר לי...
קראתי את מיץ פטל עשרות פעמים,
לי, לאחי, לילדי , אחייניי.....
אני אוהבת לקרוא ואוהבת מאוד להקריא,
תמיד נוצרות שיחות מקסימות לאחר מכן.
כן, אהבנו כולנו את מיץ פטל.
בשיחות עם הילדים על מיץ פטל -
מה הם מרגישים אחרי ששמעו את הסיפור,
מה הם חושבים על הארנב האריה והג'ירפה
(וגם התחושות שלי כקוראת)
היו תמיד של משחק.
מיץ פטל האריה והג'ירפה - בעצם משחקים
את אחד המשחקים הכי כיפיים שיש.
כבר כתינוקות אנו אוהבים את המשחק-
בו מסתירים את הפנים פותחים את כפות הידים כתריסים
וקוראים "קוקו" - כל כך מצחיק תמיד.
יש בזה את הסקרנות והחקירה שתינוקות וילדים מצטיינים בהם,
יש את גילוי העולמות החדשים,
ולמידת העולם החדש הזה שאך הגענו אליו...
הסיפור של מיץ פטל הוא ה"קוקו" הזה,
בואו גלו עולמות חדשים.
בואו נחשו והפעילו את הדמיון,
קחו - אתם - את הפיקוד וטוסו אל הארץ הקסומה הזו
אל העולם המיוחד הזה,
עולם הדמיון העשיר ומקסים וממלא שמחה ואהבה.
מיץ פטל משחק עם האריה והג'ירפה,
גם אם הם - לצורך העניין - הוריו,
הם משתפים איתו פעולה,
הם נותנים לו במה אל משחק הניחושים,
משחק המחבואים,
הסקרנות האינסופית שמרתקת את כולנו ילדים ומבוגרים.
נו... ואיזה ילד לא רוצה שאמא ואבא ישחקו איתו
בניחושים, במחבואים ב"קוקו"....???
אפרת
לא קראתי את כל התגובות
אבל הפוסט מעולה - והניתוח מרתק.
ואם זאת - אף אחד לא יגיד משהו על האיורים של מיץ פטל?
שהם, איך לומר,
איומים?
שיוווו....לגמרי !
לא חשבתי להסתכל על זה אף פעם בצורה הזו. ועכשיו, אחרי שהארת את עיניי, קיבלתי פרספקטיבה אחרת לסיפור, לגמרי !
תודה רבה
אורלי
יש'ך קצת?
(וכמו שאומר חבר שלנו ששואלים אותו "מה תשתה?" והוא עונה "כן, מה יש לשתות?" ועונים נגיד "יש בירה, יין, וויסקי, קוניאק, שרי..." אז הוא אומר - "יופי, הסדר לא חשוב")
קרטונים זה קרטונים הם יכולים לספוג מיץ פטל ויכולים לספוג אל אס די
ד"ר אלברט הופמן, ממציא ה LSD, התייחס לשימוש בסמים לצורך התפתחות נפשית בספרו "הילד הבעייתי שלי". הסופר אלדוס האקסלי עסק בספרו Doors Of Perception בחוויות פסיכדליות כתוצאה משימוש במסקלין.
אל אס די גורם לעיוותי מציאות, יצירת "מציאות" סובייקטיבית, שאינה קיימת במציאות האובייקטיבית. כתוצאה מכך נוצרת התנהגות פסיכודלית וחלים שינויים בהליכי החשיבה. ההזיות הן בתחום החזותי, בעיקר, אך קיימות גם הזיות מישוש וצליל.
מסקלין, לעומת זאת, הוא סם הזיה הגורם לעירוב חושים. המשתמש "שומע צבעים" ו"רואה ריחות", בשל רגישות יתר של מערכת העצבים. הוא נספג בקלות ומגיע במהירות למוח ואז חלה עלייה בקצב הלב ולחץ הדם, הסמקה, תחושת קור, מתח, רעד והרחבת האישונים. ההשפעות הפסיכופיסיולוגיות נמשכות עד 12 שעות והן מתרכזות בקליפת המוח, באזור הקשור לראייה ובאזורים אחרים במערכת העצבים המרכזית.
זה נושא מעניין מאוד.
אפלטון הציע בזמנו לצנזר שירה בגלל העוצמה של ההשפעה שלה על הנפש. והיום יש הוצאות "אקטיביסטיות" שמחפשות להפיץ סיפורת אקטיביסטית כמו זו, שאני תוהה אם היא משרתת את חינוך הילד או משרתת את ה"אקטיביסט" הבוגר שרוצה להפיץ את האידאה שלו. נושאיםחשובים אך לא פעם דורשים בגרות והבנה מערכתית.
הצעת הקריאה שלך יפה בעיני, תודה! קראתי את הסיפור פעמים אחדות עם האחיין שלי (בקרוב בן ארבע), הוא חיבב אותו, אבל לא יצר איתו קשר מיוחד. אנסה שוב. אני מאוד אוהבת את הסיפור. האריה והגי'רפה מנסים ליצור קשר עם הארנב, בסקרנות גדולה ומתוך פתיחות גמורה, ובעצם עוזרים לארנב לומר (לעצמו ולעולם) מי הוא, ולהרגיש טוב עם זה. הוא מה שהוא. הוא מיץ פטל, הארנב. וזה יפה וטוב.
זהו.
העתיד כבר כאן.
אני אשמח לשמוע על דוגמאות לדעתך.
מעניין...
אף פעם לא חשבתי על מיץ פטל כילד של ההורים - הג'ירפה והאריה.
עכשיו צריך ללכת לקרוא שוב את מיץ פטל. הפעם לעצמי.
תודה
תודה על הניתוח היפה שלך
ממליצה מאד לקרוא את מאמרו של משה רון"נקודת התצפית של הארנב", תיאוריה וביקורת 6 (1995) 177-185 (שמתי את הפרטים גם בתגובה בפורום ספרות ילדים).
תודה יקירתי
ניתוח מבריק, עשית לי געגוע לספר הטוב הזה.
אני שמתי לב שבספר רק האריה מציע רעיונות והג'ירפה תמיד מסכימה איתו. מעניין איזה מסר סמוי זה מעביר?
חוצמזה, ספר מקסים ואהוב מאד על ילדיי
לאלית - מבחינתי לא היית בוטה מדי, אדרבא. בכלל, דעות שונות משלי אני לא לוקחת אישית אלא משתדלת ללמוד מהן, ושלך בהחלט פתחה לי זווית הסתכלות חדשה, בלתי צפויה ומעניינת. שלא לדבר על הציור המצוין.
ואגב, גם לאורי - לגבי הציורים של תמרה ריקמן, נכון שהיום הם לא היו עוברים כמעט שום מו"ל, אבל יש לי פינה חמה בלב בשבילם (גם מפני ששמעתי שחיה שנהב עשקה את תמרה בזכויות לספר ושהיא לא ראתה גרוש מההצלחה שלו). באמת תמוה שטרם הוציאו את הספר מחדש עם ציורים חדשים (ושמא זה קרה ולא ידעתי?).
קריאה יפה מאוד, עטרה!
אבל מה יהיה עם הציורים?!
כל אחת משלושת בנותי זכתה להיכרות אמיצה עם הסיפור הנהדר הזה, וכל אחת בתורה אהבה את המשחק הזה "זה סוד".
נהדר לראות את זה כדבר המחבר את הילדים של כולנו.
התמימות, הסקרנות, הנכונות לחזור על דברים שוב ושוב, הכמיהה לתשומת הלב שלנו שמוציאה מתוכנו את הטוב.
נהניתי לקרוא ולחוות מחדש.
עטרה, לא יודעת אם אמרו זאת לפניך,
אני שומעת על כך בפעם הראשונה.
שנים תהיתי מה לעזאזל מושך את הטף בספר הזה
גם אני לא הכרתי את הספר כילדה, ומובגרת הוא מעצבן אותי נורא.
אגב, מסקר שעשינו בקרב כמה אנשים בדיאדה עלתה המסקנה הבאה: מי שכיר את הספר כילד חושב שהוא ספר נפלא, ומי שלא הכירו כילד, חושב שהוא ספר מעצבן.
ההצעה שלך נותנת לכך הסבר אפשרי, הגיוני למשיכה של הילדים אליו.
תודה
:-)
אומרים שטוב ללכת איזה מייל בסנדלים של משהו אחר
גם כדי להבין אותו
וגם
שאם ירצה לרדוף אחריך
לא יהיה לו נעליים...
האיור ההוא בוצע לתערוכת המאיירים הדו שנתית ברעננה
הנושא היה חיות מין האגדות, ואני שמחה שלא הרגיזה אותך דעתי.
אחרי שכתבתי אותה- ראיתי את כל התגובות הנעימות והרכות לנושא הילדים והקראת הסיפורים- וחשבתי שאולי הייתי בוטה מדי.
הסקרנות הרגה את השפן.
תודה על הכנות.
הצחקת אותי בקול רם.
אם אני מודדת לרגע את סנדלי הקיבוץ שלך, אני יכולה להבין אותך לגמרי.
זה משעשע ועצוב. תודה.
אגב, יש עוד עמודים כמו המעולה הזה שהבאת לכאן? כלומר, ציירת את הספר כולו?
כחצי ילדת קיבוץ
אני לקחתי
כבר מילדות
את הפרשנות שלי למיץ פטל לכיוון ההפוך
כיוון החדירה , ההטרדה והפולשנות ברמת סטוקריות סדרתית
של החברה
לחיי הפרט, השונה, יוצא הדופן.
אני חושבת שמה שהג'ירף והאריה- החיות החזקות
עושים שם- לארנב המבוהל והאומלל
שהם מכריחים אותו להתחבא ולברוח
וכל הזמן בולשים אחריו
ומציקים לו
מסקרנות חצופה גרידא
זה מזעזע.
אני חושבת שזה נהדר.
ורוצה להוסיף, שהשיעורים הכי חזקים שקיבלתי היו מילדים
צריך להקשיב להם יותר
פשוט כי המלה הזאת (עדיין) לא מתחברת לי. אני הייתי נכדה לסבתות שהיו ממש זקנות ועייפות ולא היה להן חשק וכוח להשתולל או להשתגע איתי, ולקרוא לילדון של הילדה שלי "נכד" הופך אותי בעיני למי שאני לא. זה משהו לגמרי אישי ופרטי, ובבלוג שלי אני כותבת כמו שאני מרגישה ולא מרגישה מחויבת לציפיות של אחרים. לו היה לי בעל, למשל (כלומר אילו התחתנתי עם אהובי ושותפי לחיים), לא הייתי קוראת לו בבלוג בעלי, כי אני לא מתחברת למלה הזאת.
.
נקודת המוצא שלי היא כי בררת כל מילה ומילה שכתבת.
מדוע לא קראת לילד בשמו: נכד?
.
.
האין זה נכון גם לעולמם של מבוגרים.
נפגשים. מרחרחים.
כל אחד בטוח בעולמו. מסתובבים. מחפשים רמזים. סימנים.
סדקים להכנס בהם.
משחקים "הארד טו גט".
מושכים אחד את השני לכיוונם במקום להיסחף אחרי השני. השונה.
וכשנפתח השער... מתחילים לשנות את העולם החדש שנפתח.
אולי?
.
D-:
אבל שלי יותר יפה, תודי.
פעם שמעתי פרשנות כזאת: מיץ פטל זה אנגרמה פונטית של מ(י)פלצת.
(אהלן עטרה)
עטרה שלום,
בהחלט פירוש של אדם מבוגר לספר ילדים עם קסם ופשטות.
רק אתמול הקראתי את הסיפור לילדה בת שנתיים, והיא בהחלט התרגשה לשמוע ואפילו ביקשה ממני לתת לה את הספר ולהקריא לי אותו... היא ישבה עם הספר וסיפרה לי מתוך הזיכרון את הסיפור .
לגבי הפרשנות שלך היא יותר מידי דידאקטית והוראתית, בתאוריה של ביון ישנו מושג אמיתי של "סוד" שהילד אינו מודע לו אך המחשבה עליו מעסיקה אותו מאד, הסוד הוא ה"סצנה הראשונית", יחסי המין של אבא ואימא, מה הם עושים בחדר השינה לבד ? ותשימי לב שכאשר לאט לאט מתגלה הסוד מיץ פטל מופיע ומתואר כמו תינוק, הסוד מתגלה, ההורים עושים תינוק .
הסיפור בהחלט נוגע , והוא לא נכתב במכוון או במודע כך, בפנטזיה ובחרדות של הילד והוא עונה על השאלה מהו הסוד ? ולאחר שהסוד מתגלה ישנה תחושת רגיעה גדולה ושלווה של הילד.
אוי עטרה איך נעטפתי בחום אחרי קריאת הפוסט שלך
חום של געגוע לימים בהם ילדיי הקטנים היו מבקשים שאקרא להם את הסיפור הזה,
המדהים הוא שיש לי הפרשים ענקיים בגיליים של שלושת ילדיי וכל אחד מהם נהנה בילדותו המוקדמת מהספר הזה...
כייף גדול לקרוא את הפוסט הזה
שרית
לאמיר ורחלי ולאחרים - תודה!
באמת, אחד הדברים המעולים בספר המופלא הזה הוא שממש, אבל ממש כיף לקרוא אותו בקול לילד.
עטרה
בדיוק בשבוע שעבר קראתי לילד סיפור לפני השינה,
שמחתי שהוא ביקש את "מיץ פטל",
כי בעקבות הפוסט שלך הסתקרנתי לחזור לקרוא בו,
ובאמת הילד דיקלם יחד איתי את מילות הספר.
ומדובר בילד שלפני חודש-חודשיים לא ידע מילה וחצי מילה בעברית-
אז כנראה שבאמת מדובר כאן במשהו מיוחד...
אני נורא אהבתי לספר את הספר הזה לילדים שלי. קלאסיקה אמיתית.
כן, יש משהו בזה (בהורים, בילד).
שניהם מאוד אהבו את מיץ פטל, אבל ת'אמת הם אהבו כל סיפור שסיפרתי (ועדיין מספר, הקטן בן שלוש וחצי) כולל אילו שהמצאתי מהראש (תוך דפדוף בספר אחר - שניהם היו ואודם מקובעים על העובדה שצריך לספר סיפור מספר).
אז אולי אני מספר טוב ואולי... כל הסיטואציה הזו של לספר סיפור לילד זו חוויה מיוחדת שגם ההורה וגם הילד נהנים מעצם הרעיון.
תודה
זה מקסים.
ליובל -
למיטב זכרוני קראו לו פשוט "ברמליי" (מאת צ'וקובסקי). ונדמה לי שהתרגום הוא של נתן אלתרמן.
ותודה!!
באמת ניתוח יפה מאוד.
עכשיו כל הספר נראה לי קצת שונה. גם הקטע של תחרות הריצה וההסבה המשותפת לשולחן לשתות מיץ פטל מתוק. אחרי הניתוח שלך זה נראה כמו כמיהה לבילוי משפחתי :-)
מישהו זוכר איך קראו לספר עם ברמליי?
אני זזה לשניה מהניתוח הסיפרותי,
אנקדוטה קטנה שקשורה לספר, אבל מהפן של האיורים:
קורס ספרי ילדים עם רותו מודן, לפני כמעט שלוש שנים,
אחד הקורסים שהכי אהבתי בבצלאל, סליחה, כנראה הקורס שהכי אהבתי,
ודיברו על הספר וכמה שהאיורים שלו נוראים,
אחד הסטודנטים אמר:
"אני דווקא מאד אהבתי את האיורים בתור ילד!"
רותו ענתה:
"ילדים גם אוהבים הורים שמרביצים להם"
כל כך נכון..
פשפשתי מעט בספרים שלי מהחוג לספרות אוניברסיטה ולא מצאתי ניתוח למיץ פטל, אבל אני מתייקת את המשימה ואם תהיה לי תשובה בנושא, אחזור אלייך. מצד שני, אולי אין בכך צורך כי הניתוח שלך קולע, מדויק ומרגש.
ממש כמו סיפור לילה טוב של פעם...
יקירתי, איזה פוסט מרגש ומקסים. איזה כיף יהיה אם תוציאי ספר עם הפרשנויות שלך (הגרסה האישית והנשית ל"מרובינזון ועד לובנגולו?"...) - ובינתיים, אם תכתבי פוסטים נוספים.
אשוב לכשיהיו לי כוכבים.
מקסים!
ושימי לב שהספרים שאנחנו קוראים היום לילדים שלנו (ולנכדים... תאתא'לה!) המלאכים ישתבח שמם הם הקלאסיקות של "פעם":
מיץ פטל
דירה להשכיר
פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו (עד היום אני מדקלמת את הספר הזה בע"פ)
הבית של יעל
בייגלה
והזכור לטובה: "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין
מקסים, תמים ופשוט יפה.
מקסים.
גם על שחר החלק האהוב בסיפור, אותו היינו קוראים תמיד יחד, היה חלק הניחושים. ובאמת בסביבות הגיל הזה שהם מתחילים לגלות מי הם, ושהם בכלל מישהו משל עצמם.
נראה לי שבזכות הפוסט שלך גם עינבי תשמע את מיצפטל, המון זמן לא קראנו אותו.
תודה!
עטרה,
קראתי מרותקת את הפרשנות שלך ובכלל על הסביבה המשפחתית עם הבת שעשתה את תפקיד הג'ירפה, ואת: האריה.
המשפט שלקחתי לך מהפוסט הזה הוא זה שכל הילדים הם בודדים, למרות ועל אף שיש סביבם משפחה אוהבת, אבא ואמא, גננת, חברים מהגן ומבית הספר. העולם הפנימי של הילד הוא עשיר וסודי ועצום מאין כמותו.
הפוסט האחרון שכתבתי בבלוג שלי: פעם הייתי ילדה, מדבר על זה באופן מסוים ועקיף.
אני מאמינה שרוב האנשים בודדים בדרכם שלהם. התקשורת שלנו עם העולם מורכבת, חשובה ואנחנו לא יכולים בלעדיה, אבל עמוק פנימה, לכולנו יש את דלת הקסמים הזו, בארון של "האריה, המכשפה וארון הבגדים" או יותר נכון, לכולנו יש את המפתח לדלת לממלכת נרניה. ושם, העולם הגדול, המופלא, הפנטסטי, נחשף בפנינו ובדמיוננו.
למרות המשפט הבנאלי "המציאות עולה על כל דמיון", עדיין, הדמיון לוקח אותנו למקומות בלתי אפשריים. שימי לב לחתימה שלי, אגב, "לעולם לא אהיה לבד, תמיד יהיה לי את עצמי". :)
והארנב הזה, מיץ פטל האלמותי, הוא סוכריון אמיתי. כל כך אהבתי את הספר הזה וקראתי אותו לילדיי עם המון אהבה, כשהיו קטנים יותר. (הם בני 15 ו-9, היום)
נהניתי לקרוא אותך.
:)
מיץ פטל- ללא ספק ספר הילדים האהוב עלי ביותר
כשנולדה הבת הראשונה לאחותי, זה הספר הראשון שקניתי לה
ספר שמזכיר את הימים הטובים והנאיביים של פעם
אחלה פוסט!
נ.ב. אולי תעשי קישור לפורום ספרים :)
עטרה,
קודם כל זה קנונג'י, או אריאל.
לא עם הגרזן! התכוונתי שלא נתקלתי במיץ פטל מאז ילדותי אשר בה עדיין לא היו לי כישורי ניתוח, ודאי שהוא ראוי!
ספר מדהים שזכיתי לחזור אלי עכשיו עם בנותיי.
אחד הדברים המדהימים בו זו הישראליות שלו וזה שהוא נמצא בכל בית. הוא אפילו אמצעי לימודי מבחינתי.
את רואה! אפילו את זה אני לא יודע.
דווקא ראיתי שבפוסט האריה אינו הגיבור (שהנחתי שהוא מיץ פטל), אבל הייתי בטוח שכנראה אני מבין משהו לא נכון בגלל חוסר הכרותי עם הסיפור.
תודה לכל המגיבים! ולדטרגנט הנוזלי: אולי לא קראת את הספר, אבל אילו קראת בעיון את הפוסט, היית שם לב שהגיבור הוא ארנב
ההסתכלות שלך על הסיפור של מיץ פטל מקסימה בעיניי!
גם הילדים שלי מאד אהבו/אוהבים א הסיפור.
אני תמיד חשבתי שהסיפור מדבר על זה שאי אפשר להסתיר סודות... כי לסוד יש תמיד רגלים ובסוף יגלו אותו...
וגם שלכל אחד יש יתרונות וחסרונות, אבל שאפשר לאהוב את אותנו גם עם החסרונות שלנו והסודות שלנו.....
אם לא הקריאו לך, עוד לא מאוחר - דחוף לקנות ולקרוא.
היי, גם אני רוצה... לחזור לימים הנפלאים ההם שאמאבא קראו גם לי מיץ פטל לפני השינה... מה אי אפשר? למה אי אפשר? איך אי אפשר?... מה, זה, עכשיו, בפוסט הזה, לחזור בזיכרונות לאיזה רגע לשמה, זה לא נחשב?
מקסים!
מעניין........
.
והיום
ממש היום
קראתי את זה לבת שלי,
קראנו יחד.
לסיפורי הילדות יש קסם מיוחד
הם מחזירים אותנו לתמימות של פעם
למה שהיינו
למה שאנחנו רוצים להיות שוב
:-)