חלק ב' (מתוך ארבעה) ובו יסופר על סופו של המרדף אחר הכרטיסים המוזמנים [ זה היה חלק א' ] מלון "מנהטן" בפראג (טוב, בואו נודה באמת - אכסניית "מנהטן") נמצא במיקום אסטרטגי למדי במרכז העיר. במרחק יריקה מאיזור Mustek המרכזי, מספק המלון (נו בסדר, אכסניה) שירותי לינה, איך לומר... בסיסיים משהו. אחרי שהוצאנו כ"כ הרבה כסף על טיסה וכרטיסים להופעה, החלטנו שהוצאות הלינה יהיו המקום בו נחסוך, מהשיקול ההגיוני שממילא אנחנו לא מתכננים לבלות יותר מדי זמן בחדר המלון. הביקורות שמצאנו על "מנהטן" באינטרנט היו סבירות פלוס, והתמונות שהוצגו ממנו נראו בסדר גמור. גם העובדה שהמקום מספק גישה לאינטרנט לא הזיקה. אז הלכנו עליו.
כשיצאנו מובסים ממשרד הכרטיסים בצהרי אותו יום ראשון שלנו בפראג, החלטנו לחזור ל"מנהטן" ולהעביר בו את מספר השעות שנותרו עד ליציאה למופע הגדול. דרור והדר הלכו לתפוס שנת צהריים בחדר. אני החלטתי שאני עדיין לא מרים ידיים מעניין הכרטיסים, וממשיך לחקור את אתר TicketPortal באינטרנט. אולי אמצא בו סניף שכן פתוח ביום שבת, ויכול לעזור לנו.
כדי להבין את שמות הימים הכתובים, החלטתי לבקש עזרה מתרזה.
תרזה היתה פקידת הקבלה שלנו ב"מנהטן". היא עבדה במלון (טוווווב, אכסניה) בעבר, בזמן שלמדה באוניברסיטה, וכשסיימה את לימודיה עזבה את הג'וב במלון לטובת קריירה ממשלתית בתחום איכות הסביבה. בסופ"ש הזה היא חזרה ל"מנהטן" כטובה לחבר שעובד שם והיה צריך מישהו שיחליף אותו במשמרתו.
בחורה מקסימה היא תרזה. כבר כשעשינו את ה-Check In והיא הראתה לנו את החדר שמנו לב לאדיבות וללבביות שלה (שמאוחר יותר הסתבר שאינם בהכרח הסטנדרט בקרב נותני השירותים בפראג). מראה המצודד וחיוכה הרחב ומאיר הפנים עשו אותה לשובת לב.
אבל אם הייתי צריך עוד הוכחה ש"יש עליה", באה בקשת העזרה שלי והוכיחה את זה נחרצות.
בסך הכל ביקשתי ממנה שתתרגם לי את שמות הימים המופיעים באתר. שתגיד לי מה פתוח בשבת ומה לא. אחרי שהסברתי לה על מה ולמה, תרזה לקחה פיקוד על "מבצע: כרטיס" והחלה לעזור לי בנמרצות מעוררת התפעלות. היא הרימה טלפון למשרד של Ticket Portal. כשלא ענו שם ניסתה את אחת מלשכות התיירות המשמשות כנציגות למשרד הכרטיסים (בדומה למשרד בו היינו קודם). שם דווקא ענה לה מישהו, איתו דיברה ארוכות. לאחר השיחה איתו בישרה לי בשמחה שהוא יוכל לפתור לנו את הבעיה!
"הסברתי לו מה קרה לכם, והוא מכיר את הבעיה הזו! הוא אומר שזה משהו שקורה הרבה, ושבכלל יש הרבה תקלות עם Ticket Portal. כשהזכרתי את השם שלהם הוא קילל. אם תלכו עכשיו ללשכת התיירות הזו עם הפרטים שיש לכם - הוא יוכל להדפיס לכם את הכרטיסים!".
החדשות המשמחות שלחו אותי בריצה לחדר שלנו, לא לפני שהשתחוותי פעם-פעמיים בפני תרזה. אם מראה האטרקטיבי עשה לי חשק לעשות איתה את ביתי הראשונה, הנכונות הגדולה לעזור והראש הגדול שהפגינה בסיטואציה עשו לי חשק לקרוא על שמה את ביתי הראשונה. ואם באמת נצליח להוציא בזכות העזרה הזו את הכרטיסים - יש מצב שאגיש בקשה לנטוע עץ על שמה בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם. בכל זאת, הבחורה היא אירופאית שעוזרת ליהודים לשרוד בזמנים קשים, לא? ומן הסתם נצליח. הרי הבחור אמר שהוא מכיר את הבעיה, שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה ללקוחות של פורטל הכרטיסים המג'עג'ע, ושיש לו בדיוק את המפתח הנכון לפתיחת המנעול הזה. מה צריך יותר?
אני רץ לחדר ומעיר את דרור. מעדכן אותו על המצב, והוא נכנס למקלחת כדי להתארגן ליציאה למשרד התיירות המדובר.
אם הזכרנו את המקלחת - זה אולי הזמן לפאוזה בסיפור העלילה.
בתמונות שראינו באינטרנט מ"מנהטן", הדבר שנראה הכי טוב היה חדר המקלחת. נאה ונקיה, היא נראתה כמו אחת שתשרת אותנו היטב.
רק במלון עצמו הבנו את הבעיתיות של החדרון הקטן. מתלה למגבות לא היה בו, כך שמי שמתקלח צריך היה להוריד את מושב האסלה ולהניח עליו את הבגדים. סביב האמבטיה לא היה אפילו וילון, כך שכל מקלחת מילאה את הריצפה במים, אותם ניסינו לספוג (בהצלחה חלקית ביותר) עם מגבות המלון העלובות שניתנו לנו. ואולי הקטע המשעשע ביותר היה שהמראה באמבטיה לא מוקמה מעל הכיור, שכן שם עמד חלון גדול (שהשקיף לקיר אפור). עד עכשיו אני לא מבין איך אפשר להתגלח כשהברז נמצא מצד אחד והמראה נמצאת מולו במקום מעליו...
חדר המקלחת הבעייתי הזה גרם לנו לחתוך מ"מנהטן" אחרי יומיים, ולהעביר את הלילה השלישי שלנו במלון ראוי יותר באותו האיזור - מלון של שלושה כוכבים בו גם יש מתלה למגבות(!) וגם מראה שהיא מעל הכיור(!!). החדר היוקרתי שלנו במלון מנהטן חזרה לסיפור: אחרי שדרור ניסה את מזלו במקלחת הזו, יצאנו שנינו לדרך. תרזה הסבירה לי בדיוק איזו חשמלית צריך לקחת כדי להגיע למקום, וה-GPS האנושי קולרגול שוב עשה עבודה ראויה, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו במשרד התיירות. שם קידם את פנינו אדם חביב ומסביר פנים, אך בעל הבעה מטומטמת משהו.
"דיברה איתך פקידת הקבלה ממלון מנהטן לגבי הכרטיסים ללאונרד כהן..." אמרנו לו, והוא ענה ב: "אה, כן כן, בואו".
שוב נתנו את הניירות שלנו, שוב הוא התחיל להקליד דברים במחשב. הוא שואל אם יש לנו אישורי כרטיס אשראי על ההזמנה שלנו, ואנחנו אומרים שיש לנו את כל מה שהבאנו לו מודפס, ושאם צריך - אולי אפשר לראות דרך האינטרנט גם את חיובי חברת האשראי. הוא משחק עוד קצת במחשב, חושב קצת, ממלמל משהו ובסוף מודה ש.... הוא צריך את ה-Verification Code כדי שהמחשב יתן לו להדפיס את הכרטיסים!
אהה... בההה... אבל זו בדיוק הבעיה בגללה הגענו לשם! זו גם בדיוק הבעיה שהוא הבטיח לפקידת הקבלה היקרה שלנו שהוא יכול לפתור! כאילו, בן אדם, מה הקטע? זו הדרך שלך להרשים בחורות? (sorry תרזה, עץ ב"יד ושם" כבר לא יהיה). אנחנו מנסים לדבר איתו עוד קצת, אבל מבינים שמהטמבל הזה (באמת שהיתה לו הבעה של אדיוט) לא תבוא הישועה. הוא מביא לנו את כרטיס הביקור שלו, כאילו שאם ב-Arena יעשו לנו בעיות, טלפון אליו יוכל לפתור משהו. טמבל, כבר אמרתי?
אנחנו מרימים ידיים וחוזרים ל"מנהטן". אין ברירה, ניאלץ לחזור לתוכנית המקורית ולהגיע לאולם בשעה 18:00 כדי לפגוש את פיטר ביילי (מיסטר פיטר ביילי) שיושיע אותנו מצרתנו.
בינתיים, למלון מגיעה גם רוני, עוד חברה מהארץ. בחודשים האחרונים היא חורשת את רחבי אירופה. גם היא מגיעה היום לפראג כדי לראות את ההופעה של לאונרד כהן, ומצתוותת אלינו לאירוע (ולרובו של הטיול שלנו). גם רוני לא יודעת שום דבר על Verification Code, והיא אפילו לא יודעת שהדפים המודפסים שהיא מחזיקה באמתחתה ממש לא מספיקים כדי להושיב אותה בכסא שהזמינה למפגש עם הכהן הגדול. כשאנחנו מספרים לה מה עבר עלינו היום, היא מצטרפת לחששות.
אבל, למזלנו, לא נותר זמן רב לחשוש. השעה כבר 17:00 ומשהו, ואנחנו צריכים לצאת לאולם, כדי לפגוש את מיסטר פיטר ביילי, שיעזור לנו אם רק נחכה לו כמובטח ליד דוכן מספר 30. אנחנו מגיעים לאיזור ה-Arena, עוברים דרך איזה מין לונה פארק צ'כי ביזארי שאני לגמרי לא בטוח שהייתי מביא את ילדיי אליו, ובסופו של דבר מוצאים את אותו דוכן 30. מדובר, בעצם, בחדר הקופות. מיסטר פיטר ביילי לא נראה באיזור, ואנחנו מרימים אליו טלפון. הוא מגמגם לנו משהו באנגלית שבורה שקשה להבין, ואנחנו לא מצליחים לקלוט איפה הוא, אם הוא בדרך, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לפגוש אותו. לפתע אנחנו קולטים בזוית העין מישהו שהולך לכיווננו תוך כדי דיבור בטלפון סלולרי. זה פיטר? מיסטר פיטר? ביילי? לא ברור. הבן אדם נכנס לדוכן 30, ולפני שאנחנו מספיקים להחליט אם להיכנס בעקבותיו, הוא כבר יוצא החוצה ונעלם לנו. זה היה הוא? זה סתם היה מישהו לא קשור שגם במקרה דיבר בפלאפון? לא יודעים, אבל נמאס לנו להיות נייס גאי, ואנחנו מחליטים להפגין קצת אסרטיביות ישראלית. אנחנו נכנסים למשרד הכרטיסים, שם נמצאים מאחורי דלפק בחור אחד, מחשב אחד ומדפסת אחת. שילוב שנראה לנו מנצח באותו הרגע.
אנחנו מסבירים לבחור את הבעיה שלנו, ושומעים ממנו את המשפט המתוק מכולם:
"אין בעיה, אני יכול להדפיס לכם את הכרטיסים כאן".
הוא באמת אמר את זה? הוא ממש אמר עכשיו שהוא הולך להדפיס לנו את הכרטיסים? זו באמת לא אשליה. אני מביא לו את ניירות האישור שלי, שמאורעות היום קימטו אותם לא מעט, הוא מקליד את מה שהוא צריך להקליד ולוחץ על מה שהוא צריך ללחוץ. המדפסת משמיעה רעשי הדפסה, ואז הוא שולף ממנה ונותן לי את המצופה מכל.
את זה:
זה היה פשוט רגע של קטרזיס, שפירק מתח שנבנה והצטבר במשך שעות. פתאום, תיק-תק, יש כרטיס ביד. כתוב עליו בגדול לאונרד כהן, ואת השורה ואת הכיסא שלי. זה כל מה שאני צריך. זה כל מה שאנחנו צריכים. וכמובן שאחריי, איש איש בתורו מקבל את הכרטיס המודפס שלו. אנחנו יוצאים החוצה מהחדרון, ומצב הרוח של כולם משופר בהרבה. יש שמחה, יש חיוכים, יש כרטיסים.
אנחנו ממהרים לתעד את המאורע. כל אחד מצטלם אוחז בכרטיסו יקר הערך. זה לא מספיק לנו, ואנחנו עושים גם תיעוד קבוצתי. קטרזיס, כבר אמרתי?
ואז, אחרי שכל אחד מאיתנו איחסן את הכרטיס טוב טוב בארנקו, אנחנו מסתכלים בשעון ורואים שנותרה עוד כשעה וחצי עד המופע. מספיק זמן כדי לתור את רחובות פראג בחיפוש אחר מקום ראוי לאכול בו. נאכל משהו, ואחרי זה כבר בטח נמצא מה לעשות. אומרים שיש היום בעיר איזה מופע או משהו, ב-Sparta Arena. בחלק ג': סקירת המופע (או יותר נכון: סקירת החלק עליו אפשר לכתוב בצורה ביקורתית). |
