ובכל זאת, הסופה הסתיימה. המסע רחוק מסופו, אבל אפשר לראות את האופק קצת יותר. אני כותבת במבט לאחור, ומה שאני זוכרת הוא בעיקר את תחילת הבירור הפנימי. מה אני רוצה? מה אני לא רוצה? מה חשוב לי? פעם ראשונה בחיי שאני בודקת את השאלות האלו רק עם עצמי. היינו ביחד כל כך הרבה שנים, ששכחתי ואולי לא גידלתי את היכולת לדעת בעצמי.

איך מרגיש להיות לבד בלי הילדים? מפחיד בהתחלה, ריק, מבעית בריקנותו. וגם, שלו, שקט, פנוי. וגם ריק, מאבֶּן וגם משוחרר וחופשי. איך אמלא את הזמן הזה שנהיה פתאום? זה צריך להיות הבילוי הכי טוב בעולם. אבל בעצם אין עם מי. כולם עסוקים בחייהם, במשפחתם.

ובזמנים אחרים – הכבדות של להיות הורה יחידה רוב הזמן. להאכיל, להשכיב, להיות אמא. כמו בזמנים שהוא היה נוסע לחו"ל, רק שפתאום זה לתמיד. לקח לי הרבה זמן למצוא איזון חדש, ולארגן את הזמן רק עם עצמי, להתחיל קודם את ארוחת הערב, את האמבטיה, ולעשות הכול בנחת יותר, בלי לצפות. פעם הייתי מחכה שהוא יגיע מהעבודה ויעזור קצת. מתח. מתי הוא כבר יבוא, שיעזור קצת, אני עייפה. סופסוף הוא היגיע, אבל הוא בטלפון, עוד שיחת עבודה שאי אפשר לדחות. מתי הוא יתפנה. מתי יהיה כאן ממש.

עכשיו הזמן כולו שלי.

כולו שלי. מה אני עושה איתו?