הדרך לארמון הקיץ בביג'ין עוברת בשכונות עוני מלאות פסולת ובתים עלובים.

אנשים בבגדים בלויים, מרוטים, מהלכים שם על  השבילים, בין צבר מבנים מט לנפול אחד לשני.

אפילו רוכבי האופניים מעטים שם. העוני ברור. בוטה.

שונה כל כך ממה שרואים ברחובות המשופצים של העיר שמחסלת שכונות שלמות מהיום למחר.

ואז, מגיעים למין שוקמגרש חניה לאוטובוסים

וזו הכניסה לארמון הקיץ.

אחד מהפלאים היותר מעניינים של הארכיטקטורה הסינית.

כמובן שיש פה אשה, שאחראית לפלא הזה. איך לא.

הן מקסימות אותי בכל פעם מחדש, הנשים האלה.

שעשו מה שבראש שלהן, בכל מיני פינות בעולם. בלי חשבון.

הקימו גנים וארמונות ומוזיאונים, שבלעדיהם - החיים שווים הרבה פחות.

אז זהו שכשהייתי בביג'ין, גיליתי אחת כזו, גם שם.

סי-צ'י, הקיסרית העוצרת.

היא לא איזו אם קדומה, אלא גברת של סוף המאה ה - 19.

כשאצלנו אספו בישליק לבישליק והקימו את בתי הבוץ והקש בגדרה, בראשון ובזיכרון,

היא לקחה את כל הכסף שתוכנן לחיזוק הצי הסיני ושיפצה איתו את ארמון הקיץ והגן המרהיב שמסביבו.

כן. ממש כך.

אשה אחת, רצתה רמונט ומצאה בדיוק את המקור המתאים להגשים את החלום.  

במשך עשר שנים שיפצו שם מבנים, ריצפו שבילים, הקימו גנים מסוגננים והרחיבו את אגם קונמינג.

וכן, כדי שלא יגידו שהיא לא דואגת לצי, היא בנתה שם, באגם, ספינת שיש מאוד מפוארת, שכמובן לא שטה לשום מקום.

כן, נכון,  

היא היתה שנואה, העוצרת הזו, שגם לא היתה אמא למופת, לפחות על פי הסיפורים שקראתי שם אודותיה.

אבל איזה יזמית. איזה מימוש נפלא של תשוקה. 

אחלה אשה.