לפני ארבע שנים בערך שלחתי סיפור קצר שכתבתי לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". הסיפור לא זכה באחד משלושת המקומות הראשונים, אבל כן פורסם בעמוד הראשון של המוסף לתרבות וספרות במסגרת הסיפורים המומלצים. השבוע נזכרתי בו משום מה, אולי בגלל שסתיו... ואצלי העונה הזאת לנצח תתחבר, בין השאר, לריח פרדסים. תוצאה של ילדות קיבוצניקית ואבא שעבד לפני מיליון שנים בפרדס, והיה חוזר כמעט מדי יום עם שקית של תפוזי דם מזן "מיכל"... אז לזכר הימים ההם, הנה הסיפור שלי... שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם. תפוזי דם  מאת ליאורה רוזנפלד-סופר  מודה באשמה: אני אוהב פרדסים. חולשה של שנים. כמעט מדי יום אני גונב שעה שעתיים ונוסע לפרדס. כל פרדס. ואני מכיר כמעט את כולם, לפחות את הגדולים שבהם. בכולם אני מוצא כמעט תמיד את אותו שקט משכר, נסתר מעין.
בשנתיים האחרונות אני עובד כסוכן של חומרי הדברה. נודד בין מושבים נידחים לקיבוצים גוססים, מציע את מרכולתי לבעלי רפתות ולולים. החברה שאני עובד בה משלמת לי עמלות, ועד עכשיו מימנה גם את הוצאות הדלק ומכשיר הטלפון הנייד שברשותי. העבודה אינה קשה, אפילו מלאכת השיווק שפעם הילכה עלי סלידה ואימה כאחת, נעשית נסבלת בחלוף הזמן. אבל הפרנסה בדוחק יחסי, וכאשר אני מסיים להפריש את דמי המזונות החודשיים, את שכר הדירה, את התשלומים על הרכב שלי ושל אשתי לשעבר, את המשכנתא על דירתנו המשותפת וכולי - נשאר בידי סכום זעום בלבד, שאינו מספיק לדבר פרט לקיום המצומצם, הסגפני, שכפיתי על עצמי.
משעת בוקר מוקדמת אני בדרכים. עם שחר אני מתעורר, ולמרות שתמיד אני מכוון שעון לעתים רחוקות ביותר אני נזקק לו. על פי רוב אני מקדים אותו בכמה דקות. אני קם ומגשש אחר מתג החשמל ושופת קומקום. בקרוואן הקטן שאני שוכר, בסמוך ללול תרנגולי הודו במושב קטן, יש מטבחון זעיר שאינו מאפשר הכנת ארוחות של ממש. אני מכין כוס קטנה של קפה בוץ, גומע אותה במהירות עד שלשוני נחרכת קלות, ומכין תרמוס וכריך לדרך. אני משתדל להמעיט ככל האפשר בקניית אוכל בתחנות הדלק ובמזנוני הדרכים. הכריך זהה לזה שהייתי מכין לבני כאשר אשתי לשעבר ואני היינו עדיין נשואים: כל בוקר, בדייקנות, הייתי יורד למכולת, קונה לחמנייה טרייה עם זרעוני שומשום, חוזר הביתה ומורח אותה במרגרינה, ועליה ביצה קשה, גבינה צהובה ופרוסות דקיקות של מלפפון חמוץ. כאשר ביקשתי לחרוג ממנהגי זה, והכנתי לבני כריך עם ממרח שוקולד כדרך שאוהבים רוב הילדים, היה פורץ בבכי מר ודורש שאכין לו את הכריך הרגיל. כפי הנראה, ואני אומר זאת בלא שמץ של גאווה, בני ירש ממני את נטיותי הכפייתיות ואף הוא, כמוני, נאחז בציפורניו בהרגלים קשוחים ובשיגרה שאין בה מקום לחריגות או שינויים. וכך, בכל בוקר, מזכיר לי הלחם את בני הרך המקיץ לו כעת בבית אחר, ואת פני אינו רואה. המחשבה על כל מה שניטל ממנו על לא עוול בכפו, מדממת בי בכל בוקר, עד שאני מתעשת ומדחיק.
לפני היציאה אני מבצע כמה תרגילי מתיחות על מזרן דק המונח תדיר על הרצפה, ואחר כך מתלבש. מבחינה זו, של הלבוש, עבודתי נוחה ביותר: ג'ינס מהוה. חולצות פלנל. מעיל דובון צבאי בימות גשם. רק לעתים רחוקות בלבד, כאשר אני עומד להיפגש לראשונה עם לקוח שנאמר לי עליו מראש כי הוא בעל רפת או לול מצליחים במיוחד, או אחד המחשיב עצמו איש עסקים לכל דבר, אני מיטיב מעט את לבושי. על פי רוב אין כל צורך בכך. האנשים שאני פוגש הם איכרים עייפים, מובסים, יש ביניהם פושטי רגל שמשקם נמצא כולו בבעלות הבנק או הנושים, בשל חובות גדולים שרובצים עליהם. כמעט כולם גברים מבוגרים, מעל לגיל ארבעים. הם ממשיכים לקום לחליבות הבוקר והצהריים והערב, מעמיסים תערובות לעופותיהם, פשוט מפני שזה הדבר היחיד שהוכשרו לעשותו. למרות שמעולם לא הייתי בעל משק משלי, אני חש בנוח במחיצת האנשים האלו. בדרך כלל הם מציעים לי כוס קפה וסיגריה כאשר אני מגיע. אנחנו מתיישבים במחסן מגובב כלשהו בפאתי הרפת או הלול, אני מציג להם את מרכולתי, ממליץ על חומר חדש כזה או אחר, מאזין להערותיהם ורושם אותן בפנקס קטן. יש שהם פותחים בפני את סגור לבם, מספרים על התמוטטות המשק, על צרותיהם הכלכליות, על משפחותיהם. אני מקשיב בריכוז. איני מספר על עצמי. מדי פעם, כשאני נשאל שאלה אישית על מצבי בחיים, אני מספר בקצרה וביובש על גירושי ועל היותי אב לבן. על פי רוב הם אינם שואלים ואני איני מספר. רק שומע.
בכל הזדמנות שיש לי, בין נסיעה וביקור אחד למשנהו, אני נכנס לפרדס. כל פרדס שאני חולף על פניו, באקראי או שלא באקראי. פעם השתעשעתי ביני לבין עצמי ברעיון לשרטט מפה של הארץ שבה אסמן את כל הפרדסים, מצפון עד דרום. אבל לאמיתו של דבר איני זקוק למפה. אם יש בפרדס עובדים באותה השעה איני נכנס, אך אם הוא ריק מאדם אני נוסע לאט לתוכו, מחנה את הטנדר באחת הפינות, יוצא החוצה, מסתובב מעט בין העצים ואז מוצא לי פינה שקטה ומתיישב. לעתים אני מוציא ספר או עיתון וקורא מעט. כמעט תמיד אני מוציא את התרמוס והכריך שהכנתי לי לדרך. אוכל, שותה. אחר כך, בסדר קבוע, אני מוציא מכיס חולצתי קופסת סיגריות ומעשן שתיים, זו אחרי זו, מצית אותן זו בזו. אינני מעשן כבד. לא פעם אלו הסיגריות היחידות שאני מעשן במשך היום, פרט לסיגריה של הערב. תמיד "נובלס", ירושה מאשתי לשעבר, שהיתה בעבר חברה בגרעין נח"ל.
לאחר הסיגריה אני מציץ בשעוני. אם יש לי זמן עד לפגישה הבאה, אני מניח למראשותי את העיתון שהבאתי עמי, עוצם את עיני ונח מעט. לא נרדם. לאחר זמן מה אני קם, מקפל את העיתון, מחזיר את התרמוס לטנדר ונוסע. מוזר, אך לעולם איני קוטף פירות מהעצים, גם כאשר הם כורעים להבשיל. אולי זו דרכי להציב גבול בפני עצמי. גבול מפני מה? אינני יודע. יש שאני נתקף בוז על עצמי ומערכת החיים המוסרנית, המחמירה והיבשה שכפיתי על עצמי בשנים האחרונות. או שמאז ומעולם הייתי כזה? לעתים הדמיון הזה לאבי זיכרונו לברכה מפיל עלי אימה ומקומם אותי כאחד. מה בצע לי להידמות דווקא לו, לגבר הרזה, הגבוה, מזעיף הפנים, שאל מלה טובה ממנו כמהתי כל ילדותי ושאת חיבוקו אני חסר כל חיי, כמו אדם שנולד עיוור אך יודע הוא היטב כי על חייו נסוכה החמצה נוראה. והאם גם בני יחידי יגדל להיות כמוני? שושלת של גברים שרוב מרצם מוקדש לדיכוי יצריהם. אני זוכר במעומעם את הניצוץ האפל, החייתי, שהיה ניצת לפרקים בעיניו של אבי, כאשר היה מתקרב לאמי מאחור וחופן פתאום את שדיה, ואחר כך מוביל אותה לחדר השינה ושוכב אתה בלא שמץ של רוך, כך נדמה לי. ואני, האם ידעתי להיות רך בנשותי? בוודאי ניסיתי. לרוב כשלתי, מן הסתם, ותחושת הסיאוב העצמי שחשתי לאחר כל זיון, כמעט, גרמה לי בסופו של דבר להימנע. לא לגמרי כמובן. פה ושם, לעתים רחוקות, פגישות מקריות הובילו ליצועי אשה. תמיד אצלן, בבתיהן. מעולם לא הזמנתי מישהי לקרוואן שלי. אחרי הזיון הייתי קם ונוסע, או נשאר ללילה יחיד, לא יותר. לעולם לא ביקשתי או התאוויתי לראות מי מהן לאחר מכן.
כך כבר שלוש שנים ויותר.
אתמול השתנה דבר מה.
קמתי כהרגלי באותה השעה, וכאסיר עולם ביצעתי כרגיל את אותם ריטואלים השומרים על שפיותי: הקפה. הכריך. תרגילי ההתמתחות. לאחר מכן העמסתי על הטנדר החבוט את השקיקים ובהם דוגמיות של חומרי ההדברה השונים שהחברה שאני עובד בה מייצרת בשביל פרות. ונסעתי. בשמונה וחצי קבעתי פגישה עם בעל רפת לא גדולה במושב באזור רחובות. כאשר הגעתי, לכד את עיני פרדס תפוזים ואשכוליות קטן שהשתרע מאחורי הרפתות. פרדס שאינני מכיר. בעל הרפת חיכה לי בכניסה לביתו, וכיוון אותי בידיו אל חנייה מקורה קטנה הצמודה לרפת. לחצנו ידיים, הצגתי את עצמי והוא הוביל אותי לחדרון קטן ליד משאבת החלב הגדולה שבה נמצא החלב מיד לאחר שנחלב מעטיני הפרות, עוד לפני שעבר פיסטור. התיישבנו. הוא דיבר דברי חולין. הסיפור המוכר: חובות כבדים. רפת משועבדת לנושים. הוא הפנה את תשומת לבי לשלט דהוי "למכירה" המתנוסס על הרפת ועל הכניסה לבית משפחתו. אם יהיה מזל, יצליחו למכור את הבית ומשק העזר הצמוד לו, ובכך ייפטרו מהחובות ואולי יוכלו לקנות דירה באחת הערים שבאזור. בעוד אנחנו משוחחים, נכנסה אל הרפת אשה. נראית כבת שלושים, אולי שלושים וחמש. גבוהה, רזה, שיער חום קצר, עיניים כהות. לא יפיפייה, אחרת. העיפה בי מבט, מהסוג שפעם היה שולח אש בראשי, בחלצי. הסבתי את מבטי. הרפתן אמר שזו בתו, נועה. הינהנתי לאות שלום. היא תלתה בי מבט מצפה, שאומר את שמי. לא אמרתי. היא פנתה אל אביה ושאלה אותו דבר מה על שני הפועלים התאילנדים שאמורים להגיע אליהם הבוקר ולסייע בקטיף. הוא ענה את שענה. היא העיפה בי מבט נוסף. הבטתי בה בחזרה, נגד רצוני. תחושת חום ישנה שזה מכבר שכחתי התפשטה בי.
כשיצאה סיפר לי אביה שהיא אם חד הורית לילד בן שבע שילדה לגבר יפאני שפגשה בעת נדודיה במזרח. מנימת דיבורו אפשר היה להבין שיש בכך מן הבושה מבחינתו, אם כי לא שכח לציין שבנה הוא "ילד מדהים. חכם. נו, הגנים היפאניים, אתה יודע... גם היא חכמה, שלא תחשוב. חכמה יותר ממה שהיה כדאי שתהיה". שתקנו. אחרי דקה קצרה התעשתי ושאלתי על הפרדס שמאחורי ביתו. "אה, זה, עד לפני שנה זה היה מטע אבוקדו. עכשיו אני עושה שם ניסוי, לגדל תפוזים. תפוזי דם. נועה אחראית על זה. עד שנצליח למכור את המשק, מה יש להפסיד?" הוא שאל אם ארצה לטעום תפוז. לפני שעניתי כבר ניגש לירכתי החדר, ושלף שני תפוזים מארגז שהיה מונח שם. קילף לי ולו בדייקנות, פלח אחר פלח. הוא הושיט לי חצי תפוז. נגסתי בו. עסיסו האדום-כהה פרץ וטיפטף לי על החולצה. הרפתן חייך ואמר משהו כמו: "ראית כמה מיץ יש להם?" בפעם הראשונה הבנתי מדוע מכנים את הזן הזה תפוזי דם. זה לא רק צבע עסיסם. גם הטעם: חזק, מר במקצת, נמוג מפני המתיקות ואז חוזר למרירותו וחוזר חלילה. כשגמרנו לאכול את התפוזים השתהיתי עוד מעט, הסברתי לו בכמה משפטים על המוצרים שהבאתי לו, ומדוע הם טובים וזולים יותר מן החומרים שהשתמש בהם עד עתה. הסברתי זאת בלא התלהבות והוא האזין לי בלא חמדה. הוא טפח לי על השכם ונפרדנו לשלום. כשיצאתי העפתי עין בפרדס הקטן. נראה היה שהוא ריק: הפועלים התאילנדים עוד לא הגיעו ככל הנראה. הצצתי בשעון: הפגישה הבאה שלי, במושב סמוך, מתוכננת לעוד שעתיים. החלטתי להיכנס לפרדס. את הטנדר שלי החניתי, ליתר ביטחון, במרחק מה מהכניסה אליו: לא ידעתי אם הרפתן יקבל בעיניים יפות את פלישתי לחלקתו, גם אם זו מאוסה עליו ומוצעת לכל המרבה במחיר. מצאתי לי כדרכי עץ מצל ונשכבתי תחתיו. הוצאתי את התרמוס והכריך. אכלתי, שתיתי, עישנתי. הנחתי את העיתון למראשותי ועצמתי עיניים. שלא כהרגלי נרדמתי. מכיוון ששנתי קלה התעוררתי למשמע צעדים וכשפקחתי את עיני ראיתי שני גברים תאילנדים, חובשים כובעי מצחייה, מביטים בי במבט תמה. מיהרתי לקום. לא אמרתי דבר, רק התחלתי להתרחק לאטי אל הטנדר החונה בסמוך. ביציאה מהפרדס נתקלתי בה. היא שאלה: "מה אתה עושה פה", אבל דומה שלא היתה פליאה של ממש בקולה. כאילו שאלה רק כדי לצאת ידי חובתה. לשנייה קפאתי על מקומי. ההסברים האפשריים התרוצצו במוחי, אבל לבסוף אמרתי רק: "אוהב פרדסים". "אהה", היא ענתה. "טוב", מיהרתי לומר, "סליחה על ההפרעה, אני כבר הולך". "רוצה תפוז"? שאלה. "כאלה עוד לא טעמת. אני בטוחה". "אבא שלך כיבד אותי מקודם", עניתי. "תפוזי דם, נכון?" "נכון", היא ענתה, ונדמה היה לי ששביב אכזבה התגנב לקולה, כאילו ביקשה להפתיע אותי וכשלה. "אני לא אתנגד לעוד אחד, אם זה בסדר, כמובן", אמרתי. "הם טעימים נורא, נכון?" ענתה בגאווה. "בוא, נקטוף לך כמה, תיקח הביתה". היא מיהרה לאחד העצים שכרעו תחת הפרי והתחילה לקטוף ולהכניס לאחד מארגזי הקרטון שהיו זרוקים שם על האדמה. "אין צורך", אמרתי. "למה, לא אוהבים אצלכם בבית תפוזי דם?" "לא, זה... רק אני. ואני לא זקוק לכל כך הרבה תפוזים. באמת". היא הפסיקה לקטוף והתבוננה בי במבט ארוך, בוחן. מבטה הצית בי שוב משהו נשכח. התיישבנו מתחת לעץ. דיברנו. יותר נכון, היא דיברה. סיפרה על שנות נדודיה במזרח. על הרומן עם הגבר היפאני, אבי בנה יחידה. שאלה אם יש לי ילדים. "כן", עניתי קצרות. "בן, אחד". היא הביטה ישר בעיני. כאבי היה שקוף לה. שתקה. ואז לפתע, ללא כל הכנה, הציפו דמעות את עיני. היא לא אמרה דבר. המשיכה לקלף את התפוז ולהושיט לי ממנו, פלח אחר פלח, כדרך שהייתי אני מקלף לבני, כשרק התחיל לאכול מזון מוצק. אחר כך נשארנו לשוחח עוד מעט. לבסוף הצצתי בשעוני ונבהלתי: שעת הפגישה עם האיכר במושב הסמוך חלפה זה מכבר. ביקשתי את סליחתה על לכתי. היא ליוותה אותי אל פתח הפרדס. הושיטה את ידה ללחיצה. פתאום, מבלי שיכלתי לשלוט בעצמי, התכופפתי ונישקתי אותה על לחיה. נשיקה מהירה, טרופה מעט, אבל בכל זאת, נשיקה. היא חייכה. הפועלים התאילנדים עמדו בצד וניסו להימנע מלטישת עיניים גלויה. עמדתי ללכת ואז שאלה, במושבניקיות המחוספסת שלה, בקולה שכבר למדתי לזהות בו צרידות נעימה: "אז מה, לא תגיד לי איפה אתה גר? טלפון, משהו?" הבטתי בה מופתע מעט. היא שוב חייכה: "עד שמצאתי אותך, וכבר אתה נעלם לי?" הפעם חייכתי גם אני, כמעט נגד רצוני. הוצאתי את הפנקס הקטן שבו אני נוהג לרשום את הערותיהם ובקשותיהם של הרפתנים ובעלי הלולים באשר לטיבם של חומרי ההדברה. רשמתי לה את שם המושב שאני מתגורר בו, את מספר הטלפון הנייד שלי, והסבר קצר כיצד להגיע לקרוואן שלי. היא לקחה את הפתק, קיפלה אותו והכניסה לכיס מכנסיה. שוב, בלי שאוכל לשלוט בעצמי, התכופפתי ונשקתי לה. הלכתי משם.
אתמול בערב התקשרה. שוחחנו מעט. שוב היתה זו היא שדיברה רוב הזמן. קבענו שלמחרת בערב היא תבוא אלי. בסוף השיחה נשכבתי על המיטה הצרה והבטתי בתקרה. ניסיתי לדמיין את מראיה: שיערה הקצר, עיניה הכהות, חיוכה. אחר כך הזיכרונות הציפוני ומשום מה טעמם היה מר מתמיד: אשתי הצעירה והיפה, פגישתנו, אהבתנו, לידת בננו, מריבותינו, שתיקותינו, פרידתנו. בני יחידי שאני נידון לפגוש רק אחת לשבוע ובכל סוף שבוע שני, בני שמקיץ בכל בוקר והולך לישון בכל לילה כשאיני לצדו. בשר מבשרי, דמי זורם בעורקיו והוא גדל רחוק ממני והכאב על מה שנחמיץ שנינו כל חיינו כה בלתי נסבל לי, עד שאני ממלא את ימי בקיום סגפני ועצור, נטול חדווה ושמחה, עמוס טקסים כפייתיים וחסרי שחר. מראית עין של חיים. לאט לאט נפלה עלי התרדמה. אני זוכר כי משהו בי הרגיש פתאום ולהרף עין נקי, קל כנוצה.
היום עבר עלי ביעף. לראשונה מזה שנים לא נכנסתי לשום פרדס בתום עבודתי, אלא מיהרתי הביתה. ניקיתי וסידרתי מעט, כמו שאני נוהג לעשות לפני שבני בא לביקור. קפצתי לצרכניית המושב וקניתי עוגת שמרים וסוכר וחלב. התקלחתי. התגלחתי. סיגריה.
עוד שעה היא תבוא. אני מחכה לה.
|