חזרתי מלוויה של חבר טוב ומיוחד במינו. נועם. כשמו, כן היה. נעים הליכות וחבר מדהים.

הכרתי את נועם לפני שנה בדיוק. רכבנו לירושלים בערב לפני ערב כיפור - יום הסליחות האחרון. http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?folderName=livali&EntryId=1089572&passok=yes

חברי ארנון, שכנע אותי שאנו מסוגלים לרכיבה הזו. שכנעתי את עידו ונפגשנו בצומת נחשון. הגיעו לשם רוכבים שהפכו לחברי הטובים. רוכבי אופניים בעלי כושר גבוה. האמת, די חששנו אך חששותינו התבדו שכן היתה רכיבה מדהימה ולא קשה במיוחד. בסביבות עין כרם, רכבתי ליד נועם ושמתי לב, שחבש רטיה על עינו. כששאלתי אותו לפשר הרטיה, השיב בטבעיות שהוציאו לו את העין.

שבועות מספר לאחר הרכיבה, שלח לי נועם, מסר בקפה. "ראיתי שרכבת לאילת ביומים. מה דעתך לקפוץ למים העמוקים?"

החלפנו מסרים ואז התברר לי, שנועם מתכוון לרכוב מרחובות לאילת בלילה אחד. 310 ק"מ של רכיבה רצופה באופניים. משימה בלתי אפשרית? בדיעבד, בגלל שהיתה זו רכיבה עם נועם, זה לא רק היה אפשרי. זה היה תענוג של ממש!

הזמנתי את נועם לקפה אצלי בעבודה. נועם הגיע, שתינו קפה ורכשתי לי חבר. נועם סיפר לי על מחלת הסרטן בה לקה. לאחר ניתוח להוצאת קשרי הלימפה, עבר נועם ניתוח להוצאת העין כולה. מלנומה - סרטן העור, זו המחלה היתה לו. נפגשנו עוד מספר פעמים לפני היום הגדול - הרכיבה לאילת בלילה אחד.היתה רכיבה מדהימה וחוויתית מאוד. לילה שלם של הנאה צרופה. http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1165705&passok=ok 

אט אט, התחלתי להכיר את החברים שרכבו עם נועם. רפי המכונה רפי פלטה, יוסי, רון, עודד, צ'ארלי, ענת, ליאור ועוד ועוד חברים. זכיתי להכיר חברים כמו משפחה אחת גדולה. יצאנו יחד לרכיבות, נפגשנו בערבים חברתיים שאורגנו ע"י החברים וכולם הפכו לחברים שלי. הדצנטרילים.

ואז, נועם פרסם את הבלוג המצמרר שלו. "בוחר בחיים".

http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?folderName=livali&EntryId=1191858&passok=yes

בבלוג, נועם סיפר על מלחמתו בסרטן. אם תשימו לב, נועם מספר, שנודע לו על מציאת גרורות בכבד, בריאות ובראש, שש שעות לפני הרכיבה לאילת. הוא החליט לא לבטל את הרכיבה ולצאת בכל זאת. זו היתה הרכיבה הראשונה שלנו לאילת בלילה אחד. כל הדרך שרנו, צחקנו, סיפרנו בדיחות והיה שמח בלי שידענו מה עובר לנועם בראש.

לאחר מכן, נועם היה צריך לעבור טיפולי הקרנות. התגייסנו כל החברים כך, שכל יום, חבר אחר מסיע את נועם לביה"ח "הדסה" עין כרם להקרנות, וחזרה הביתה.מדהים עד כמה התגייסו כל החברים לסייע לחבר. ערב לפני תחילת הטיפולים, נועם ערך מסיבה בביתו לחברים לקראת תחילת הטיפולים. נפגשנו עם הנשים והילדים והיה שמח מאוד. נועם ניצח על המנגל וכשראה אותנו מסיטים את הראש בגלל העשן, אמר לנו: "תראו איזה בעסה לכם. לכם שורף בשתי העיניים ולי שורף רק בעין אחת..."

המחלה המשיכה לקנן בנועם. עקבנו כולם אחר הבדיקות ותוצאותיהן. זמן לא רב לאחר מכן, התגלו עוד גרורות והפעם בעמוד השידרה. שוב הקרנות וכימוטרפיה ושוב החברים מסייעים. חברים אמיתיים.

לקראת חודש אפריל, תכננו לצאת לקיטנה. סוף שבוע של רכיבות בנגב. נועם לא היה כבר כשיר לרכיבה אך הצטרף ברכב הליווי כך, שבילינו יחד סוף שבוע ארוך.

המצב של נועם הלך והחמיר. נועם נעזר כבר בכסא גלגלים והיה כואב לראות אותו במצב הזה. החלטתי להמשיך את המסורת ומאז, אנו יוצאים כל ליל ירח, ברכיבה לאילת. כמו שנועם רצה. חיכיתי לרגע בו יחלים ויצטרף אלינו לרכיבה של "אבירי אילת" עם כל האבירים החדשים. ברכיבה הראשונה, יצאנו עדי ואני לאילת. בדרך, פגשנו את נועם ואביו, שנסעו לקבל את ברכת הרב איפרגן בשדרות. היתה פגישה מאוד מרגשת. http://cafe.themarker.com/view.php?t=443883

מצבו של נועם הלך והידרדר. לא הצלחתי לשוחח איתו או עם אישתו בטלפון לקראת השנה החדשה ולאחל להם שנה טובה. היום, אחר הצהריים, קיבלתי טלפון מרפי. "נועם נפטר".

הידיעה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. הידיעה הפכה אותי לגמרי. הרגשתי שאני חייב לצאת. נפרדתי מרעייתי ונסעתי לביתו של נועם. כשגלית אישתו ראתה אותי, חיבקה אותי ופרצה בבכי. "אתה מבין למה לא יכולנו לדבר"?

נועם נקבר ברחובות. איבדתי חבר יקר.

זכרו ישאר תמיד איתי. רק שנה של היכרות אך נרקמה בנינו חברות שעל אובדנה, אני בוכה. לא בכיתי מאז היתי ילד קטן. היום בכיתי שוב.

נועם, אתה תחסר לי ולכל החברים שאהבו אותך. היתה אדם מדהים. מורה לתנ"ך ומחשבים, שאני מאחל לכל הילדים, מורה כמו נועם. איש יקר, אתה תחסר לי. הנחמה היחידה, שאתה לא סובל יותר.

ממני, מי שגאה לומר שהיתה לו זכות גדולה, להיות חבר שלך.