קרעתי את מעטפת הענן מעליי. רסיסי טל קפצו מגופי. היה כבד הענן. כמה שהחומר מטעה. למרות מראהו העבה, הכהה, הנפוח, כולו אדים למעשה. למראית עין , שבלתי ניתן להסירו. והנה, רק עשיתי תנועה קלה של מרד והוא זז ומשנה צורה. איזו אשליה?

       זמן ממושך התעטפתי בו, לבשתי אותו ממש כמו שלובשים שמלה. בגד שק עבה, ספוג אבק דרכים, דם, יזע ודמעות. של אחרים. אלו שפגשתי בדרכי כי רציתי להתערבב עם אנשים. ללמוד את צורתם.

       משימה קשה, אכזרית לפעמים, להתערבב עם אנשים. ללמוד את צורתם, לשוחח עם תודעתם ולנסות לרדת אל סוף דעתם.

       סוף דעתם. זו היתה הטעות שלי. סוף דעתם. מהר מאוד הייתי מגיעה לסוף דעתם. ושם פגשתי קיר. לא סתם קיר. ממש חומה בצורה (מבוצרת) של אבנים עתיקות בשנים העוטפות עמודי ברזל חלודים מעוקמים ועקשנים. בית כלא מבוצר מחנה ריכוז של שבויים, שלא רוצים להאמין שהמלחמה נגמרה.

     אבל, זו היתה מלחמתי שלי , בעצם. רציתי לגלות עולם חיפשתי יד של עוד אחד כדי לשוח בשניים, או יותר.

         כמו כלבלב צעיר המשכתי לנער את טיפות הטל משערי, מפניי התפזרו שאריות הענן החום שכיסה את עיניי מלראות דברים כהוויתם.

        מאחורי החומות נמצאים הדברים שאמורים להשאר שם. אין בי צורך לרדת אל סוף של אף דעת של בר דעת. איש יחזיק בדעתו כאוות רצונו.

      טיפה אחרונה נשרה מעיני זלגה במורד לחיי תזכורת לדרך המיוסרת, המיותרת. ההיתה זו דמעה? דמעה מתנוצצת באור השמש, שלפתע האירה באור נפלאות לאחר שעזב אותי כליל הצבע החום של הענן שהיה לי כאדמה לא חרושה.

      קל. נהייה קל. ריח נעים ליטף את אפי. באוזניי קול ענוג שר צלילים מופלאים ללא מילים. זה המקום. בו ברגע הבנתי. אני נשארת כאן. עוד יבואו אחרים.

      משק כנפיים רב עוצמה הרים את מבטי אל על. קשת של צבעים חגה מעליי.

היתה זו הציפור, חברתי למסע, חגה בשמחה. ובין לבין...ראיתי את פניה. תהיתי...אולי היו..פני?