| דבר ראשון, הילדים. זה תמיד היה ברור. השאלה תמיד הייתה עבורי – מה נכון עבור הילדים, ומה אני יכולה לעשות כדי לאפשר את זה. כאשר בחרתי גן, כאשר בחרתי בית ספר, כאשר בחרתי יחד איתם חוג או התלבטנו ביחס לפעילות כלשהי. אם זה היה הדבר הנכון עבורם בעיני, עשיתי הכול כדי לאפשר להם אותו, גם במחיר של אי-הסכמה בבית. ולעצמי? קודם כל, פרגון. כל כך הרבה שנים עם כל כך הרבה ביקורת, שאני מצוינת בלנגן את התקליט לעצמי מבפנים. לסרב לשמוע את התקליט הזה. מלאות. אני רוצה להיות מלאה, לא להיות בחוסר. לא להצטרך להתמלא ממקום אחר. האם זה סותר את הדבר הבא בתור? אהבה. איזו מילה גדולה. היום נראה לי שאין לי מושג מה זה. מה שחשבתי שהיה אהבה הוכחש בתוקף. כל כך הרבה מילים, סרטים, ספרים, ועדיין אני לא יודעת. האם זה קיים, ממשי? האם זה אפשרי? ובגיל הזה? האם לחפש, להתמסר לחיפוש, להיות מוכנה להתמסר? |