והנה היא
(C) כל הזכויות שמורות למצדה.
אין לצטט או להעתיק רשומות המופיעות בבלוג,
ללא אישור בכתב מהמחברת.
פוסטים פופולאריים
-
בטי בלו
6/7/08 | 7492 צפיות
-
סד היופי
5/10/08 | 32390 צפיות
-
הזונה המאושרת שלי
3/11/08 | 25857 צפיות
-
מחוז כל האפשרויות
26/7/08 | 3638 צפיות
-
לבקר את לוליטה
10/8/08 | 11155 צפיות
-
געגועים לזהרה
22/4/09 | 11191 צפיות
פוסטים אחרונים
- געגועים לזהרה 22/4/09
- לאהבה אין גבולות 4/12/08
- הזונה המאושרת שלי 3/11/08
- סד היופי 5/10/08
- פמיניסטית אני כן 7/9/08
- לבקר את לוליטה 10/8/08
סד היופי
נעמי וולף רואה בסד היופי של תקופתנו תגובת נגד חריפה לפמיניזם. נשים יצאו מבתיהן, החלו לעבוד, לרכוש השכלה, לאייש תפקידים שקודם לכן אוישו כמעט בלעדית ע"י גברים וכיו"ב. תגובת הנגד מקשה על נשים רבות להינות מפירות השחרור, שכן היא מדכאת עד כדי פגיעה בתפקוד. לנשים מדוכאות, רעבות ועסוקות במרדף מייאש אחר דמות שאינה ניתנת להשגה אין אנרגיות לפעול למען שוויון. (בלומה נאכט-בירקנשטוק)
זוהי איננה קונספירציה מתוכננת, אבל זהו המצב שנוצר. רוב הנשים בימינו סובלות מהפרעת אכילה בדרגת חומרה כזו או אחרת. נשים מורידות ומעלות אלפי קילוגרמים במהלך חייהן, ומכלות את האנרגיות והמשאבים הנפשיים והפיזיים שלהן על דיאטות אין סופיות וספירת קלוריות.
אישה הסובלת מהפרעת אכילה "מתונה" (שאינה אנורקסיה, בולימיה, אכילת יתר בלתי מבוקרת), היא אישה הנמצאת במשקל תקין, לפי טבלאות גובה ומשקל (מדד BMI ), ובכל זאת עוסקת באובססיביות בדיאטות על מנת לנסות להידמות לאיזשהו אידיאל יופי כוזב.
סטנדרטי היופי הנשיים נקבעים ע"י גברים, מעצבי אופנה ותדמית, שחלקם הגדול הומוסקסואלים. זה לא נפלא? אידיאלי היופי של הנשים , נקבעים ע"י גברים שלא נמשכים לנשים. הללו משרישים נורמות מסויימות, אשר מתיישבות עם שאיפתם לדמות את גוף האשה לגוף של נער. הם מציבים כאידיאל דמות אישה שאין טיפת שומן בגופה, מעבר למינימום הנדרש להישרדותה (במקרה הטוב). הרזון שלה אינו טבעי, אינו מציאותי, ומושג באמצעות משטר קלוריות חמור, או בקיצור – הרעבה, או על ידי אמצעי "היטהרות" ממזון, לאחר האכילה.
עובדות: לנשים יש שומן גוף רב יותר משיש לגברים. גופה של אישה ממוצעת מכיל 27% שומן, ואילו גופו של הגבר הממוצע מכיל 15% שומן. הגבר הממוצע גבוה בכ -10% מהאישה הממוצעת . אישה מוצקה עם נוכחות מסיבית נתפסת כאישה "פאלית" שאיננה מסורסת. רזון, היעדר שיער גוף וסממנים אחרים מסמלים את הסירוס של האישה. כך נראו הדוגמניות בשנות השבעים והשמונים: גבוהות מאוד, רזות מדי, מאופרות בכבדות, בעלות חזה קטן עד בינוני, מבט קפוא בעיניים, ועוטות ביקיני, במקרה הטוב. תמונות הדוגמניות הנמרחות על העמודים הראשיים של העיתונים בעירום חלקי או מלא, לצורך פרסום ארטיקים או מיץ תפוזים, עדיין חקוקות בזכרוני.
מה קרה מאז? לא מזמן נתקלתי בשיטוטי כאן, בפוסט מצולם ובו תמונות של דוגמניות אנורקטיות צועדות על מסלול הדוגמנות. התמונות היו מזעזעות. כתבתי מייל לבלוגר, איש מידידי באתר, שאלתי מה הדבר הזה? הרי ברור שהתמונות הללו הן פוטושופ. השיב לי – תקלידי בגוגל "דוגמניות אנורקטיות" ותראי. זה לא פוטושופ.
אנה קרולינה רסטון מקאן היתה דוגמנית ברזילאית. כך היא נראתה בשנת 2005, בהיותה בת 20.
חזקה, בריאה, בעלת נוכחות, לא מזן הדוגמניות השבריריות הטיפוסי. אבל בתעשייה לא אוהבים דוגמניות שמשדרות חיוניות ועוצמה. רוצים אותן כחושות, רעבות, מדוכאות ונטולות כח רצון, כך שאפשר יהיה לעשות בהן כרצון המעצבים. לאנה קרולינה אמרו שהיא שמנה מדי. והיא התחילה בדיאטה.
כך היא נראתה כעבור שנה. עדיין מדגמנת.
Ana Carolina Reston Macan (June 4, 1985 – November 15, 2006) הבחורה כבר שלד עצמות, על סף מוות, אבל חשוב להקפיד על איפור, תכשיטים, ותסרוקת אופנתית. אנה קרולינה רסטון מקאן נפטרה מאנורקסיה בהיותה בת 21. היא המשיכה לדגמן עד יומה האחרון. כמוה יש רבבות דוגמניות. כל הגבולות נפרצו ונחצו. חברות האופנה הגדולות אינן מתביישות להציג לראווה שלדי אדם על מסלולי האופנה. צריך לומר, אם זה לא ברור: אנורקסיה היא מחלה קשה, איומה ואכזרית. היא גורמת נזקים חמורים ובלתי הפיכים לגוף, ומובילה במקרים רבים למוות. הצגת דוגמניות אנורקטיות אל מול המצלמות כמודל לחיקוי עבור בנות נוער ונשים, זהו פשע והסתה להתאבדות. [דוגמניות אנורקטיות, לאור הזרקורים. עד לכתיבת שורות אלה, לא מצאתי את שמותיהן ברשת] אופנת האנורקסיה היא התפתחות של ה"הרואין שיק", שהיה נפוץ בשנות התשעים, ומייצגתו המפורסמת ביותר היתה קייט מוס. אבל יש גם מודלים עסקיים אחרים. הנה האופנה החדשה. דומה בעיקרה לאופנת שנות השמונים, עם כמה חידושים קטנים. התדמיתנים הבינו שיש בעיה: אישה מורעבת אינה מתמלאת, גם לא "במקומות הנכונים". אז מה עושים? לוקחים את החומר הזה שמשמש לאיטום אמבטיות, ודוחפים "למקומות הנכונים". הווה אומר - תמשיכי להרעיב את עצמך, כמובן. אבל מעתה דאגי גם להצטייד בשדי סיליקון ענקיים, שיגבילו את תנועתך עד כמה שאפשר, ותבלי ימים, שבועות וחודשים על מיטות שיזוף. החברה מעריצה דוגמניות. יופי, זוהר, פרסום, כסף, מסיבות, סלבס. אפילו כדורגלנים. וזו התעשיה : מודדים אותן, מפשיטים אותן, מלבישים אותן, מסובבים אותן, מאיימים עליהן, שוללים את ערכן העצמי. מתייחסים אליהן כמו אל חפץ. כמובן אין צורך להזכיר שרבות מהן חייבות ע``פ איזה חוק לא כתוב לשכב עם הבוסים על מנת לקבל את מנת הפרסום והתהילה שלהן. "תגובת נגד ביחס לפמיניזם, שמנצלת אידיאולוגיה של יופי כדי לשמר את נחיתותן של נשים, איננה תוצר של מזימה סודית מאורגנת עם מפות ותרשימים. היא תוצר של אווירה רווחת, שבה חרדות של גברים ותחושות אשמה של נשים מופצות ומוגדלות באמצעות הדימויים התרבותיים של נשים. באוירה כזו מעבירים הדימויים התרבותיים לנשים מסרים ברורים בדבר הקשר בין הערך שלהן לבין הגוף שלהן." (נעמי וולף, מיתוס היופי) בהקשר לאמור לעיל, יש לדייק ולומר: דיכוי נשים באמצעות אידיאולוגיה של יופי אינו דבר חדש, ונודע גם במקומות בהם לא שמעו על התנועה הפמיניסטית. ראו, למשל, את המנהג הברברי של כריכת רגליים ("רגלי לוטוס"), שהיה נפוץ בסין עד תחילת המאה העשרים. אידיאלי יופי כאלה ואחרים שימשו תמיד כדי לדכא כוח של נשים. כדי להגבילן להתעסקות בגוף שלהן ובמראן החיצוני בלבד.
והיו גם מודלים שהיו קרובים יותר לצורתו הטבעית של גוף האישה. ונוס העולה מן הים. אידיאל היופי בתקופה בה מלאות הגוף וקימוריו הנשיים סימנו אישה בריאה, פוריה, שיש לה מה לאכול.
[Titian, Venus Anadyomene]
איפה הן, הנשים ההן? אז זהו, שהן לא נשארו בעידן הרנסנס. הן כאן ועכשיו, אבל אותן לא תראו על מסלול הדוגמנות. "הן שונאות את הירכיים, את הבטן, את הצלוליט. אחת מתארת חזה גדול מידי, אחרת מתארת מותניים רחבות. אף לא אחת מסוגלת לראות דבר אחד יפה בגופה. הן מספרות בעצב על שנים ארוכות ללא סקס; חלקן חוששות לצאת עם גברים, לא חושבות שהן ראויות לאהבה. אחת מתארת כיצד היא מכסה בוילון עבה את המראות בחדר השינה שלה כדי שחלילה לא תחזה, ולו בטעות, בדמות שלה עצמה. חלקן חיות עם בני זוג תומכים במיוחד שגם בנוכחותם הן אינן מסוגלות להתפשט." (בלומה נאכט-בירקנשטוק) קריאה מומלצת: 1. היום שבו הפסקתי לאכול (יפעת פלד) 2. את יפה כמו שאת. במחשבה שניה – את לא. (בלומה נאכט-בירקנשטוק) 4. הטורסו החדש – העירום הנשי בראי האמנות (רוניאלי)
6. אנורקסיה ובולימיה – אנטומיה של מגיפה חברתית/ ריצ'ארד א. גורדון (הוצאת אח, 1991) 7. עד כלות/ גפנה אמיר. (הוצאת אלפא/זמורה ביתן, 1987)
צפיה מומלצת:
1. לא פלא שתפיסות היופי שלנו מעוותות
2. אנורקסיה (תודה לאדם לב ארי)
(C) כל הזכויות שמורות למצדה. אין לצטט או להעתיק רשומות המופיעות בבלוג זה, ללא אישור בכתב מהמחברת. |
תגובות אחרונות
-
lenika
בתגובה על פמיניסטית אני כן
-
הלנה היפה
בתגובה על געגועים לזהרה
-
יבגניה בוזגלו
בתגובה על מנוס מעדן
-
הכל יש
בתגובה על בטי בלו
-
עופר דגן
בתגובה על הזונה המאושרת שלי
-
תוהה בדרך
בתגובה על לאהבה אין גבולות
תגובות (265)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
למי שמחפש פיתרון להפרעות אכילה
אכלני יתר אנונימיים OA
פשוט וואו. למרות שלא הספקתי וקרוא הכל וביסודיות.
השפעת סביבה, מה שהיא יכולה לעולל....אחזור*
אני רוצה להתייחס לכמה דברים שכתבת :
"את מציגה שני "מחנות" של נשים: נשים שאינן מוכנות לכל סוג של התייפוּת ורוצות, בפירוש כך, להיראות מוזנחות, ולעומתן - נשים מטופחות ברמה זו או אחרת, ובכללן האנורקטיות והבולימיות. "
זה ממש לא מה שהיא כתבה, זו הפרשנות שלך. אני לא כל כך מצליחה להבין איך הקשת מדבריה של נטשה על קשר שהיא עושה בין אנורקסיה ל"טיפוח". ובכלל, השיפוטיות המשתמעת מהמילה בה השתמשת - "מוזנחות" - זה בדיוק מה שיוצר את סד היופי. אישה צריכה לעמוד באין ספור קריטריונים נוקשים בכדי לא להחשב "מוזנחת". אישה צריכה לבלות שעות בעיסוק במראה החיצוני שלה, כדי להתאים את עצמה לגחמות המשתנות של מעצבי האופנה.
עוד כתבת בהמשך -
"חלק מהנערות האנורקטיות (אין לי ניסיון עם נשים אנורקטיות, אלא רק עם נערות בגיל 16-17) אכן רואות זאת כך, לדידן "להיראות טוב" ולהיות אנורקטית זה היינו הך, וחלק מהדברים שעלינו לעשות על מנת שמצבן ישתפר, הוא להראות להן שאפשר להיות יפה וגם לא אנורקטית."
אז זה מה שגם אתה צריך לזכור - אפשר להיות יפה גם מבלי לדדות על נעלי עקב, לצבוע את פניך בצבעי מלחמה ולהסתער על כל שערה לבנה. אפשר להיות יפה גם עם כפכפים, בלי איפור ובלי לצבוע את השיער.
תחילתן של הפרעות האכילה הוא אכן ברצון להראות טוב על פי נורמות הרזון המקובלות בחברה.
כאשר הדיאטות האלה מסתבכות עד כדי אנורקסיה, לא ניתן לתת מרשם פשוט להחלמה.
לחלקן כבר ממש לא איכפת איך הן נראות, או שאיכפת להן אבל הן לא מסוגלות להפסיק לרזות עוד ועוד. הן יודעות שהן נראות רע ובכל זאת הן לא מסוגלות לאכול. הדברים שכתבת עשויים להשפיע במקרים מסויימים, לאחר שהן כבר עברו כמה שלבים קריטיים של המחלה. תהליך הטיפול הוא מורכב, הוא קשה והוא אינדיבידואלי מאוד. אין כאן פתרונות קסם.
הבהרה:
אינני טוען שהמאבק באנורקסיה מתחיל בהגנה על זכותן של נשים להתייפות,
אני טוען שראיית קשר ישיר בין רצונן של נשים להתייפות לבין אנורקסיה, זה משהו שפוגע במאבק באנורקסיה ובטיפול בנערה האנורקטית (שוב, אני מדבר על חלק מהנערות האנורקטיות). עמדתי זו מתבססת על ניסיון בשטח.
לא שכנעת אותי.
מצטערת.
אבל העיקר שלך מאוד ברור שהמאבק באנורקסיה מתחיל בהגנה על זכותן של נשים להתייפות.
כי לי אין שמץ של מושג איך לפתור את זה. לי זו נראית בעיה ממש גדולה.
אין זו דמגוגיה,
ובודאי שלא טיפשות.
הדמגוגיה כאן היא שלך, בכך שאת מנתקת דברים מהקשרם.
אין ספק שאם אנו מסתכלים על כל אחת מהמילים שבחרת כשלעצמה, אז אין הן מראות על דבר. אבל כאשר קוראים את המשפט המצוטט בכללותו, אכן אפשר להבין כי הכותבת מתנגדת לכל מידה של התייפות. בהחלט אפשר להבין זאת, גם אם אין זו כוונתה.
זכותה של הכותבת להתנגד לכל מידה של התייפות, ומובן שאין בכך פסול. אך היא מציגה את עמדתה זו כעמדת-נגד לאנורקסיה, ומציגה את מי שרוצה "להיראות טוב" ומייחסת לכך חשיבות, כמעודדת אנורקסיה. זאת אפשר לראות גם בתגובתה הראשונה. וכאן הבעייתיות.
בתגובתי הקודמת כתבתי, שחלק מהנערות האנורקטיות (אין לי ניסיון עם נשים אנורקטיות, אלא רק עם נערות בגיל 16-17) אכן רואות זאת כך, לדידן "להיראות טוב" ולהיות אנורקטית זה היינו הך, וחלק מהדברים שעלינו לעשות על מנת שמצבן ישתפר, הוא להראות להן שאפשר להיות יפה וגם לא אנורקטית. אמנם אנו חיים בעולם לא אוטופי, ואמנם נכונים דברייך כי השולטים בעולם האופנה והתקשורת יוצרים מראה אחיד שאין בילתו ואליו יש "לשאוף", ודבר זה הופך את הנחלת התפיסה השוללת את המשוואה "יופי שווה אנורקסיה" לקשה יותר. ובכל זאת, עלינו לעשות זאת. ואם נשלול את הרצון להיות יפה (דברייך לגבי "בעולם האוטופי ההיא הייתה שמה עגילים וההיא הייתה מתאפרת כך וכך", הם אמנם נכונים בעיניי, אך לדעתי לא ניתן להבין רעיונות אלה מדבריה של נטשה) אזי סיכויינו לשפר את מצבן יהיו אפסיים.
לא זילזלתי, באמת חשבתי שמדובר בהבנת הנקרא או בפאניקה, תדה על התיקון. עכשיו אני תוהה אם מדובר בפרשנות שגויה לדברים. אבל אני גם לא בטוחה שזו התשובה.
מה היה לנו שם?
1) קפקפים
2) נקייה מאיפור
3) שערות לבנות על הראש
איפה כאן אתה מוצא עידוד להזנחה?
או להעדר התייפיפות?
מהותו של פמיניזם הוא חופש בחירה. בעולם אוטופי, נטשה היתה בוחרת שלא להתאפר, לא לצבוע את השיער, וללכת עם קפקפים. יתכן שמצדה היתה בוחרת לשים עגילים, ובלומה היתה סבורה שאיפור שחור כבד על העפעפיים (מה שנקרא המראה המעושן) סקסי בטירוף. אבל במצב הנוכחי, אין חופש בחירה, כולן צריכות להראות כמו דמות אחת ספציפית שמוצגת בורסיות מאוד עדינות בתקשורת.
הכותבת לא עושה הבחנה בין סוגי ההתייפייפות, כי ההתייפיפות הפכה לחובה, לשעבוד, ולמשרה נוספת של נשים בארץ ובעולם, לכן לכותבת אין כל חיבה להתייפיפות מכל סוג שהוא.
מכאן ועד לטעון שהכותבת מעודדת הזנחה ולפיכך גם אנורקסיה זו - או טפשות, או דמגוגיה.
לא בטוחה מה עדיף.
אמנם תגובתך כתובה באופן גס ומזלזל במיוחד, אך בכל זאת אענה לך באופן ענייני, מכיוון שהדברים חשובים בעיניי.
התגובה שכתבתי התייחסה לתגובה מאוחרת יותר של אותה מגיבה, ובעיקר לחלק ממנה, הינה הציטוט:
"לדעתי אף לא אחד מהדברים שמנית מתרחש מבחירה.
אם לא היו מגזיני אופנה בעולם או שלטי חוצות או סרטים או טלויזיה אני באופן אישי הייתי מגיעה לעבודה עם קפקפים, נקייה מאיפור, עם שלוש שערות לבנות על הראש, ובאופן כללי - הרבה יותר טבעית ומאושרת."
אסביר מה הבעיה בעמדה הזאת: חלק מהנערות האנורקטיות כוללות את השאיפה הקיצונית לרזון כחלק בלתי נפרד מהרצון להיראות יפה. בעיניהן (ואדגיש שאני מדבר על חלק מהאנורקטיות), "לא להיות רזה" פירושו בהכרח להיות מוזנחת מבחינה חיצונית.
העמדה המובעת לעיל אכן תומכת בתפיסה הזאת. המגיבה יוצאת נגד כל התייפות, גם הבסיסית ביותר. היא אינה מבחינה בין השתעבדות קיצונית ל-"אידאל היופי", לבין התייפות לגיטימית. ואכן, להתייפות, ואף להתגנדר ולהשקיע בהופעה החיצונית - זה לגיטימי. לצאת בשצף קצף נגד הדבר הטבעי הזה - רק מסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית, ומשחק לידיהם של מעצבי האופנה מעודדי האנורקסיה.
|אנחת רוחה גדולה|
סורי טשקה, קראתי את התגובה של ליאור דגן, שתיים למעלה, והייתי צריכה לראות בעיניים איפה *את* מנציחה את סד היופי, או חלילה אנורקסיה.
שמחתי לגלות שהבעיה כולה היא בהבנת הנקרא של הכותב, או בתגובה לגמרי לגיטימית לפאניקה גדולה שמאפיינת גברים כמו גם נשים ברגע בו הם קולטים על כמה התפיסות שלהם שבלוניות, שלא לומר מוכתבות להם מבחוץ.
קיצר, מסכימה איתך לגמרי. כרגיל.
ומצדה, פוסט מרתק. הלוואי שהיית כותבת יותר.
(לעיתים קרובות יותר).
קראתי את רוב התגובות,
ועולה מהן שכל המגיבים, פחות או יותר, רואים בדיכוי שמדובר בו כאן, סממן של החברה המערבית.
ובכן -
אמנם אנורקסיה היא מחלה של החברה המערבית,
אבל שימוש ב-"יופי" כאמצעי לדיכוי האישה, מאפיין לא רק את החברה המערבית.
בפוסט מוזכר המינהג המזוויע שהיה נפוץ בסין - קשירת כפות רגליהן של הבנות.
ובחברה הערבית הכפרית, בעיקר בכפרים "נידחים" במצריים, אידאל היופי הוא אישה שמנה, והמינהג שהיה מקובל באזורים מסוימים (אינני יודע עד כמה זה מקובל או לא מקובל כיום) - לפני החתונה סוגרים את הכלה בחדר למשך כמה ימים, ובמהלכם מפטמים אותה בדברי מתיקה, במטרה שביום החתונה היא תהיה שמנה מאוד.
עושה רושם שכל המגיבים עד כה הם יהודים, ובכל זאת ייתכן שלחלק מכם יצא להיות מוזמנים לחתונה ערבית כפרית. אם כן, בוודאי ראיתם שהנשים לבושות בשמלות מאוד צמודות שאינן מאפשרות תנועה חופשית, הן יכולות ללכת וגם לרקוד בצעדים קטנים בלבד. החתונה מאורגנת כך שפעם רוקדות הנשים, ופעם הגברים. וכך יוצא שהגברים קופצים ומוחאים כפיים בקולניות ובתנועות רחבות (וגם יורים באוויר), ואילו הנשים רוקדות בצעדים קטנים וכמעט בלתי מורגשים.
(אציין, כי כך מקובל באזורים הכפריים שנמצאים בגליל המערבי, אינני יודע האם כך הוא המצב באזורים אחרים, וידוע לי שאין הדברים מתנהלים כך בקרב האוכלוסייה הערבית העירונית בארץ)
אני רוצה להתייחס לדבריה של נטאשה -
דברייך מחזקים מבלי משים את תופעת האנורקסיה.
את מציגה שני "מחנות" של נשים:
נשים שאינן מוכנות לכל סוג של התייפוּת ורוצות, בפירוש כך, להיראות מוזנחות,
ולעומתן -
נשים מטופחות ברמה זו או אחרת, ובכללן האנורקטיות והבולימיות.
ההשלכות של העמדה הזאת עלולות להיות הרסניות - הנערה האנורקטית עלולה לזהות את האנורקסיה כנשיות, ואת ה-"לא אנורקסיה" כ-"להיות מוזנחת ומכוערת".
לשיטתך, כאשר אישה מוותרת ולו על שמץ מהנוחות שלה על מנת להיראות טוב יותר, הדבר שווה-ערך לאנורקסיה.
כך את נופלת בפח שמדובר עליו בפוסט - את כוללת אנורקסיה בתוך ההגדרה של "להיות יפה". את מזהה אי-אנורקסיה עם "להיות מכוערת".
לא קראתי את כל התגובות, אבל לא נראה לי שיש לי מה להוסיף.
פוסט מעניין, מקיף ורהוט.
תודה.
ספר מומלץ "הנשים היפות" של מעיין קרת
וגם... הקיץ העונה הייתה בטלויזיה פרסומת מזעזעת של גל גדות במראה רזה אנורקטי.
פוסט מעניין, חזק, חכם.
לך כוכב.
כל כך נכונה כל התרעומת הזו על הרזון המטורף
אבל ברור שאף אחת מהנשים הקוראות כאן לא תוותר על הדיאטה
אני לא עושה דיאטה, (רק שני ק"ג להוריד ודי!)
חבל שקריאת בלוגים לא מורידה במשקל, אולי מעלה אפילו, אוי ויי, אני הולכת!!
הפוסט הזה והדיון שהתפתח בעקבותיו, יוצרים יחד מסמך מרתק!
תודה.
רחלי
אכן כתוב ביסודיות של עבודת מחקר אקדמית.
אכן חשוב שנושאים אלה יהיו מוכרים בעיקר לנשים
אבל גם לגברים.
תחזקנה ידייך,
"ישי"
אחחח... התמימות. יש כאלה שלא יתנו למציאות להפריע להן לתאוריות. כמה קל לתאר את הנשים כאהבלות קלות דעת ("נשים רק מפנימות ומקיאות בחזרה אל קהל היעד"), מריונטות של המציאות.
עולם האופנה מנוהל לפחות בחלקו הגדול ע"י נשים. זה גבר שעורך את ווג? או קוסמופוליטן? או עיתוני נשים אחרים? כמה אותוריטות גבריות יש בעולם האופנה (אני לא מדבר על מעצבי בגדים, אלא על אלו שקובעים את הטעם בבגדים)? אנה ווינטור (ודומיה) היא גבר?
הגברים המציאו את הרזון? רוב הגברים שאני מכיר לא עושים עניין מעוד כמה קילו פה או שם, וממש לא נמשכים לשלדי אדם. הסיבה לתרבות הזו, לכך שנשים חושבות שהן "פרות", היא תחרות פנימית של נשים - מי תהיה יותר רזה מהשניה, מי תוכל להיכנס לסקיני ג'ינס. אישה יכולה להיות בדכאון על בטן טיפה לא שטוחה, שגבר בכלל לא ישים לב אליה. מי שכן תשים לב אליה היא חברתה. כי נשים הן הפנאטיות האמיתיות בעניין של מראה, עקב תחרות פנימית שמתדלקת אותן להקצין יותר ויותר.
אבל כמו תמיד, הכי קל להאשים את הגברים. השיח הפמיניסטי אף פעם לא מאשים את המין הנשי. זה תמיד הגברים שאשמים. אפילו במקומות בהם הם בקושי נמצאים.
דרך קלה מדי לזרוק את הכדור למגרש של הנשים.
העולם הזה מנוהל על ידי גברים, גם אם הם הומואים. הפרייז "גבר גבר" שבא להלל את היצור הזה, לעולם לא היה מתלבש על אישה. לעולם לא.
נשים אוכלות את מה שהגברים מכתיבים להם. את עולם האופנה מנהלים הגברים ונשים רק מפנימות ומקיאות בחזרה אל קהל היעד שאותו הכי קל לסובב על האצבע ואלו הנערות בנות ה-12 הלוליטות בעל כורחן האלו עם האמהות שלהן שרוצות דרכן לחוות את התהילה.
גברים המציאו רזון לעלות אליו לרגל. וכל הנשים הרגילות חושבות שהן פרות כי בתרבות היופי המתעתע הזה כל מי שמידתה מעל 36 היא מוקצה מחמת מיאוס.
תודה עלייך.
חשוב חשוב חשוב.
להפיץ עוד ועוד ועוד.
בים באויר וביבשה.
"סטנדרטי היופי הנשיים נקבעים ע"י גברים, מעצבי אופנה ותדמית, שחלקם הגדול הומוסקסואלים.
זה לא נפלא? אידיאלי היופי של הנשים , נקבעים ע"י גברים שלא נמשכים לנשים. "
זו נראית לי הסתכלות צרה וסלחנית. תעשיית היופי היא אולי מהיחידות בהן דווקא נשים הן דומיננטיות (נכון, גם הומואים, אבל לא רק). גם אלו שעובדות בתעשיית המוצרים הקשורים ליופי וגם אלו שמנהלות, עורכות וכותבות בעיתוני נשים - שזה בעצם השופר שמודיע מה "בסדר" ומה "לא בסדר". כך שאם כבר - אלו בעיקר הנשים שמתכתיבות לנשים את הסטנדרטים הלא שפויים האלה.
מעצבי אופנה גברים לא סתם מעצבים שמלה בגודל של שלד - יש את מי שמכתיבים להם סטייל כזה, וזה הנשים.
ובכלל, מהנסיון שלי (עליו גם כתבתי בפוסט אליו לינקקתי) - נשים הרבה יותר קיצוניים לגבי מה זה "שמנה". יש הרבה יותר ממקרה אחד בו חשבתי שמישהי נראית בסדר גמור, ואילו בחורה אחרת אמרה לי שהיא "שמנה" או "פרה".
לזרוק את עניין הסטנדרטים על גברים הומואים זה ממש, אבל ממש, easy way out.
אני בדיוק קורא את "מיתוס היופי".
וכתבתי בעצמי פוסט בנושא הזה, פחות או יותר, בזמנו.
מצדה
מורידה בפנייך את הכובע על הפוסט הזה - על תוכנו ועל הדרך בה כתבת והצגת את הדברים.
להפיץ, להפיץ ועוד להפיץ !
שירלי
ניסיון של גבר לכתוב מתוך ראשה האנורקסי של נערה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=777741
אני סחוטה כעת מכדי להגיב, הולכת להתנחם במשהו מתוק בדרך למיטה :)
טוב, אולי הייתי צריכה לחפש את התשובה איפשהו בתגובות כאן , אבל יש כל כך הרבה.
(בלי קשר לכל הפוסט (ושאר הפוסטים) שאני מזדהה ומסכימה עם כל מילה בהם)
אני לא מבינה איך זה הגיוני בכלל, האנרוקסיות בתמונות בצילומי האופנה ועל המסלול. הרי יש שם צופים וצופות רבים! והרי כבר ממזמן יודעים מהי אנורקסיה . מה הם פשוט ישבו ורשמו את התרשמויותם מהבגדים המוצגים, זה לא נשמע לי הגיוני, אני לא מבינה איך זה קרה, נגיד אף אחד לא קם ולקח אותהלבית חולים, או הלך לדבר עם הסוכונות שלהן או אמר בתצוגה שזה מגעיל ולא יפה. אין כאן עניין של טעם או הגזמה, לא צריך להיות פמיניסטית או משהו קרוב כדי לראות שנעשה פשע על המסלול, שהן (בתמונות שהבאת) נראות כאילו הן במחנה ריכוז או בסומליה.
אז מה ? הצילומים האלו הם היחידים ובעצם רגע אחרי מישהו הפסיק אותם?
מירב הראל, אמא לשלושה, עשתה כושר כל הדרך ללידה, וחזרה מבית היולדות בגזרתה החטובה.
לינק לכתבה
מילה אישית - עצוב, שזה מה שחשוב אחרי לידה.
ל- א. ברק:
כאשר סוכני דוגמניות אומרים לבחורה עם מידת מכנסיים 42 שהיא שמנה מדי - אז גם אין קשר לגברים?
גברים הטרו' אמנם לא מייצרים את המודלים, אבל הם בהחלט אחראים לפמפום שלהם.
וראה גם תגובתי הקודמת ל- ransom stark. וגם את תגובתה הראשונה של נטשה, ואת תגובתה של casiopea_s.
הפוסט לא עוסק רק באנורקסיה. הוא מדבר על סד היופי, שלא הומצא אתמול, וגם לא בארבעים שנים האחרונות.
וכבר אמרתי שאין כאן קונספירציה מתוכננת, אלא שהמודלים המופרכים להם אחראים בעיקר גברים הומוסקסואלים, משרתים מצויין אינטרס גברי מובהק לשליטה על נשים.
לגבי עורכות המגזינים - כאשר את רוצה לשים על השער תמונה של דוגמנית או שחקנית, ויש לך 1000 דוגמניות/שחקניות שדופות לבחור מתוכן, אז מה הברירה שיש לך בעצם?
מצד שני, אפשר לבחור שלא לשים על השער תמונת דוגמנית, אלא אשת עסקים או פוליטיקאית או כל אישה אחרת "מהישוב". אני מסכימה שיש לעורכות הללו כח רב, ואני בהחלט מצפה שישתמשו בו בחכמה. (בעוברי אתמול בסופר הצצתי בעמוד השער של אחד ממגזיני הנשים. 3 נשים על השער - שתיים מהן שדופות לפי מיטב המסורת, השלישת מלאה יותר. שילוב דומה ראיתי לא מזמן גם במגזין אחר. יכול להיות שיש התחלה של שינוי מגמה)
פוסט חשוב ונדיר באיכויותיו.
מצדה,
אני שותף להרגשתך בקשר לנושא. בעבר היתה לי חברה אנורקטית ומכלי ראשון חוויתי
את המחלה הזו. נפרדתי ממנה כיוון שהבנתי שיחסינו אינם מוסיפים ליציבותה הנפשית.
אני לא בטוח שהיא עדיין חיה.
אך אינני מסכים לתליית האשם בגברים וזאת מכמה סיבות. הראשונה היא כי כפי
שכבר הוזכר כאן, רוב הגברים בתעשית האופנה הינם הומוסקסואלים ולהשליך
עליהם את הרצון ההטרוסקסואלי הגברי התאורטי בשליטה על נשים זה קצת מופרך.
שנית, אנורקסיה אינה מחלה נשית באופן בלעדי. גם גברים חולים בה ביחס של בערך אחד
לעשר לעומת נשים. המקור של המחלה הוא לפחות בחלקו תלוי פיזיולוגיה.
שלישית, להלן שמות 8 העורכות המשפיעות ביותר בעולם האופנה :
גלאמור - סינדי ליב
ווג – אנה ווינטור
אל – רוברטה מאיירס
קוסמופוליטן – קייט וויט
מארי קלייר – ג'ואנה קולס
הארפר באזאר – גלנדה ביילי
אלור – לינדה וויילס
אין סטייל – צ'ארלה לאווהן
כולן נשים בעלות עוצמה, חכמות ואני בטוח שאינן נסמכות על הגברים שבעולמן
כדי לבסס את זהותן הנשית. בשיחת וועידה אחת ששת הנשים האלו יכולות
להפסיק מיידית את השימוש בדוגמניות אנורקטיות במאגזיני אופנה ובעקבות כך
בכל עולם האופנה (ולא הזכרנו את קוקו שאנל, ליז קלייבורן, מואיזיה פראדה,
דונה קארן ועוד).
אינני סבור שאיזה שהוא גבר שפוי בדעתו יעדיף את אחת מאותן נשים שהראית
למעלה, על פני אשה יפה ונורמאלית ונראה לי ששילוב של פיזיולוגיה ודינמיקה
"תעסוקתית" שאינני מצליח להבין את מקורה אחראיות לשכיחות המחלה בקרב
דוגמניות - מצטער, אין קשר לגברים.
מצדה,
רק עכשיו במקרה נתקלתי בפוסט המעניין הנ"ל.
ראשית מסכימה איתך שעולם האופנה לא מראה את האישה האמיתית ומצחיק שהוא נשלט על ידי גברים הומוסקסואלים- שאהבתם האמתית היא דמות הנער.
כאשר אני דנה רבות על נושא זה עם ידידי הגברים הסטרייט כולם כאחד רוצים "לטפוס משהו", ואומרים לי "שאם היא רזה מדי זה לא מושך". אז נכון באותה נשימה הם לא יהיו עם "דבה" או יהיה קשה להם להכיר אחת כזאת ל"חבר'ה" וזאת בגלל הסטיגמה.
אני מסכימה איתך שיש לחזור לגוף האישה הבריא ולא להעניק לגיטימציה שמעודדת את מחלת הנפש אנורקסיה.
תודה על פוסט מעניין*
כוכב למצדה על פוסט מדהים, בלי יומרה לתקן דברים.
ו.... איריס... שמחתי לראות אותך כאן.
לא יודע איך ואולי אני סתם הוזה, אבל אפשר לעשות סינתזה בין הפוסט האחרון שלך לפוסט הזה.
במילים אחרות, בלי להכנס לטיפולים ובאיך מתקנים ולמה זה הפרעות אכילה - זווית אחרת, חדשה, על ההשקה שבין ההפרעות למוות.
עוזי.
נכון. המרכיב התרבותי הוא המכריע ביצירת הפרעות אכילה אצל נשים.
אחד הביטויים הקיצוניים של הפרעות אכילה, היא אנורקסיה. לא כל אחת תפתח אנורקסיה, וכאן אכן נכנסים מרכיבים אישיים ואישיותיים.
פוסט של רוני פרישוף, הסוקר מספר תיאוריות המשמשות להסבר ההפרעה, ודרכי טיפול בה.
אני" נדבקת" בכוונה לתגובה של נטשה.
לאורך כל התגובות שקראתי, עד שהגעתי לנטשה, מעבר לתגובות הנשים שהיסטורית עברו אנורקסיה ובולימיה והפרעות אכילה אחרות, חיפשתי מישהי או מישהו שיגיד סוף סוף, "הלוווו.... מה זו ההצטדקות הזו? הרי אנחנו החברה. אנחנו אלה שמאביסים את הגולם הזה שעולה על יוצרו. אנחנו קורבנות האופנה. אנחנו בשתיקה שלנו, בהסכמה שלנו, מסכימים עם אידיאל היופי המעוות הזה."
כמה גברים פה שכתבו שאכן, זה נורא, וציקצקו בלשונם ונגעלו ממידות 34 ו 32, רוצים כוסית-על כשהם יוצאים, אבל את השמנמנה הסקסית, מוחבאית עמוק במיטה כי היא לא ייצוגית אבל היא חכמה, עסיסית, נעימה, טעימה ולא סופרת את פרוסות התות של הצלחת שלה, ליד גרגירי הקיווי?
כמה גברים פה דחו דייטים עם נשים שאמרו להם שהן "בסדר כזה... מבנה גוף בינוני. לא רזה, לא שמנה." כמה?
כמעט כולם.
עדיין, גברים מעזים לדרוש מנשים מה שהם לעולם לא ידרשו מעצמם, בטח לא כשהם מתבגרים ומעלים כרס, פימה, קרחת (לא קרחת יזומה) שקיות עפעפיים, נחירות על הספה בשמונה בערב, ועוד כמה מרעין בישין שהנייר והמקלדת לא סובלים.
אנחנו חברה חולה. כי נכנענו לתכתיבים האלה. כי לא השכלנו להבין שמלחמה בהשמנה כתופעה החולנית והממאירה של המאה העשרים ואחת בעולם המערבי, אין משמעותה, להפסיק לאכול. משמעותה לאכול נכון, בריא, לעסוק בספורט ולהכניס לגוף את כל מה שהוא צריך כדי לחיות. ולא כדי למות.
הרשימה של נטשה, מעולה.
תתלו על המקרר ותשאלו את עצמכם 10 פעמים ביום. האם לבשתן חוטיני שנכנס לכן כל הזמן וכל היום לתחת? האם אתה, כן אתה, הערת לאישה לאחרונה על כמות האוכל שהיא אוכלת כשאתה יושב איתה לאכול במסעדה? או על כך שמידת המכנסיים שלה גדולה מדי לטעמך? האם אמרת למישהי פעם בציניות: "תאכלי, תאכלי משהו... את באמת נראית רע..."
אם עשיתם/ן את כל זה, אין ספק שאתם קורבנות אופנה שטופי מוח ונותנים יד לשערוריית סד היופי של המאה העשרים-עשרים ואחת.
איך אמרה לי חברה שלי לפני כמה ימים?
"אמרתי לאמא שלי שאני לא אוכלת כלום ובכל זאת משמינה. אבל אמא שלי אמרה לי, "מותק, זה סימן שאת עדיין אוכלת. תראי בעצמך... באושוויץ כולם היו רזים."
שתהיה שנת בריאות וטיפוח.
א. אני חושבת שמטרת הדיון והדגש כאן ,הינו שיח בין ציבור הגולשים בכללותו ולאו דווקא דו שיח בינך לבין בעלת הבלוג, זו כוונת הבלוג, לא? וגם אם מגיבים לדברי אדם מסויים בבלוג, המטרה הינה להעשיר את כל ציבור הגולשים, שאחרת היית שולח לה מייל פרטי.
ב.מתוך כך,במידה ואחד מהגולשים אינו מבין את דבריך, מן הנימוס הוא להסביר, כיוון שזה הינו שיח ציבורי.
ג.אל תתרצה ואל תסביר, כי איני זקוקה להסבריך. מטרת השאלה היתה להדגיש שאדם שיש לו מה לחדש, להסביר או לידע-משתמש בשפה בהירה ואין לו צורך לסרבל, להשתמש במילים "גבוהות" על מנת להרשים כי בסופו של דבר-מי שבמקצוע הטיפול, אינו מתרשם ,ואלה שגולשים ואינם בתחום המקצועי-אינם מבינים.
האנשים הכי מקצועיים בתחום ,שהכרתי-היו הכי בהירים וברורים לכל.
ענווה היא תכונה שאני מוקירה מאוד.
א. זה היה חלק משיחה ביני לבין בעלת הבלוג.
ב. אני לא ממש אוהב להסביר את עצמי.
ג. אולי אני יכול להתרצות אם שואלים שאלה ספציפית, יענו, מה לא הבנת?
לא הבנתי אותך בכלל!
"המסחור של תעשיית היופי מתבצע בעיקרו על ידי גברים, סטרייטים, לבנים, בעלי הון."
אבל זה בדיוק העניין - מסחור מתבצע לפי קהל היעד. למי אפשר למכור. לכן הפורנו שמכוון בעיקר לגברים סטרייטים מציג עם משקל גוף (בדר"כ) סביר מאוד עם איברים מוגדלים מאוד. כנראה והקפיטליסטים הגיעו למסקנה שזה מה שמוכר.
מאידך, קהל היעד של תעשיית האופנה הוא שונה, והוא בעיקר מורכב מנשים. מבחינה מסחרית גרידא - לא היה למודל העסקי של נשים שדופות, תוחלת רווחית, אם קהל היעד היה גברים סטרייטים. מדובר כאן לטעמי בסוג של אינרציה פרטיקולרית. מן מערכת שמזינה את עצמה אבל שאין לה קשר גורדי להלך רוח פוליטי. להפך - no one gives a shit בקשר לנשות הפורנו, אבל תעשיית האנורקסיה נמצאת במודעות של החברה כולה. על תעשיית הפורנו אי אפשר להתגבר במאבק פמיניסטי בלבד, משום שמדובר בתעשייה רווחית מאוד שקשורה בחבל הטבור למיינסטרים העולמי, ואם רוצים לשנות בנושא הזה צריך לשנות את השיטה הרקובה עצמה (קפיטליזם). לעומת זאת, בנוגע לעניין האופנה/המודל האנורקסי, הרי שכאן בהחלט מאבק פמיניסטי יכול וצריך לגרום לשינוי.
זו בדיוק הסתירה שקשורה לאשה: מצד אחד היא צריכה להיות מזערית, ומצד שני גם "שיהיה מה לתפוס". זה ממש להיות בין פטיש וסדן בלתי-אפשריים. זה כמו מה שכתבתי קודם:
אם היא נותנת היא זונה ואם לא - היא בת זונה. מה שחשוב זה לא מה שנאמר אלא מי אומר (מכתיב) את זה. מה שחשוב זה נקודת הייחוס ונקודת ההגדרה. במובן הכי רדיקלי שלה. בצורה רחבה, בהחלט מדובר במערכת ניצול גברית, ולכן היא קפיטליסטית למהדרין, אבל הביטוי הספציפי שלה לא חייב להיות כזה. זה מן מאבק בתוך מאבק, ומי שלא רוצה/יכולה להשתתף בראשון, יכולה וצריכה להשתתף בשני.
אני חושבת שצריך להפריד בין כמה דברים:
מודלי היופי לא נקבעים על ידי גברים סטרייטים. אמרתי זאת : סטנדרטי היופי הנשיים נקבעים ע"י גברים, מעצבי אופנה ותדמית, שחלקם הגדול הומוסקסואלים.
המסחור של תעשיית היופי מתבצע בעיקרו על ידי גברים, סטרייטים, לבנים, בעלי הון.
השוביניזם מתבטא בתפיסה החברתית לפיה ערכה של האישה נקבע לפי איך שהיא נראית - מצופה ממנה לשתף פעולה במידה זו או אחרת עם סד היופי. (ראה למשל את זה: להילרי יש קמטים - זו סיבה לא לבחור בה?
זו לא בדיחה. "התקשורת האמריקאית מתעסקת בקמטים של הילרי ואפילו חוזה לה הפסד בבחירות בגללם. ארנה קזין בטוחה שלגבר זה לא היה קורה.")
פמפום המודלים מתבצע ע"י החברה כולה - נשים, גברים - גם סטרייטים, גם הם נכנעים לנורמות, אפילו באופן לא מודע.
אכן הפוסט מאלף ומסכימה עם כל מילה המצוטטת כאן.
עם זאת , אני חושבת שמצדה התכוונה להדגיש , מבחינת התפיסה הפמיניסטית,את הפן החברתי הדוחף את כל הנשים לסבול מהפרעה אכילה כזו או אחרת,את הסיבות לכך והתוצאות הקיצוניות , המתבטאות באנורקסיה, במקצועות מסויימים (דוגמנות), ששם הלחץ החברתי הינו משמעותי יותר משאר הגורמים לתופעה וחלקו ביצירת ההפרעה -הינו משמעותי יותר מכל שאר המרכיבים(ביולוגיים, נפשיים וכדו').
זו לא מחלת נפש, אך מעבר לזה-הנשים האלה ממש לא רוצות להתאבד או למות , זה הרבה יותר מורכב.שילוב של כמה גורמים, ביולוגיים, חברתיים, משפחתיים ואישיותיים-הם אלה הגורמים להפרעת האכילה החמורה הזו, שהינה גם קשה מאוד לטיפול .
רחלי,
אני חושב שמי שקובע את התנהלות תעשיית האופנה הם לאו שווקא גברים סטרייטים. לדוג', הפורנו שקהל היעד העיקרי שלו הוא גברים סטרייטים, מתאפיין ברובו בנשים מלאות (כלומר רגילות) עם תוספות סיליקוניות מפוצצות. העניין הוא, שמבחינת הביזנס (אם אני לרגע בלבד מנטרל את האלמנט המוסרי מהעניין) הדוגמניות השדופות לא קולעות לטעם המיינסטרים של גברים סטרייטים, דבר שמביא אותי לנקודה הבאה:
מדובר במשהו שהוא קשור בחבל הטבור לנשים כנקודת פתיחה (וגברים הומוסקסואליים) ולא כסוג של שוביניסטיות ממסדית או עסקית (כפי שקורה בפורנו). מדובר פה על מערכת שמזינה את עצמה, אך כזו שדווקא מנותקת מהמיינסטרים. לכן, לדעתי, אפשר בהחלט להילחם בה ולהשפיע בצורה הרבה יותר גדולה ומיידית מאשר בתעשייה שאפילו בית המשפט העליון האמריקאי הכיר בה כלגיטימית (פורנוגרפיה). זה משהו שנשים מעוללות לעצמן ולנשים אחרות, כנגזרת מהמערכת ההיררכית החברתית ויחסי הכוח, אך הפרקטיקה - היא של נשים על נשים. אפשר וצריך להיכנס בעובי הקורה בעניין הזה.
וכהערת אגב, רציתי להעיר שקרן פלס מהווה דוגמא נהדרת לילדות קטנות (אפילו שהיא זמרת קיטשית ושמאלצית) והיא גם דמות נחשקת בקרב גברים, וגם מוכרת בלי סוף, דבר שמראה שבתעשיית האנורקסיה אין בהכרח מזור כלכלי.
חינוך, חינוך ושוב חינוך. אין ספק.
צריך לזכור שמעבר למודלים הידועים, "המפורסמים" - הניבטים אלינו מעל מרקעי הטלויזיה והקולנוע, סוכני החיברות העיקריים, המודלים הראשוניים והבסיסיים, הם ההורים.
ואני רוצה שוב להפנות למאמר שכבר הביאה כאן נגה, הפרעות אכילה הן היום הנורמה, ולצטט מתוכו -
בהרצאותיה ובספריה אורבך קושרת בין בעיות האכילה של נשים לבין תעשיית הפרסומות, תעשיית האופנה, ושאר גורמים שמשפיעים על נשים לסלוד מגופן - כדי לרכוש בכסף אמצעים לתקן אותו. לשיטתה, אין ספק שהקולנוע - בעיקר זה ההוליוודי - מטפח דימויים בעייתיים של נשיות רזה. אבל אורבך גם מבקשת לשים לב לאופן שבו אמהות מעבירות את המסרים הבעייתיים לבנותיהן בזירה הפרטית והאינטימית שלהן. דור האמהות של היום - בנות 30 ו-40 - סובל, לדבריה, יותר מדורות קודמים מעריצות הרזון והוא מעביר מסרים קשים יותר לבנות הדורות הבאים.
"אמהות מפסיקות להיניק את הבנות שלהן מוקדם מכפי שהן נוהגות עם הבנים. הן שמחות לגלות תיאבון בריא אצל הבן, ומפגינות דאגה לנוכח תיאבון בריא של הבת", אמרה לי אורבך בביקורה הקודם. ובו בזמן רוב האמהות מתעסקות כל העת בגוף שלהן, שונאות אותו, מטפלות בו, נלחמות בו. הילדות לומדות ש"להיות אישה זה להיות עם גוף בעייתי". האמהות מעניקות לבנות שלהן במתנה "חיים שלמים של אובססיה לגבי הגוף ויחס בעייתי וסבוך לאוכל".
רחלי,
הרשומות מצויינות. הכתיבה, על אף אורכה, מחזיקה ומתחזקת ממשפט למשפט.
מאוד מזדהה עם התכן, עם החשיבה, עם הביקורת.
הפרטים בפוסט ידועים ומוכרים, ובכל זאת-
הם רגע של התבוננות עמוקה במראה
וניעור.
לא אשקר ואומר שהנושא לא נוגע בי בצורה אישית,
קשה לי לדמיין אישה שחיה אינם שזורים בין מודלים של כוח ויופי.
בנוסף- דיון מרתק.
תודה.
רק רציתי לשכפל את התגובה הנ"ל, כדי שתקרא שוב.
כשמך כן את
שנונה ומרתקת
כתבה מאלפת ומעלפת
אני מאמין שהעולם כיום מבין את ההרסנות שיש לתופעה הזו
ומודעות יכולה לשנות את השיטה
במקום בו היא מתחילה.
חינוך.
תודה מצדה
פוסט חשוב מאוד, כתוב מצויין ומושקע. אולי אם המידע הזה יחדור לראשם של אנשים המצב של נשים שמפרסמות כל דבר בעזרת גופן (כאילו אין להן שום דבר אחר להציע) יפסיק להתקבל בציבור כמובן מאליו. תודה רבה.
תודה נגה, על הקישורים למאמרים החשובים.
תודה גם שהפנית את תשומת לבי למצגת המעולה הזו:
להיות רזה וחטובה - גוף, נשיות וחברה
www.feministy.org/gof.ppt
העיתונאית ארנה קזין מראיינת את ד"ר סוזי אורבך פסיכולוגית ומבקרת תרבות
אשר כתבה את הספר "שומן הוא עניין פמיניסטי"
הראיון נמצא בקישור הבא: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3596299,00.html
כתבה יותר ישנה שפורסמה בעיתון הארץ באותו נושא תחת הכותרת "נשים רעבות"
בקישור הבא: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=357598
אורבך גם יצאה בתביעה משפטית נגד "אגודת שומרי משקל" בטענה הבאה כי הם לא אפקטיבים
לו היו יעילים, טוענת אורבך, לא היה צריך לעשות דיאטה יותר מפעם אחת...
טענות נוספות יש לה כנגד נשים עורכות מוספי היופי, שכן בתור עורכות הן נותנות את הבון-טון
לאופנה ולמראה.
אחד הציטוטים שלה הוא: "נשים אוכלות היום מתוך פחד, הן מדמיינות שפתרונות החיים שלהן
טמונים באכילה מרזה"
מכאן, שהנשים הן שצריכות לשאת את נס המרד להביס את סד היופי ולא להסכין ולהסתגל לו.
זה פוסט מדהים! כתוב בצורה מעמיקה, רצינית ומקיפה. אני לא מסכימה עם כל מה שכתבת, ואני חוששת שיש פה מגמתיות מסויימת, אבל במהות את כמובן צודקת וחשוב כל כך לקדם ולפמפם לתודעת הקהל את המידע הזה גם אם נדמה לנו שאנחנו מכירים ויודעים כבר. ממש כפי שעשית כאן. כל הכבוד.
פוסט מופתי ועצוב עד כאב.
איריתה
הנה הבוקר אני קוראת טור אישי בYNET של א. פניני, שמספר על בחורה שעשתה לו את המוות בגלל שהוא בחור שעיר!
" כשסיימנו את העניין והתכרבלנו להנאתנו בפוך. לחשתי, "את יודעת שאני אוהב אותך, אנחנו בסדר, נכון?".
היא בתגובה הסתובבה על הגב ואמרה: "פשוט, זה השיער שלך, בכל פעם כשאני רואה אותך בלי חולצה עוברת בי צמרמורת"."
האוזניים שלי נעמדו, נמחק לי החיוך מהפרצוף, אבל לא הזעפתי פנים. לא כעסתי. גם לא אהבתי אותה יותר. נשארה אדישות גמורה. העפתי מעלי את הפוך, קמתי והתיישבתי על כסא המחשב. הרמתי רגליים על השולחן והתחלתי להתעסק עם הציפורניים שלי.אחרי דקה או שתיים היא התיישבה על קצה המיטה, כשראשה בין הידיים השעונות על הברכיים שלה. שתיקה. ככה כעשר דקות. הסתכלתי בשעון וסיננתי, "מה???"
היא קימטה את המצח, "מה מה?"
"קחי את התחתונים שלך, את יודעת איפה הדלת".
באותו ערב, מבלי מחאות. היא קמה, התלבשה ויצאה לי מהחיים.הכל בגלל שיער גוף."
הנה לינק לטור כולו....
ועמוד השער בכל עיתוני הרכילות בארה"ב - אנגלינה גולי על השטיח האדום בשמלת סטרפלס שחורה.
והכותרת - איך גוליה חזרה לפיגורה המהממת שלה רק מספר שבועות אחרי לידת תאומים.
רמז - לא. לא רק חד"כ.
קיבלתי באחד המיילים:
מגילת החירות
הריני מוותרת בזאת על המאבק הסיזיפי, חסר התועלת, מורט העצבים, של שאיפה לבית מצוחצח ומבריק בכל רגע נתון למקרה שמישהו יבוא, כי זה לא מצליח לי. מעכשיו אני אסדר רק לקראת בוא האורחים, לא דקה קודם כי מחיר העבדות כבד מדי ואל תבואו בלי לצלצל, כי אני לא אפתח. __________________________________ הריני מוותרת בזאת על המרוץ המשעבד של להיות מתוקתקת לפי צו האופנה האחרונה. צר, רחב, גבוה, נמוך, עד הברך, אחרי הברך, התייאשתי, בעיקר אחרי כמה פעמים שכל כך התאמצתי ובסוף נראיתי כמו בדיחה. זהו, אני משתחררת, אני לובשת מעכשיו רק מה שמחמיא לי, מצידי שירעבו המעצבים. ___________________________________ הריני מוותרת בזאת על כל הנעליים הלא נוחות. זהו, חברות יקרות מאוד שלי, אנחנו נפרדות, אני יורדת, אני חוזרת לגובה נורמלי, לאפשרות לרוץ אם אני מאחרת, לרקוד אם אני מאושרת ולהסתובב לעשות סידורים בנחת בלי לחלום על לחזור כבר הביתה ולהוריד אתכן מעלי. _______________________________________ הריני מוותרת בזאת על החלום של בטן שטוחה כמו מראה, וירכיים רזות כמו זוג קביים. זה לא יקרה. אני אחטא באכילת יותר מדי מתוק מדי פעם, באכילת המבורגר בשעה מאוחרת מדי, ולעיתים גם אקנח עם צ`יפס. אחר כך אני אלך למכון כושר, זה עונש שאני מוכנה לקבל, אבל אני לא אתייסר עד עמקי נשמתי, כי אף קמפיין לא מחכה לי ואף רוברטו לא יצעק עלי, ובעיקר כי מותר לי. גדלתי. _____________________________________ הריני מוותרת בזאת על זה שכולם יחשבו שאני נפלאה. כי אני לא. אני בסדר, די נחמדה, מוכנה לעזור, אבל עד גבול מסוים. וכשאני חוצה את הגבול הזה, ומשתדלת יותר מדי, ונותנת יותר מדי, אני בסוף מתרגזת. מתרגזת לגלות שמקבלים את זה כמובן מאליו ואז אני ממש מגעילה, חבל. מעכשיו אני נותנת רק כמה שבא לי. _________________________________ הריני מוותרת בזאת על היותי זמינה בכל רגע, לכל מצוקה ולכל שיחת נפש, בעיקר כי אתם אף פעם לא שואלים אם אני יכולה לדבר עכשיו. מעכשיו אני מסננת, תשאירו הודעה, מבטיחה לחזור וזה לא אישי, אני פשוט לא יכולה לדבר עכשיו ואני אקבל את זה שתעשו לי בדיוק אותו דבר. __________________________________ הריני מוותרת בזאת לעצמי על היותי אם השנה. כי גם את זה אני לא מצליחה לעשות. תמיד יהיו אמהות שיש להן יותר מרץ להרפתקאות, שהן יותר סבלניות, יותר מעורבות, יותר מבינות, שיודעות יותר להציב גבולות, שיותר מפנקות ושהן בכלל יותר מוצלחות, אבל אף אחת, ילדי היקרים, לא תאהב אתכם כמוני, וכשצריך, אני אוריד את הירח בשבילכם גם באמצע היום. אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל רגע וכל דקה, סליחה.____________________________________ הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים. הייסורים שבאים בעקבות זה שאני לא מצליחה להיות כל הזמן מצוינת ומצטיינת, מתוקתקת ומסודרת, מדייקת ומחייכת כל הזמן. כי אני בין כה לא מצליחה להיות כזאת. אני סתם נקרעת ובסוף אני נורא עצבנית וכעוסה, בעיקר על עצמי. נראה לי שאם אשתדל קצת פחות יצליח לי הרבה יותר וכולם ירוויחו ובעיקר אני. תחי החירות, כבר יותר טוב לי.יפעת,
מאיפה הנתון הזה שרוב הנשים בחוף המערבי הן עקרות בית? (מתוך עניין לא מתוך חוסר הסכמה)
זה נכון בקשר לערכי המשפחה שמוחדרים מכל פינה. אותי זה די מפליא לראות את הפער בין אמריקה כמו שהיא לבין איך שאמריקה "רוצה להאמין שהיא" כפי שהיא מתבטאת בטלויזה בשיקוף הערכים אצל המועמדים לנשיאות וכדומה.
בכלל המיניות האמריקאית עומדת בטווח בין ערים גדולות ומתירניות לבין פוריטניות דתית של מרכז ארה"ב (ולא רק המרכז), זה יוצר מיניות מאוד מבולבלת לדעתי והרבה מסרים אמביוולנטים.
מתוך הכרות אמצעית - הייתי אומר שלנשים יותר קשה לעמוד בסטנדרטיים האמריקאיים בעוד שבישראל עדיין נותרה קצת השפעה אירופאית. אמנם מזמן לא ביליתי זמן ארוך בתל-אביב, אבל הרושם שלי היא שהאמריקניזציה פושה.
נו בטח, הוא עשה רק גברים, כידוע.
על "האישה השוביניסטית", או "פמיניסטית אני לא" - כבר נכתב ונאמר הרבה בפוסט הקודם ובתגובות אליו.
אני בוחרת לצטט מתגובתה של אשת:
גם אני קראתי את השטות תחת הכותרת "אני לא..." וגו', חרקתי שיניים והמשכתי הלאה בעייפות. הכותרת הזו מוכרת לי, נשמעת מכל עבר דוקא מפיהן של נשים ששפר עליהן מזלן. הן לא צריכות להיקרא פמיניסטיות, כיוון שהדרך הפמיניסטית כבר סלולה בפניהן ללכת בה בלי צורך להתהדר בנוצות בלתי סקסיות אלו בעליל. נקפוץ פחות מאה שנה אל הסופרז'יסטיות שעברו שביתות רעב והאכלות בכפייה על מנת שיהיו לנשים שמכהנות בעמדות כוח היום זכות בחירה. זכות בחירה, אלמנטרי ווטסון??? לא, מסתבר שבכלל לא, ועדיין אין הן נקראות פמיניסטיות.
אני שובינסטית! מכריזה אישה תל-אביבית פריווילגית בשמחה. במה מתבטא השוביניזם שלך, שאת שוטפת את הכלים מדי פעם, אינך יודעת אם כך דבר על מהו שוביניזם אמיתי.
ובקשר לחלק השני של התגובה, נזכרתי בנתונים הללו:
(מתוך כתבה בידיעות אחרונות , שפורסמה לפני כשנה)
ארצות הברית נחשבת למדינה המקדשת את מוסד הנישואים ואת ערך המשפחה, אולם מרשם האוכלוסין שלה מראה אחרת: משפחות קונבנציונליות, הכוללות הורים נשואים עם ילדים, מהוות רק 25% ממשקי הבית בארה"ב. שיעור המשפחות הקונבנציונליות באוכלוסיה הוא הנמוך ביותר אי פעם.
משפחות "גרעיניות" - אבא ואמא נשואים עם ילדים, הופכות ליוצאות דופן בנוף האמריקאי, והנסיגה במוסד הנישואים מיוחסת גם לפער ההולך וגדל בין עשירים לעניים בארה"ב. בעוד שיעור המשפחות הגרעיניות במעמד הנמוך והבינוני ירד בצורה תלולה, הירידה במספרן של המשפחות האלה בקרב בני המעמד הגבוה היא הקטנה ביותר.
יכול להיות שההליכה שראית, אצל הנשים הסיניות, לא נגרמה בגלל עקבים, אלא בגלל זה:
המנהג המזוויע של קשירת רגליהן כ"רגלי לוטוס". מסורת של מאות שנים שעדיין קיימת בקרב חלקים באוכלוסיה הסינית. על רגליים כרוכות ושבורות קשה עד בלתי אפשרי לדרוך.
אני חושב שיש תעשייה נלווית למה שדסקסנו כאן. כל תעשיית מערכות היחסים וביצועי המיטה. התחושה היא שנוצרת הפרדה - הגבר כחיה אינטלקטואלית שמחפש הגשמה עצמית והאישה שמחפשת גבר להגשמה עצמית. נתקלתי בזה בצורה הכי מוגזמת דווקא בלימודים האקדמאיים(!) נשים חסרות סקרנות אינטלקטואלית ושכל השיחות שלהן נסובות סביב מערכות יחסים ואקססוריז. כשאתה נמצא ביחס של 1 ל-10 בין גברים ונשים בלימודים אז גם אם אתה נמנע מכך אתה שומע את הדברים הללו... נתקלתי גם בחיה שלפי דעתי לא הייתה קיימת עד לפני כמה שנים - האישה השוביניסטית. אפילו הייתה מישהי שהצהירה על זה באופן גלוי.
ומישל פוקו אמר פעם שבסך-הכל סקס זה דבר דיי משמעם.
כבר שבוע שאני בארה"ב, כאילו עברתי מאה (ביחס לאירופה).
ממרומי גרמניה חשתי שחלק מהכתוב הוא היסטורי ונחלת העבר. חשבתי שבחלק מהתגובות כאן יש דישה ולישה של אירועים שכבר לא עימנו עוד.
עד שהגעתי לכאן.
מדהים דווקא לבחון את התפלגות האוכלוסיה ולבושה. ככל שאשה משתייכת למעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר כך עקביה יהיו גבוהים יותר, רזונה שדוף יותר ואיפורה כבד יותר. בצורה שטחית כמובן.
בעוד הנשים האמריקאיות ה"כבדות" מסתובבות בקניונים עם ג'ינסים ונעלי ספורט בלי לחוש מוזנחות. הסיניות לא יעיזו לטופף בחוץ ללא עקבים בגובה שלהן כמעט. ואין כאן רק קשרלכך שהן נמוכות יותר. יש כאן עניין של היררכיה - הרי העקבים בהכרח מאיטים אותה. היא מגיעה מאוחר יותר לכל מרום שהיא הולכת אליו. ראיתי פה יותר מאחת שפשוט גוררת את רגליה לאורך הרחוב וחשבתי על הפוסט הזה.
המקסיקניות משקיעות גם הן. עקבים גבוהים, אבל פחות דקיקים. בגדים צמודים בצבעים זעקניים. איפור כבד, למרות החום.
וגם הן נתפסות למיניות, ולסקס הזול בהיעדר (בעיניהן) משהו אחר למכור.
ואכן -איני יודעת איפה מצבן של הנשים גרוע יותר - בישראל או בארה"ב. רוב הנשים בחוף המערבי הן עקרות-בית מאחר וכך תשלום המס ליחידה המשפחתית נמוך יותר. "ערכי-המשפחה" מוחדרים לתודעה השכם וערב - בסדרות טלוויזיה, פרסומות ומערכת בחירות. ערכים שלפיהן הנשים צריכות להיות בבית, לנקות ולגדל את הילדים.
תעשיית המוצרים הנלווים להריון מגלגלת ביליארדים, ואוי - כמה זה מקסים אילו יכולת להיות הרה 24/7 כל החיים..
אחרי ביקור פה אני אוהבת את הפוסט הזה אפילו יותר.
אבל זה בדיוק היופי אצל וולף, שיש לה אמירה פמיניסטית מאד חשובה על מצבן של נשים כיום, והקול שלה, הוא קול חדש בפמיניזם (עד כמה שיצא לי להתקל, לא היו הוגות שדיברו על כך לפניה), ולעומת קתרין מקינון ואנדראה דבורקין, שגם הן כותבות דברים מרתקים, שעם הרבה מהם אני מסכימה, וולף לא מייצרת ניכור לפמיניזם, כי היא לא תולה את האשם ב"גברים" והופכת את הנשים לקורבן, אלא, כפי שאני קוראת אותה, היא מתארת את המצב, את הדברים כפי שהם כיום, ובכך היא פותחת פתח לשינוי, מבלי שיהיה צורך להתבדל מגברים או לתפוס אותם כמדכאים מרצון.
תודה סו,
אני רק רוצה להדגיש, שהמודעות שמבקשת נעמי וולף לעורר,
היא מודעות מאוד פמיניסטית. לא במקרה בחרתי לפתוח את הפוסט בדברים הבאים -
(ציטוט של בלומה נאכט, בהשראת וולף)
"לנשים מדוכאות, רעבות ועסוקות במרדף מייאש אחר דמות שאינה ניתנת להשגה, אין אנרגיות לפעול למען שוויון".
המרדף אחר היופי החמקמק בא על חשבון מאבק לעוצמות ממשיות בחברה - כח פוליטי, תרבותי, משפטי, כלכלי. זו חזות הכל.
אני זוכרת שהייתי צריכה לקרוא את הספר של נעמי וולף במסגרת הלימודים
והיה לו אימפקט עצום על חיי.
רק פיתוח המודעות הזו, ההבנה והקריאה המחודשת של העולם דרך העיניים שמציעה נעמי וולף, הם כבר צעד בכיוון הנכון.
והרי היא כל כך צודקת.
שום תיאוריות קונסיפרציה
שום פמיניזם רדיקלי
שום דבר שאפשר להתווכח נגדו.
רק עובדות קשות וקרות על איך נשים הורסות את עצמן, בכוונה ובגלוי.
הפוסט שלך חשוב ומעניין, מצדה, וכל הכבוד על העבודה שהושקעה בכתיבתו.
מוזר שזה נראה לך גועלי. אחרי הכל, בחרת להציג את עצמך כאן בקפה על ידי צילום בו את מאופרת באופן בולט, עם צבע-ציפורניים תואם.
עם זאת, אני לא מסכים שזו 'מסכה תמידית' ו 'פנים לא לך'. אם איפור הוא מסכה תמידית, מדוע בגדים אינם מסכה תמידית? השאלה המעניינת היא כמובן - למה נשים משקיעות כ"כ הרבה באיפור עיניהן? במצרים העתיקה כולם איפרו עיניים: גברים ונשים, עשירים ועניים, משום שהאמינו כי האיפור ירחיק רוחות רעות ואף ישפר את הראייה. אבל כבר הנביא יחזקאל התייחס לכחל כאל אמצעי פיתוי. בפרק כג , פסוק מ: וְאַף, כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים, בָּאִים, מִמֶּרְחָק--אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם, וְהִנֵּה-בָאוּ, לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ, וְעָדִית עֶדִי. רש"י מפרש: כחלת- מין צבע ושמו כחול וצובעות בו עיניהן.
עברנו את פרעה, ובינתיים, לפחות במערב, נשים משתמשות באיפור הרבה יותר מאשר גברים. מכל מקום אי אפשר לטעון שגברים לא משתמשים באיפור כלל. למשל: ג'וני דפ בשודדי הקריביים. הרעיון כי האיפור הינו מעמסה חברתית המוטלת על כתפי האישה מסיבות מגדריות, היינו - מתוקף היותה היצור החברתי שהינה המוגדר על ידי מעצבי דעת קהל, מסביר רק חלק קטן מהשימוש האנושי באיפור, אם בכלל. אמנם, מצד אחד, האיפור משמש כיום בחברה המערבית רק כקישוט, ואין לו כל פונקציות אחרות כמו שיפור הראייה או גירוש רוחות רעות. (בחלק מהאיזור הים-תיכוני, אנשים עדיין מאפרים בתים כדי לגרש רוחות רעות ועין רעה) אך מצד שני פונקצית הקישוט היא תכונה זואולוגית, שאינה מיוחדת לבני אדם. היא אוניברסלית אפילו יותר מלבוש - המאפיין בני אדם בלבד, ולכן אי אפשר לדון בה במסגרת של תיאוריות-מיגדר, או כל תיאוריה פמיניסטית אחרת. גם בחירת הלבוש היא מעמסה יומיומית מטרידה. בני אדם לא יפסיקו להתאפר, כמו שלא יפסיקו להתלבש.
חוץ מזה, יפה לך הכחול, מיא.
אמנם לא ראיתי את הסרט הספציפי הזה, אבל אני די משוכנעת, מהכרותי עם סרטים אחרים של אלמודובר, שאת מייחסת לו תובנות שאין לו ("רק כך יוחזר הסדר על כנו, הסדר שמלפני המהפכה לשחרור האשה".. וכו'. לא ראיתי יותר מדי אמירות פמיניסטיות בסרטים של אלמודובר)
לעניין ההתמסרות והסבל ("קשור אותי") - אני רוצה להגיד משהו יותר כללי.
כמה פעמים יצא לי לשמוע את האמירה הזו - "בשביל להיות יפה, צריך לסבול!"
סימון דה בובואר מספרת ב"המין השני", על נשים בבתי חולים בשנות הארבעים, לאחר גרידות שנעשו בתנאים מחפירים, נאנחות ומקבלות את הדין מתוך יאוש - "האישה נועדה לסבול".
(ההפלה נחשבה אז "פשע מעמדי". גם כיום היא אסורה בחלק מהמדינות המערביות. זכות בסיסית של אישה על גופה, נשללת ממנה ומועידה אותה להפלות מחתרתיות מסוכנות)
"בעצב תלדי בנים" - ולמרות שלאורך כל הדורות היו ידועים אמצעי אלחוש להקלה על צירי הלידה, נאסר על המיילדות להשתמש בהם, מטעמים דתיים. האישה צריכה לשאת את הכאבים, עונש מאלוהים.
"ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" - כנ"ל. המיניות הבריאה של האישה נכללת ברשימת העונשים שהושתו על אם כל הנשים, בגין החטא הקדמון . והיא נועדה להיות נתונה למרות הגבר.
ראי גם את הציטוט שהביא כאן אריק - "להרגיש, לאהוב, לסבול, להתמסר - יהיה תמיד נוסח חייהן של הנשים" (בלזק)
וגם כאשר מחנכים אותנו שאלימות ותוקפנות הן תכונות "גבריות", מועידים את הנשים לסבל. הרי האלימות הזו תופנה בסופו של דבר כלפיהן, או תהרוג את בניהן בשדה הקרב.
אנחנו גדלות על המסרים הללו , ומפנימות אותם - מי יותר מי פחות, תלוי בסביבת החינוך, ובמודעות.
רחלי, לא התכוונתי לאנורקסיה דווקא, התכוונתי, אפרופו הסרט, למסר שהוא הסאבטקסט, שהוא הבסיס ליחסי גברים ונשים, על פי אלמודובר (ההומו), שחזר גם ביצירותיו האחרות:
רק אם תקשור אותי ותשעבד אותי, תוכל לאהוב אותי, כי רק כך יוחזר הסדר על כנו, הסדר שמלפני המהפכה לשחרור האשה, ואתה תחזור לשלוט בי כבעבר, וגבריותך לא תאוים, ותחזור להיות האדם הקדמון, ואני שפחתך הנרצעת, ורק אז, בתנאים אלה, תוכל לאהוב אותי. לכן, קשור אותי - אהוב אותי. ובגלל שאתה לא מפותח ולא רואה זאת בעצמך, אני עצמי אוביל אותך לכך, אני אשעבד את עצמי, אני אכפיף את עצמי לך, אני אסור למרותך, כך שתרגיש נוח בחברתי ולא מאוים, וכך, רק כך, תוכל למצוא בי בת זוג ראויה ולהיפטר מפחדיך ולהתמסר לי ולאהוב אותי.
אפשר להגיד שהמיניות של האישה בעת המודרנית מסתכמת כך:
אם היא נותנת - היא זונה.
ואם היא לא נותנת - היא בת זונה.
ותחשבו על זה
מה זה אומר? בואו ננסה לפתח את זה קצת...
ומה עם זה שנשים מקפידות להחמיא לנשים וגברים אחרים שהם/הן "רזו". שמתי לב לזה שלא יכול להיות שמישהי תוריד איזה קילו מסכן מבלי שחברותיה ישימו לב ויעני ייפרגנו לה.
פעם מישהי כזו אמרה לי משהו בסגנון (במלוא הנחמדות אני משוכנע), ואמרתי לה, אוקיי, בתנאי שגם תגידי לי כשאני אשמין...
העניין פה הוא לא להעיר על עודף משקל או על חוסר משקל, העניין הוא שזה מלכתחילה הפך לסוגיה ציבורית-חברתית. שזה משהו שפשוט חייבים לשים אליו לב ולהתעסק בו. למרות שזה מאוד משעמם בסך הכל, אבל אני מניח שאנשים ריקניים מתעסקים בדברים ריקים.
כשאת כותבת "צורך למצוא חן עד מוות" אני משערת שאת מתכוונת לאנורקסיה,
אז צריך לחדד כאן איזושהי נקודה.
אנורקסיה מתחילה בדיאטה. ובשלבים הראשונים שלה זוהי בהחלט הענות לדרישות החברתיות "להיות רזה". רוב האנורקטיות היו מעט מלאות לפני שהחלו לרזות, ורובן קיבלו הערות בנוסח - את שמנה, תפסיקי לזלול, תעשי דיאטה.
בשלב שבו הן כבר רזות מאוד, משתנים הפידבקים בדרך כלל. אבל הן ימשיכו לרזות גם אם כל הסביבה תגיד להן שהן רזות מדי, שזה לא יפה, שזה אפילו דוחה, שהן חייבות לטפל בעצמן. כאשר הפידבקים מהחברה הופכים שליליים, כאשר ההורים מנסים בכל כוחם לגרום להן לאכול, הן יסתירו את הרזון באמצעות בגדים רחבים וארוכים, וימשיכו לא לאכול. אם הפידבקים שהן יקבלו יהיו חיוביים (כמו הדוגמניות שהמשיכו לצלם אותן עד מותן)
אז הן לא יסתירו את הרזון - וימשיכו לא לאכול.
בכל מקרה, אצל כולן, יש פחד עמוק מפני עליה במשקל. כל עליה במשקל. והפחד הזה, הוא כבר לא קשור למשקל הגוף ולתגובות הסביבה בהווה, אלא למה שנחרת בהן בתקופה המוקדמת יותר.
(אשר לחלק השני של דבריך ולסרט - אכתוב בהמשך)
הדיון בצורך למצוא חן עד מוות וגם התמונה הראשונה עוררו אצלי פתאום אסוציאציה לסרטו המצוין של פדרו אלמודובר מ-1990 שבארץ נקרא קשור אותי אהוב אותי, ובמקור פשוט קשור אותי ( !Átame¡ - אָטאמֶה) וכבר יומיים אני מסתובבת איתו בראש.
שם הגיבורה מתאהבת בגבר שחטף אותה ומשתעבדת לו, והצופים עוברים איתה את התהליך שנראה בהתחלה לא סביר (טוב, זה אנטוניו בנדראס הצעיר!) וזה בעצם כל הסיפור כולו, שגם עלה כאן בתגובות רבות. שאנחנו מפנימות את הציוויים של תעשיית היופי, וכבר לא נראות לעצמנו יפות כמו בציור שהבאת של האשה הרכה והנשית, אלא מהודקות ושריריות, נטולות שיער (אני עצמי עשיתי לייזר ומאוד מרוצה. כן, כן). אימצנו לעצמנו כל כך את הנורמות המשעבדות, עד שאנחנו אומרות - קשור אותי, כי רק כך תוכל לאהוב אותי. רק כך אהיה ראויה לאהבה.
מיא,,,, את אמורה לדעת יותר טוב?? ממתי את מאכילה טרולים ??
לא לרמת הדיון המעולה שנרקם כאן...
אני עוקבת בשקיקה כבר כמה ימים :-)
אני זוכר פעם איזה דיון שהתנהל בנוכחותי. הטענה הגברית הייתה: אישה, שנכנסת לפאב, יכולה לסובב חמישה גברים בלי בעיה והיא בעצם שולטת בהם, ואני רואה את זה כל הזמן כי אני ברמן. כנגד טען מישהו אחר טענה מאוד פשוטה - נראה אותה עושה את עם טריינינג ובלי איפור. וזה בדיוק העניין - הכל בנוי כדי להעמיד לגבר את האיבר, ושזה יקרה באופן הפשוט והמהיר ביותר. הכל מובנה על סיטואציה של פיתוי פורנוגרפי באופן מוחצן וחסר נשמה. שחס וחלילה לא תפתה מישהו עם האישיות.קפיטליזם, קפיטליזם ושוב קפיטליזם.
הנשים יכולות להיות הכי פמיניסטיות שהן יכולות וזה לא יעזור קמעה. כל העניין הזה, שמדובר ב-"תרבות" הוא בולשיט אחד גדול. מדובר בתעשייה חסרת רגולציה, ממש כמו וול-סטריט. אותה שיטה שמחריבה את כדור-הארץ ומביאה עלינו שואה אקלימית במסווה של מקסום רווחים, עושה את אותו הדבר לגופן של נשים - מקסום פוטנציאל הרווח. ולמה? כי השיטה עצמה שוביניסטית וכוחנית, ונמכרת לגברים שוביניסטיים ונשים שוביניסטיות.
נשים חייבות להבין שהמאבק הפרטי נידון לכלייה, עד שלהן אין כליה. במדינות שדואגות לחברה ולאלה שיש להם פחות, אזי יש שוויון בפרלמנט וגם בבית. כי קודם כל הכל מתחיל בחברה.
אין פמיניזם, ואפלייה וכו' וכו'. יש או שאיפה לשוויוניות או שאיפה לאי-שוויון. האמת היא שהתנועה הפמינסטית הצליחה - ממש כמו תנועת העבודה, וכמו תנועת העבודה שמכרה את עצמה בעבור שי לחג, כך גם הקונפליקט שלה עבר מהתודעה. יש משפט שאומר: "הזהר ממה שאתה מבקש - זה עלול להתגשם".
מיא, מה קרה לך, הגברים כאן הם ועוד איך מתחנחנים לנשים בלי הפסקה.
מזילים ריר, מחמיאים כאילו אין מחר, "ואת החכמה והנפלאה ביותר בעולם".
זה משהו מאוד הדדי כל נושא החינחון וההשתפכות.
דווקא לא. אני חושבת שבכל פוסט שלי יש רעיון וברובם גם טיעון מנומק, מלבד - שיואו כמה אני מגניבה. אבל בזאת אני סוגרת את הדיון שלא מתאים לפוסט החשוב הזה של מצדה.
וחזרה לענייננו - הצורך שלנו לרַצות ולמצוא חן כנראה מובנה בנו וגדול לאין שיעור מזה של הגברים. הרזון הוא אחד ההיבטים שלו. ראיתי נשים רבות שמתחנחנות לגברים (גם כאן בקפה, למשל בתגובות בפוסטים). לא ראיתי גברים רבים שמתחנחנים לנשים.
אוווו מיא, את כל כך שנונה... את בטח יודעת על זה לא מעט בעצמךסליחה, גם בלי להידרדר לאנורקסיה, מה קשור קומונסנס?
ואולי ההיגיון האבולוציוני אומר לנשים שכדי לשרוד ולהצליח ולהתקדם בחיים הן צריכות למצוא חן בעיני גברים, ואם צו השעה הוא רזון - אז באמצעות רזון?
ואת, כמי שכל מהותך הווירטואלית היא ניסיון למשוך תשומת לב ולמצוא חן ודאי תביני זאת, לא?
החל משלב מסויים במהלך הקליני של אנורקסיה נברוזה, זה כבר לא קשור לשטיפת המוח החברתית (להיות רזה,לעשות דיאטה) אלא , כפי שכתבה קודם אלת האש, הופך להתמכרות. התמכרות לשליטה מוחלטת בגוף, וגם לתחושת ה"היי" שברעב. בנוסף, כמובן, הפחד מהשמנה הוא מאוד מושרש וחזק, ומאבד קשר למציאות - אנורקטיות נוטות להרגיש שמנות גם כשהן נמצאות בתת משקל חמור.
יש כמובן הבטים נוספים, ואני ממליצה לקרוא עוד. יש המון חומר. גם ברשת, גם בספרות.
אנורקסיה היא הפרעה, ואין היא קשורה לשום הגיון בריא, חוכמה, מודעות, למרות שאלו האחרונים יכולים מאוד להועיל בדרך להחלמה, אבל כמו מכור לסמים, אנורקסיה היא לכל החיים, לא במראה אלא בראש, בהתעסקות באוכל, ברצון האובססיבי להיות רזה, רזה יותר.
זה נורא נחמד לדבר על הקומנסנס. אין דבר כזה.
זו הפרעה כמו קשב וריכוז וכו'. בדרך מגיעה עם עוד הפרעות קלות באישיות.
עובדה לא כל הבנות אנורקסיות.{גם שמנמנות שהיו רוצות להיות רזות}.
אחת שיודעת.
מצדה (איזה שם!:)
לא קראתי את התגובות ויכול להיות שמה שאגיד כבר עלה פה,
יש איזו נקודה שחסרה לי בכל הדיון הזה-
הקומנסנס של הבנות...
מה, אין דבר כזה?
עד כדי כך הן שטופות מוח???
רוניאלי, אני מקבלת את התיקון.
גם אני חושבת שהיא היתה אישה מוכשרת שחיה בסביבה מאוד נבזית.
לא התכוונתי להישמע שיפוטית מדי.
בצירוף מקרים מוזר, נתקלתי אתמול בזה: מרילין מונרו - הסיפור שלא סופר
(הפעם, באמת עם פוטושופ..)
מרתק, אמין וחשוב מאוד.
נקודה חדשה עבורי היתה הדימוי הנערי אליו שואפים המעצבים ההומוסקסואלים. לא חשבתי על כך לפני כן.
תודה.
פוסט מאוד חשוב וממצה
תודה!
*
1-את צודקת לחלוטין
2-יחסיות,יחסיות.יש רע ויש איום ונורא.דיכוי ומנגנוני דיכוי ,סמויים וגלויים,מופעלים על כל מגזר ומגדר .כך תמיד היה וחוששני שאף יהיה.הם משתנים אך לא נעלמים.כולנו שטופי מוח וחיים ערכים שהחברה תחבה לגרוננו (דת ,מדינה, מוסר, גזע,אופנה,אמנות,מה לא).ברור שיש קשר בין להתנדנד על נעלי עקב ובין למות מאנורקסיה. ובכל זאת - רוב הנשים הנועלות נעלי עקב לא תמותנה מאנורקסיה,ולרובן, לצד החלקים הדפוקים בתפיסת העצמי ודימוי הגוף שלהן, יש גם חלקים בריאים ומתפקדים. צריך לטפל בבעיות בתפיסות חברתיות מעוותות,ולנסות לשנות את העולם.במקביל חשוב להלחם נקודתית באנורקסיה.זה לא או א או,זה גם וגם.
פוסט חשוב ומזעזע.
בהחלט. תודה על ההערות הנכונות.
אנורקסיה היא אולי עדיין מחלה של העולם המערבי אבל דימוי הגוף מלווה נשים גם במדינות עולם שלישי, לאחרונה פורסמה כתבה מעניינת ב"הארץ" (לצערי אין לי את הקישור) על נשים באפריקה המנסות להבהיר את צבע עורן - מן הסתם כדי להתאים לאידאל היופי המערבי החוצה גבולות ככל שהגלובליזציה מתפשטת.
באופן אישי, אני מאמינה שעם השנים אלמנט הדיכוי הנשי בנוגע לדימוי הגוף מפנה את מקומו לאינטרסים כלכליים טהורים (שאולי מוכתבים על ידי גברים שעדיין שולטים בכלכלה העולמית) - הנסיון להוכיח לנו שאנו לא מספיק "טובות" כפי שאנו, גורם לנו לצרוך = בגדים, אביזרים, תכשירים, ופרוצדורות ש"ישנו אותנו לטובה" , עם מיצוי השוק הנשי פונים התאגידים גם לגברים - מוסד ה"מטרוסקסואל" שקשור באופן הדוק לתרבות הצריכה מדגים זאת היטב, וגם גברים היום משעבדים את נפשם וגופם למודלים בלתי אפשריים, מעניין לחשוב שדווקא המצב הזה מתאים הרבה יותר למצב בטבע, בו הזכרים הם אלו המקריבים את בטחונם בנסיון ל"כבוש את הנקבות" ע"י סממנים חיצוניים בולטים החושפים אותם לסכנות הפוסחות על הנקבות ה"אפרוריות".
תודה, ממי שהייתה בתהום הזו, ויצאה ממנה, רק אלוהים יודע איך.
שורש הבעיה קודם כל זו ההתיחסות לאנשים קודם כל לפי המין שלהם. ורק אחר כך לגוף שלהם.
ותמיד יהיה אידיאל כי מעצם היותנו בני אנוש זה אורמ שתמיד נחיה בתחושה שאנחנו לא מושלמים. וכמובן תמיד יהיו את אלה שיתפסו טראמפ על זה ולקדם אותנו בני האנוש לעבר אותו אידיאל .
קראתי פעם על מקומות מבודדים בעולמנו שברגע הכניסו בה את הטלויזיה התחילה גם שם תופעת האנורקסיה.
בהחלט יש כר נרחב ופורה לאנורקסיה. הפתרון לפתח אידאל אחר בריא ו"נורמלי" שעליו תתבסס כל התרבות קולנוע מוסיקה והטלויזיה.
היי ענבל ,
בפוסט כתבתי את זה :
"ישנם מאפיינים משותפים רבים לדוגמנות, לחשפנות, לזנות. כל עיסוק שמתייחס לגוף ולחיצוניות בלבד, ולא לאישיות, לכישורים, לנפש - הוא גרוע, משפיל, וטומן בחובו סיכון גבוה להדרדרות ולהרס באופנים רבים אחרים."
ואני אחדד: הדוגמנות והזנות - הן הקצנות של מה שקורה בחברה. מראה מוגדלת. התייחסות לאישה כאל גוף בלבד. כאילו זה הדבר היחיד שיש לה "למכור". זה בהחלט שורש הבעיה. לא טענתי אחרת. ראי גם הציטוטים שהבאתי מספרה של נעמי וולף.
האנורקסיה מתפתחת על כר תרבותי מאוד פורה ונרחב. בשנות השבעים היא בקושי היתה ידועה.
לא תמצאי אנורקסיה ובולימיה בחברות שאינן מקדשות את הרזון (ואלו לא תמיד חברות מוכות עוני ורעב).
זה בדיוק מה שניסיתי להגיד כאן כל הזמן. אני מתעקשת, שכל תעשיות
האפנה, וכל תופעות החיפצון של נשים, וגם המחלות עצמן- של הפרעות אכילה,
הן תוצאה של בעיות חמורות חברתיות, בכל מה שקשור לתפיסה
החברתית את האשה המודרנית. נשים שואפות לשוויון, ועברו כברת דרך,
אך לאמר שהשגנו אותו זה הרי פיקציה ! נשים עדיין הן קבוצה מדוכאת,
ורובינו כיום נאבקות עד תשישות בניסיון למצוא את המקום הפרטי והקול
הפרטי שלנו.
אני לא בטוחה שהאנרוקסיה עצמה, כמחלה, מגיעה דווקא מן התרבות, אבל אין ספק שניצול המחלה והחולות בה והצגתן כיפות הוא מזעזע. לא הזכרת בכתבה שחקניות רזות במיוחד, (תסתכלי פעם על התוכנית "האנטומיה של גריי") שחקניות טלויזיה שנמצאות בבתים שלנו יותר מדוגמניות ואולי אף משפיעות יותר מהן, וגם לא זמרות. חוץ מזה, איך אפשר להרגיש יפה כאשר מתיחסים ליופי כאידאל? הרי כל זמן שיש משהו חיצוני אידאלי, כל זמן שיש תבנית להתאים אליה, בין אם היא רזה או מלאה, תחושת היופי תמיד תהיה חסרה.
אם ניקח מהמין האנושי את חוש הראיה, האם לא נמצא אידאלים אחרים למדוד את עצמנו מולם, והאם לא תמיד נמצא את עצמנו חסרות? האם אין כאן בעיה בסיסית יותר - חינוך או שדר תרבותי לכך שמשהו בנו חסר, לא מספיק טוב?
המאמר מעניין מאוד, הייתי שמחה לקרוא עוד.
איך לא יהיו ככה?איך?בכאב אני אומרת...
כי המידות בחנויות ככ קטנות..שזה מזוויע.
שמתי לב שבפול אנד בר - החנות האהודה עלי...
איכשהו המידות התכווצו בחיי....
בזמנו - יצא לי לטפל במחלקה סגורה באברבנאל...מחלקת הנוער ....
כמה כאלו שאני ראיתי....
קצרה היריעה מלהכיל....
למדתי משו אחד-
על העניין הזה עם החיצוניות..ברור שחשוב לכולנו...
אבל
בל נחטא ונחשוב שמי שבוחר להיות אנורטי - כל מה שחשוב בעיניו הוא 15 קילו או יותר - פחות!!!!!
הדברים מורכבים הרבה יותר.
מדובר על שליטה עצמית.דימוי ודיכוי עצמי.ועוד ועוד.
החינוך לדברים אלו באים מן הבית.וכמו בעיות אחרות שפוקדות אדם...רוב רובן מן הילדות.מן הבית.
כאם לילדה בת 11 - הנני חרדה לתופעה זו וגם לאחרות...
בעית הבעיות שאין לדעת מנין הדבר יתקיף אותנו...שכן...העולם הפך כבר מזמן למעוות.
בכל מקום צצים אלינו גופות ...רזות ומחוטבות בזכות הפוטושופ...וכשאני מראה לביתי ברחוב דוגמנית
או מגישה או מישהו מפורסם אחר..היא בהלם מההבדל בין המציאות למה שניבט מהפרסומות וכו...
אין לי כאם שום דרך אמיתית לחנך אותה אחרת..מלבד להוות דוגמא אישית...אבל להגיד שאני כאישה -
לא חשוב לי לא לעות שני קילו?זה יהיה שקר.
להגיד שאני לא בודקת כמה אני שוקלת כמעט כל יום?גם זה יהיה שקר.
העולם מעוות.אנחנו מעוותים.כואב ועצוב.
לדאבוני...אני זוכה בימים אלו ממש לראות את בן אחותי משיל מגופו ללא הרף.....
אלת האש,
הסיפור האישי, הוא מאוד חשוב. בהרבה פרטים שהזכרת.
תודה רבה לך שכתבת ושיתפת, ותודה למיא שהפנתה.
מה מחר.. מחר (כמו שאומרת עדי אשכנזי) יבוא מישהו ויגיד לנו - הכי יפה זה לשים הלוגן קונוס כזה, שיוצא מהכתף. ונשים את זה.
או שנתפכח עד אז.
תודה לך שכתבת.
נקראתי לדגל.{ע"י מיא}
זהו פוסט שנוגע לליבי באופן אישי.
הייתי נערה רגילה {כמה שאפשר}, ספורטאית מצטיינת, בנויה היטב, לא היו לי בעיות אכילה, היו אחרות, אבל לא אכילה.
אותי האנורקסיה תפסה לא מוכנה בגיל 26.
עד גיל 27 הורדתי 25 קילו מינוס פלוס. אושפזתי וחוזר חלילה.
הייתי בסביבות ה- 60 קילו בתחילת הדרך, סיימתי ב-42 קילו. נכון לא נראתי כמו השלדים שיש כאן. עדין היה לי קצת בשר, שמאוד הפריע לי.
שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים, זה היה לחיות או לרדת למטה עד למוות.
החלטתי לחיות, היום אני בת 41 אני אנורקסית במחשבה לא במראה.
זה לעולם לא יעבור, במראה אני תמיד נראית לעצמי מעוותת ושמנה.
אני גם יודעת "שהמראה" {המוח} משקרת וזה לא נורא כמו שזה נראה, זו מלחמה, יש ימים שאני מרעיבה את עצמי, יש ימים שאני אוכלת.{לרוב אני אוכלת}.
אני נראית בריאה, אני במידה 38 גובלת כרגע ב 40. {וזה מפריע לי..מפריע לי}אבל אני גם מקווה לעולם לא לחזור לשם.
כתבתי על זה פוסט בתחילת דרכי באתר, קראו לו על החיים ועל המוות. מחקתי אותו לפני מספר חודשים.
תודה על פוסט חשוב זה.
בעולם העתיק והחדש גם יחד היו נפוצים הטלת נכות בגוף האישה כסמל
למיניות, ויופי יחד עם דיכוי, שליטה ורמיסה.
מטרות מנהג כריכת הרגלים היו: מניעת היכולת לעבוד, חוסר עצמאות, מניעת יציאה מן הבית,
יצירת תלות האשה בגבר לפרנסתה.
מנהג זה היה נהוג רק בקרב המעמד הגבוהה מן הטעמים שנשים מהמעמדות הנמוכים היו כוח עזר.
בתאילנד שבט ארוכות הצואר, נשים שצוארן הוארך על ידי מתיחתו באמצעות טבעות חישוקים
שהוגדלו עם הגיל, והן אינן יכולות להורידם, וצריכות לישון בצורה מיוחדת שכן עלולות להיחנק,
צואר ארוך נחשב מאוד נחשק.
נשים אפריקאיות בשבטים מסוימים באפריקה מאריכות את שפתן התחתונה באמצעות מתיחה עם
צלחות חרס, ישנם כאלו העושים זאת בתנוך האוזן.
אך בשום תקופה לא נפוצה תופעה של התמכרות עד כדי אובדן החיים לצורה החיצונית כפי שנפוצה
ו"נדרשת" כיום.
מודלים של יופי מתחדשים חדשות לפרקים, אם בשנות החמישים זה היה חזה מורם וגדול, ישבן סקסי,
והיום זה הרזון, מי יודע מה מחר? ומה המחיר שיגבה המודל הנוכחי עד שיחדלו מלהתייחס אליו כאל
שאיפה ואידיאל? ועד מתי ניתן ידנו לכך?
תודה לך מצדה על פוסט מרתק, מחכים, ומעורר מחשבה.
אני עדיין לא בטוחה שהבנתי את התיזה. אתה כותב "הצרכן הוא הגבר" - אבל הצרכן הוא לא רק הגבר. למעשה, נשים, למרות שהן מרוויחות פחות מגברים, מהוות את כח הקניה הגדול ביותר : בתוך התא המשפחתי, נשים הן בד"כ המחליטות על רכישות - לבית, לעצמן, לילדים ולבן זוג.
מעבר לכך: לא כל פרסומת בה מופיעה אישה, היא פרסומת סקסיסטית (כלומר כזו המחפצנת את האישה ומציגה אותה כ"מוצר"). למעשה כשאני חושבת על כך, הפרסומת הסקסיסטיות הדוחות הן תמיד פרסומות - או לאוכל, או למכוניות. (אם יש יוצא מהכלל, נא לעדכן אותי).
ביתר הפרסומות מופיעה האישה כמקדמת מכירות ו/או כמודל לחיקוי - עבור נשים.
ויש את ג. יפית. שהיא אימפריה.
רחלי יקרה, אני רוצה לתקן אותך בהקשר של מרילין מונרו.
מרילין היתה אשה מאד מורכבת, מאד אינטליגנטית, ועברה חיים מורכבים,
קשים, אבל מרתקים גם בהקשרים של דברים רבים שנאמרו כאן בפוסט.
אתחיל מהסוף: כיום ידוע שמרילין לא התאבדה. לפני כשנתיים התפרסמו בכל
העולם דוחות הF.B.I שאוששו סופית את הסברה שהיתה כל השנים, שהיא נרצחה.
היא נרצחה משום שהיתה בקשרים אישיים עם נשיא ארהב' דאז ואחיו - גו'ן קנדי, ובובי קנדי,
וכנראה שידעה על מעורבות הממשל עם המאפיה וידעה סודות הקשורים ל"פרשת קובה"
ולחימוש הגרעיני. האיצטלה לרצח היתה מעורבות רומנטית מאיימת עם גו'ן ובובי.
מרילין שאפה להיות יותר מאשר הדימוי של בלונדה מטופשת. היא ניסתה בכל כוחה למצוא
דרך להוכיח את יכולותיה וכישוריה המנטאלים, והארטיסטיים. היא למדה משחק אצל לי שטרסברג הידוע,
והפכה לבת חסותו , והיתה מעורבת לקראת סוף חייה בכל הנושאים הקשורים לתדמית שלה.
היא הצליחה למרוד בגדול בתעשית הסרטים ההוליוודית, לאחר שנמאס לה שהכתיבו לה
חוזים קיקיוניים, והכריחו אותה לשחק דמויות של נשים כנועות ומטופשות.
היא נלחמה בכל כוחה לייצר לעצמה תדמית פחות פלקטית ושטוחה ממה שניסו לשוות לה
והיתה אחת הכוכבות הראשונות בהסטוריה של הוליווד, בסדר גודל שלה, שמרדו בתעשיה,
והתעקשה להכתיב את תנאי העסקתה, כמו גם את הסרטים ואיכות הסרטים שבהם תסכים לשחק.
לקראת סוף חייה היא קיבלה לאחר מאבקים קשים בתעשיה ההולוודית תפקידי אופי רציניים
שהקנו לה מקום של כבוד לנצח. היא היתה אשה יוצאת דופן, שדגלה בפלורליזם מחשבתי, היתה
פמיניסטית בדעותיה, ודעתנית . למרות כל זאת, הבדידות של חייה, והסביבה המתעללת שבה גדלה,
הובילו אותה להתמוטטות עצבים, לתלות בתרופות ומשככי כאבים, ולשתיה מופרזת. היא היתה אשה מדהימה
שגורלה לא שפר עליה, ותמיד נשארה צמאה לאהבה....
התמונות שהבאתי כאן, הן יחסית לא קשות. מסתובבות ברשת תמונות הרבה יותר מחרידות.
אני לא נגד איפור וקוסמטיקה ואופנה. אני בעד פרופורציות. שלא נקנה כל לוקש שמנסים למכור לנו. שנשים לב היטב על מה אנחנו מוציאות את זמננו, את האנרגיות שלנו ואת כספנו.
(גם כתבתי למעלה באחת התגובות, איך חלק מהמסרים שאנחנו מקבלות מתייחסים לאיפור ולבגדים כאל "כלי נשק מסוכנים" )
הדימוי של מרילין מונרו, התכוונת... הזוהר מטעה.
מרילין מונרו, היתה אישה די אומללה שלא הצליחה לשרוד ולשלוט בגורלה , והתאבדה.
חשוב מאד מה שכתבת נטשה!
פרויד בזמנו דיבר על ה"אישה ההסטרית", זו שמעיזה לבכות על כאביה,
שהיא גמלונית, שהיא מייצרת "דרמות", שהיא רעשנית, ועושה מהומות....
אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים, במצבים חברתיים, שאני מרגישה שהקול
שלי נשמע צעקני מדי, שאני מדברת בצורה תוקפנית מדי, שאני מגושמת.
הרעיון שתכונה "נשית" מובהקת היא עידון, עדינות, שקט, רוגע , נועם,
הליכה על בהונות... הוא רעיון מסרס.
כל התכונות שמניתי, טובות ונעימות לכל מגדר. אבל הרעיון שאם אשמיע קולי,
ואדבר באסרטיביות, אצעק את כאבי, ארשה לעצמי להתווכח, להראות נוכחות,
אחשב ל"גברית", הוא אבסורדי. והאבסורד הזה מושרש טוב טוב אי שם במח של
כולנו. בתקופות שהייתי מדוכאת, ואכלתי את עצמי לדעת, וישבתי על המקרר מהבוקר
עד הערב, התוצאה הגרנדיוזית של גופי המתמלא ומצתמג עוררה בי תחושות גועל כאלה,
ששכחתי שפעם הייתי יפה בעיני עצמי. הרגשתי גמלונית וחסרת חן.
ניסיתי לעדן את תנועותיי , להצמיד את ידיי אל מתניי, להקטין את עצמי כמה שאפשר,
כמה שייחלתי להעלם מהשטח כך בלטתי בתחושות של פיל בחנות חרסינה.
היום, אחרי שהחלמתי, למרות שעדיין לא השלמתי את התהליך, אני מנסה להסתובב בעולם
כאילו הייתי מרילין מונרו בכבודה ובעצמה...
על זה הייתי שולחת אותו לכלא. בלי צחוק.
וואו.
מרתק ומאלף ונוגע בקצה של צירים חברתיים כל כך חשובים ומשמעותיים.
וזה לצד הזעזוע וחוסר היכולת לתפוש את המקומות שמהם מגיעים לצורת ההתאבדות המזעזעת הזאת.
ובנימה אישית - אני מסתכלת על הבת שלי, שעוד לא הולכת לכיתה א', והיא מקסימה ומופלאה ועגלגלה, ואני מוצאת את עצמי במאבק פנימי בנוגע למה לאפשר לה לאכול ומה לא, כדי שלא תחרוג יותר מדי מה"סד" הזה, ואני שונאת את עצמי על זה ומזדעזעת כשהיא אומרת לי "אני רוצה לצום ביום כיפור כי אני רוצה לרזות קצת".
הכוונה שלה מצחיקה, אבל הטקסטים החברתיים האלה כבר הופנמו.
מזעזע אמרתי, נכון?
כל כך הרבה דברים נכונים נכתבו כאן על ידיך והתגובות מאוד חזקות שלא נדבר על התמונות של הדוגמניות האנורקטיות ומי אמר ששלדים אינם יוצאים מהארון?
בעיני האסתטיקה מאוד חשובה ואיני נגד טיפוח אבל בכל בוקר כשאני יוצאת לעבודה ומורחת קרם פנים ומעל שכבה דקה של מייקאפ ומוסיפה מעט סומק ומתחת לעיין מושכת קו ירוק ומסקרה על הריסים ועל השפתיים מציירת בשפתון וורוד טבעי לפעמים חולפת בי מחשבה שזהו עידון הטקס האנדיאני של יציאה אלי קרב ושאלו הם צבעי המלחמה שלנו הנשים על מקומנו כמו שאמרת- נתונות בסד היופי.
נדמה לי שדיכוי הגוף במשטר הרעבה הוא רק חלק ממה שעוברות הנשים בעולם המערבי,
חלק גדול ומכובד מהדיכוי שמור לניתוחים הפלסטיים, שאיבות שומן, תיקונים והזרקות,
הכירורגיה הפלסטית הגיעה עד לאיברים האינטימיים ביותר של האישה.
ועוד משהו, רופאה אחת מ"רופאים לזכויות אדם" סיפרה לי פעם על עבודתה בשטחים,
פעם בשבוע ימי מרפאה, המחלות הן אותן מחלות מלבד כאלה ששמורות לעולם המערבי השבע.
"אנורקסיה" היא אמרה לי "לא תמצאי בשטחים. גם לא באפריקה. זו מחלה של העולם המערבי בלבד".
מי שסובל מרעב ותת תזונה לא ירעיב את עצמו.
ועוד פרדוקס. משהו שעלה לי רק עכשיו, כשצופים ב"וייט טראש" של אמריקה, בתוכניות האירוח,
או רואים עניים, רואים שדווקא אצל העניים יש את הצד הקיצוני השני של ההזנחה הפיזית.
אנשים ממעמדות נמוכים שמגיעים למשקל שיא, מה שמכונה "אוביז".
לא מפתיע אולי, העשירים אוכלים את האוכל המזין בצורת ירקות, בשר, דגים, פירות.
העניין חיים לעתים על תפריט של פחמימות פשוטות. לחם, פסטה במקרה הטוב.
אוכל הוא גם, בצד השני של הסקאלה, תסמונת לחוסר סיפוק, הלעטה עצמית ובולמוסים של זלילה
מאפיינים אנשים דכאונים, אנשים בתקופות לא טובות. ממלאים את החלל בחייהם על ידי אוכל
המתוקים, הפחמימות.
"עושות את זה בצורה גברית", מעניין מה זה אומר
מדברות בשפה בוטה במקום בעדינות ועם המון חיוכים?
מתנהלות בקשיחות בעבודה במקום ליצור סביבת עבודה הרמונית?
אני תוהה מה נשי ומה גברי בעיניך
אבל מעבר לזה אני תוהה אם את מבינה מאיפה רכשת את הסטראוטיפים האלה.
קתרין מקינון (משפטנית אחת) העלתה השערה שאם עוד מאה שנים ככה נגדל ילדים בחברה שוויונית, נגלה שאין הפרדה חד משמעית לתכונות "גבריות" ותכונות "נשיות" אלא שהתכונות האנושיות כולן מתחלקות בין כל בני האדם. ז"א ש"אסרטיביות" היא תכונה ש(אולי) נמצאת בגברים ונשים כאחד באותה מידה, וש"רוך" נמצאת בכל יצור אנושי במידה מסויימת בלי קשר להיותו גבר או אישה.
מקווה שעם הזמן תתייחסי לתוכן הפעילות של אותן "פמיניסטיות",
במקום להרתע מ"הצורה הגברית" בה הן פועלות.
כל מה שציינת דרך אגב (בורות, הנאה מהגוף, אורגזמה, ויתורים)
זה הכל תוצאה של חיברות - חינוך, תקשורת, משפחה...
חינוך לדיכוי הגוף זה אספקט אחד בחברות של נשים.
מה שמנית למעלה זה ההמשך, ויש עוד, לא חסר.
להפנות את האשמה לנשים על חיברות של אוכלוסיה שלמה?
לא יפה.
עשית לי צמרמורת עם הפוסט הזה......טוב, רק את יכולה ככה לטלטל את האמת ולהציב מולה מראה גדולה עם פנסים, שלא נתבלבל....תודה!!
ולמרות זאת אני חושבת שדווקא היום יותר מתמיד אישה, שיש לה קצת משהו בראש, מודעת ומעריכה את עצמה לא רק מבחינה חיצונית ומבינה, לפעמים לוקח קצת זמן..., שהיופי בא מבפנים!
אני חושבת שזאת גם הבורות שלנו, הנשים.
כל כך רבות מאיתנו שלא יודעות להנות מהגוף שלהן
כל כך הרבה שלא חוו אורגזמה מימיהם
כל כך הרבה שמוותרות על הכל כדי שבעליהן יזרקו להם עצם.
מעבר לחינוך לדיכוי הגוף יש גם אותנו, שלא לוקחות לעצמנו את המקום לו אנו ראויות.
וגם כשמתקדמות בנוסח הפמיניסטי עושות את זה בצורה קצת גברית.
אפשר להיות אישה חזקה ונשית.
אבל זה דורש כמה ק"ג עודפים ולפנות זמן לפינוקים לעצמך.
מצחיק..בדיוק קראתי אצל הרופא מגזין "סגנון" מה-24.9
שהתיימר להיות "מהדורה שופעת" - דהיינו פונה ומייצג את האוכלוסיה האמתית.
האחת מהכתבות הפותחות שאלו מספר אושיות אופנה כאלו ואחרות שאלות זהות,
מי עדיפה קייט מוס או סטלה עמר. מי סבריטאית מלאה סקסית..כאלה.
שאלו את מעצב האפנה ארצי יפרח (שעד לרגע זה דווקא חיבבתי את דגמיו)
מה הוא יגיד לאישה במידה 42 "שתבין שהיא שמנה " הייתה התשובה.
אכן תמוה מה מקור המחלה הנוראית הזו..
בכל מקרה כתבה חשובה ואינפורמטיבית.
אוקי. יכול להיות שאני טועה, אבל חשבתי שאלו הן אותן הנשים, בסופו של יום, שמפרסמות גם את המוצרים שהגברים צורכים. שבמידה מסוימת, תצוגות האופנה לא מוכרות בגדים, אלא הבגדים מוכרים את הנשים, שתופענה על הפרסומות, שמהן גברים יקנו. זה דווקא הולך יד ביד עם הסיפור על דודה ב': היא עשתה את הניתוח כי זו האופנה, ולא כי מכרו לה את הניתוח כמוצר. מכרו לה את המנותחת כמוצר. האישה היא המוצר, והצרכן הוא הגבר. לכן הפרעות אכילה הן מחלה נשית בעיקרה, כי אנחנו חיים בעולם שוביניסטי. גברים, שגם הם קונים בגדים, לא צורכים את המוצר "גבר", כיוון שאין כזה - כי אין בו צורך. הוא לא מוכר שום דבר לאיש, כי מי שקונה הם הגברים ולא הנשים.
פוסט נפלא מפרט מרתק ורצוי כלכך עשית כאן
ואני אמא לשתי בנות בוגרות עוברות את מה שהן עוברות כמתבגרות ומוסיפה לכך את מה שאני יודעת מעצמי
וההסיטוריה הזו העושה אותנו לנשים מאולפות זועקת וכואבת מאוד
ולכן כלכך חשוב לקרוא את מה שהנחת כאן את
תודה.
העולם הצרכני במקרה הזה הוא דווקא נשי. (גברים צורכים , תחת שטיפת מוח פרסומית אגרסיבית, דברים אחרים). מי שצורכות את הבגדים, ואת הקוסמטיקה, ואת הניתוחים הפלסטיים ואת כל התכשירים ואבקות ההרזיה למיניהם - אלו נשים. יש לזה קשר קלוש למדי לגברים. עודני זוכרת את הסיפור על הדודה ב', שהתעקשה לעבור ניתוח הגדלת חזה חרף איומיו של בעלה כי יתגרש ממנה במידה ותעשה את הניתוח. למרות זאת, היא עשתה את מה שרצתה. והיא רצתה בזה כי זו האופנה. זה פשוט מאוד.
אגב, ספר מעניין מאד בנושא הפרעות אכילה (שמדבר על אשמת החברה): BITING THE HAND THAT STARVES US.
http://goliath.ecnext.com/coms2/gi_0199-5733370/Maisel-Richard-Epston-David-Borden.html
ק ו ל ב י ו ת.
הנה הצעה שלי לאופנה חדשה - נשים עם מבנה גוף ומשקל ממוצע יחזיקו בידיהן קולבים ועליהם בגדים במידות 32-30.
אם זה לא יתפוס, אפשרות נוספת היא להעלות את מידות הבגדים שלובשות הדוגמניות ל-42-44 .
המצלמה "משמינה" את המצולמים, אך אם השומן לא היה נתפס כשלילי , זה לא היה מהווה בעיה.
כלומר, לא המצלמה מכתיבה את האופנה - אלא מי שמביט מבעד לעדשה.
הנה עוד דוגמא ל"הגיון" שבאופנות. נשים חייבות לגלח, גם אם הן יושבות כל היום במשרד ממוזג ולא מזיעות כלל.
גברים חייבים לא לגלח ולהדיף ניחוחות למרחקים. למה? כי ככה החליטה משטרת הג'נדר.
תסבירי להם שאין דבר כזה "נשי" ו-"גברי". זה עניין של אופנה, סטריאוטיפים וגיאוגרפיה.
תודה שהבאת, איריס.
גררתי רק את הפסקה האחרונה , אבל כל הטקסט מצויין.
ומדגיש את מה שכתבתי קודם, בתגובה לגדול פילוסופי הביבים -
two wrongs don't make a right
להערכתי, צילום האופנה תרם לכך לא מעט.
מסתבר שככל שהדוגמניות רזות יותר, קולביות יותר, כך הבגד נראה טוב יותר עליהן.
בשפת היומיום- המצלמה "משמינה" את המצולמים, וזה קורה במעבר מתלת מימיד- במציאות, אל דו המימד שבתצלום.
ככל שהצילום תפס מקום רב יותר בעולם הפרסום והאפנה, כך יורדות הדוגמניות במשקלן.
וכך- האופנה מכתיבה את המשקל הרצוי.
הרי כולן רוצות להיות דוגמניות, ולא פיזיקאיות או מנתחות מוח, חלילה וחס.
מכל מקום, אני מניח שרוב הגברים יעדיפו את בנות זוגן מלאות יותר מהדוגמנית הממוצעת.
שני בניי הענקיים,(מטר שמונים) 13 ו-14 , והגבריים–מאוד שחקני כדורסל וכדורעף וכבר מתגלחים בפנים. ניסיתי להציע להם שיגלחו גם את בתי השחי שלהם כי זה יקל עליהם עם ההזעה והדיאודורנט, כי יש להם אימונים כל יום לפני בית הספר וזה פשוט יהיה יותר נוח לשמור על היגיינה. כמו שאבא שלהם רוכב אופניים חצי-מקצועי ומגלח את הרגליים.
הם הסתכלו עליי בזוועה ואמרו לי שזה לא גברי.
אמרתי שאני לא מבינה מה פה גברי או נשי. זה פשוט הגיוני כי הזיעה מסתבכת בשערות. נראה. עוד לא ויתרתי להם.
תודה -
נאמר כבר לפני: פוסט מעמיק ומרשים, על נושא כל כך חשוב ומזעזע....
יושבת להעתיק מהפר "על הנוחות" של אורנה קזין, עמ' 89:
הניתוח והדיאטה
"חדש ב'פאם קליניק'- גבר מי שמתפנק", כך צוהלת פרסומת למכון יופי בשבועון ישראלי נפוץ שתפסה את עיני. "את הטרנד הלוהט האחרון, טיפולי יופי לגברים", ממשיכה המודעה, "מביאים אלינו בפאם קליניק עם מחלקה גברית חדשה. מעתה יוכלו הגברים ליהנות מטיפולים להסרת כתמי עור, עיסויי פנים, טיפול אנטי איג'ינג, טיפולים להרחקת שיער לצמיתות, ועוד".
"פינוק", מילת הקסם החדשה של תרבות הצריכה בכלל, ושל תעשיית היופי בפרט. הכל הוא בגדר פינוק- קונצרט, יין משובח, רחצה בסבון, טיול, שיעור גמרא- כל מה שאפשר למכור. וכעת גברים מוזמנים גם הם "להתפנק", כלומר להתעסק ולהתייסר בשינוי המראה שלהם.. כביכול היו מנהגי היופי של הנשים מאז ומעולם רק סוג של התענגות גחמנית, ולא היענות מבוהלת לציווי חברתי.
בספרה המהדהד "הסריסה" שפורסם ב1970, כתבה ג'רמיין גריר על הציווי שמצוות נשים להסיר שיער מגופן כדי להיות "נשיות". גריר טענה שהסרת השיער הכפייתית- מבתי השחי, מהרגליים, מתחת לאף- נולדה בגלל ההכרח להסיר מהאישה כל סממן של חיתיות, טבעיות, וירליות. הגבר התבקש להפגין את הפראיות שלו- שעירותו הייתה גבריות- ואילו האישה נדרשה להצניע את פראיותה ולהכניע אותה. שיער על הראש הוא נשי. שיער על הרגליים- גברי. הפרד ומשול.
והנה במפנה המאה ה21 נשים עדיין נדרשות להסיר מגופן את סימני הווירליות- את כל מה שאינו חלק, מעודן ומרוסן,- אבל עכשיו הן כבר לא לבד. גם לגברים "מותר". וכך תעשיית היופי מייצרת תרבות יוני סקס, שכביכול מטשטשת את ההבדלים בין המינים ומשחררת, אבל למעשה זו תרבות אנטי-סקס, שיוצרת השטחה, שיוף, וליטוש של סמממני המיניות הטבעית והמגוון הגופני באשר הם. הגברים שמוזמנים "להתפנק" נקראים בעצם להרגיש כמו הנשים, לא נח בתוך הגוף שלהם. וכדי לרכוש מחדש את הנוחות האבודה הם מוזמנים להתפנק, כביכול היו מריטת השיער והסכינים שחותכים בבשר ומתקנים ומותחים ומיישרים ומהדקים רק הנאה צרופה, ולא פעולות אלימות ומכאיבות.
זה סוד גלוי, ובכל זאת צריך להזכיר שתעשיית היופי- הניתוחים הפלסטיים למינהם, הדיאטות, הטיפולים להרחקת שיער ולהסרת כתמי העור ולמחיקת סימני הזדקנות, והקרמים, והחזיות, והגבות המרוטות, והמניקור, והאיפור, ושאר אמצעיים בלתי נלאיים של "שיפור"- והתעשייה העצומה הזאת בנויה כל כולה על עיקרון אחד: אי הנוחות. זכות הקיום שלה מתבססת על הסלידה העצמית.
כדי שהתעשייה הזאת תמשיך לגלגל מיליארדים, כולנו, נשים וגברים, חייבים להרגיש לא נוח בגופנו ועם גופנו. אנחנו חייבים להרגיש שמנים מדיי, מקומטים מדיי, שופעים מדיי, חיוורים או שחומים מדיי, אנחנו צריכים להירתע מהישבן שלנו ומהשפתיים ומהשדיים. תפוחים או מדולדלים. רופסים או מנופחים. עלינו להרגיש כל הזמן פחות מדיי או יותר מדיי. עלינו להרגיש כל העת לא יפים. ובעיקר עלינו להרגיש שאנחנו לא דומים לאידיאל יופי חמקמק. לצורה המדומיינת שלנו. אסור לנו בתכלית האיסור לאהוב את השתקפותנו במראה. נרקסיזם בריא לא יניע את תעשיית המיליארדים. רק הפרעה נרקסיסטית- התעסקות כפייתית בעצמנו, אי נחת המונעת משנאה עצמית- משרתת את השיטה.
בספרו- מודרניות נזילה כותב זיגמונט באומן על פער מכריע וקשה, שהולך וגדל בימינו, בין אינדיבידואליות להלכה ובין אינדיבידואליות למעשה. לדידו של באומן. הולך ומעמיק הפער בין התחושה שאנחנו חופשיים, עצמאיים, משוחררים מעולה של חברה- במשטרים הדמוקרטיים לכאורה שאנחנו חיים בהם- ובין היכולת שלנו להיות אינדיבידואליים של ממש: אנשים פרטיים שקונים שליטה בגורלם ובוחרים בחירות על פי רצונם, כנגד, למרות ובתוך החברה.
ההרשאה שניתנת כיום לגברים "להתפנק"- להיות קצת נשיים, להסיר שיער לצמיתות אם הם רק רוצים- היא מקרה מובהק של אותה אינדיבידואליות מדומה. עכשיו גם גברים יכולים להחליט, לגמרי בעצמם, בלי שום כפייה ובלי שום ציוו, פשוט כך כי הם רוצים, וכך יפה להם, ובאופן טבעי ואישי ועצמאי, לשנוא את גופם."
התעייפתי
זה נכון. השאלה היא למה זה קורה כמעט רק לנשים? למה רק נערות נלחמות בכל כוחן בהתפתחות המינית הטבעית שלהן? הרי גם גופם של הבנים גדל, משתנה ומוצף הורמונים במהלך תקופת ההתבגרות.
כלומר שיש כאן חשש מהנשיות, נסיון לעכב ולדחות את קבלת "עול הנשיות".
מעבר לכך, אלמלא התרבות המעודדת, ממריצה ומתגמלת את הרזון, ומציבה אותו כמודל, הן לא היו ששות להרעיב את עצמן. לא במספרים האלה.
בהקשר לפסקה השניה - טענה נוספת ששמעתי, היא שתעשיית הרזון מפומפמת גם ע"י גברים שרוצים בחורות צעירות (וזה גובל בפדופיליה), ושרבים מהם גם נמשכים לגברים. הגוף השטוח והנערי של המודל מספק להם את הפנטזיה המינית, מבלי שיצאו מהארון כביסקסואלים.
ברשותכם... אני רוצה להכניס כאן לדיון קונפליקט פלוסופי חברתי
האם להוציא את המילה כוסיות מחוץ לחוק
או
לשמוד על כול משמר על הערך החברתי פלורליסטי מספר1 ..... חופש הביטוי
וקחו בחשבון
קדושת היופי הרדודה הפכה לפרזננטטור הכי גדול של הערך החברתי חופש הביטוי באופן המוני ופופוליסטי
גם אני מקווה ומאמינה שאנחנו נמצאות בתהליך של "לידה מחדש",
על כל משברי הזהות המלווים אותו, וכי בסופו של דבר ניישב בשלום את כל המרכיבים החשובים בחיינו -
וגם נוכל לזהות בוודאות - מה באמת חשוב, מה אנחנו באמת רוצות - אישה אישה לפי טעמיה, רצונותיה, נטיותיה ושאיפותיה. כאינדיבידואל חופשי עד כמה שניתן, ולא כחלק משטיפת מוח הקובעת מה ראוי ומתאים לנשים כולן.
תודה על תגובתך.
זו כבר התחלה.
כולנו נשאיות של התרבות המעוותת. והנה עדות נוספת שמצאתי היום: חזון הרזון - העריץ האכזר
אני גם באותה דעה עם איריס בעניין הזה...
הבה נניח לכל המודלים החיצוניים הללו. גם אדם רופס ומתנשף במדרגות יכול להרגיש טוב עם עצמו, כי הרגשה טובה באמת מתחילה מבפנים. בעיניי, חלק מהאהבה כלפי גופנו זה להיות קשובים לו: מצד אחד (כפי שציינת)לדאוג לבריאותו, להזין אותו ולהפעיל אותו, אבל חלק מזה זה גם להניח לו לפעמים, לתת לו פשוט להיות, לשחרר. להבין שהוא דינמי, שיש לו חיים ומקצב משלו ולכבד את זה.
נכון להיום רובנו מתייחסות אל הגוף שלנו כפי שמתייחסים לאוייב הכי גדול שיש; הכרזנו עליו מלחמה ואנחנו כל הזמן בשאיפה איך לשנות אותו, "לתקן", "לשפץ". הפכנו לרודניות כלפי הגוף שלנו וכלפי גופן של אחרות. זו אינה מכונה, זה גוף חי מורכב מאוד. אם את אותו היחס היינו מפנים כלפי הילדים שלנו, זו היתה נחשבת להתעללות לכל דבר.
בהחלט כתבה מקיפה ומעמיקה .
לצערי - יש לי אחות , בת 54 , בולמית ואני מאשימה את החברה הסובבת אותנו כאחד הגורמים למחלתה .
היא קיבלה פיטבקים נפלאים מכל "החברים והחברות" שמאמינים באנשים רזים כחלק מאידאל היופי של ה20 ובמאה ה21 . תמונות הדוגמניות מזעזעות ,, ואחותי לא רחוקה מהן.
היא מסרבת לכל בקשה שלנו לסיוע ותמיכה של פסיכולוג או פסכיאטר . היא מאוד מרוצה מהמראה השדוף שלה , והחברה ממשיכה תורמת את חלקה במתן מחמאות : "הו כמה את נראית טוב,, ," אבל אף אחד לא יודע כמה שעות היא מבלה בשירותים כשהיא מקיאה פעם אחר פעם לאחר כל ביס שהיא לוקחת מאוכל .אף אחד אינו יודע איף גופה נראה מתחת לבגדים שהיא לובשת .אף אחד אינו יודע לאיזו רמה נמוכה של B 12 היא הגיעה . לא אני ולא בנותיה מצליחות לשכנעה .מחלה קשה - ואני חרדה לה מאוד.
ראיתי את מספר התגובות ושמחתי.
לא קראתי אותן.
את עשית כאן עבודת קודש ראויה להערצה.
מירה
הי איריס, זה בדיוק מה שכתבתי שתגובת ההמשך ...
המצב בהחלט קשה ולא עונה על שום צורך בסיסי לחולים במחלה הנוראית הזו.
אני חושבת שכדאי שנרפה קצת ממודל היופי החיצוני, ונאפשר ביטוי של יופי פנימי. ניתן לגיטימציה לרזים, לשמנים, לרופסים לשריריים, ננוח קצת מלסמן מטרות של אידיאל ובריאות. ונכוון לאהבה עצמית, ואהבת האחר לא משנה מה צבעו, משקלו, גובהו. זה אולי יסלול לנו דרך לאיזון.
בהחלט. אורלי וילנאי הכינה כתבה בנושא ל"עובדה". יש מוסד ציבורי אחד בארץ, באחד מבתי החולים במרכז הארץ, שנותן מענה לעשרות בודדות של חולות.
ועוד מס' בודד של מרכזים רפואיים פרטיים שבכדי לקבל את שירותיהם בנושא- צריך הרבה כסף. נשים שאין להן הכסף, או שלא גרות במרכז הארץ, מאבדות אט אט את בריאותן, פוריותן, במקרים הקיצוניים את חייהן.
כמי שעובדת בבתי ספר אני רואה את התופעה הנוראית הזו מופיעה כבר בבתי הספר היסודיים, ומתעצמת בתיכונים.
בנוסף ובהמשך למה שכבר נאמר בתגובות של נטשה ובלומה, ובהתייחס לדברים שכתבת בתגובה הקודמת -
"הכוח שלנו הוא בצורה החיצונית שלנו. מעבר לעובדה שזכר רצוי יבחר בנו (שזו כבר התניה אבולוציונית) , אנחנו אוהבות את הכוח שזה מעניק לנו. בעולם שתפסנו כ"גברי", זו הדרך שבחרנו להילחם בה. לא פלא שקשה לנו לוותר עליה."
את הטיעון האבולוציוני כהסבר למרדף אחר היופי , אני לא ממש מבינה. יש התניה אבולוציונית שגורמת למרבית הזכרים להימשך לנקבות, ולהיפך - וזו ודאי לא איזו אופנה חולפת, כזו או אחרת.
(בטבע, להבדיל, הזכרים הם המתקשטים, מתגנדרים, נותנים קולם בשיר, מותחים צוואריהם, ועוטים צבעים ונוצות על מנת לסמן לנקבות כי הם זיווג מוצלח. כך בכל תחילת עונת חיזור, אותם מופעים אור קוליים חוזרים על עצמם שוב ושוב.)
וגם, כפי שכתבה קודם בלומה - אצל נשים כל יום פורים. מגיל 9 עד 90. הרבה לפני תחילת תקופת הפריון והרבה לאחריה - גם נשים בשנות החמישים לחייהן עוסקות בדיאטות, וביתר שאת בניתוחים פלסטיים - מתיחות פנים, העלמות כתמים, שאיבת צלוליטיס, הרמת חזה ועוד ועוד.
בעולם בו לנשים יש עדיין מעט מדי כח פוליטי, כלכלי, חברתי, תרבותי, אז היופי ממשיך לשחק תפקיד חשוב. אבל כפי שאמרת - זה לא ממש כוח. זו אשליה. היופי חמקמק, היופי הוא בעיני המתבונן. המאבק על היופי במיוחד בעידן שלנו, הוא קשה וסיזיפי ומתסכל ושואב המון אנרגיות. כל אחת צריכה לבדוק עם עצמה, על מה הולכות האנרגיות שלה, מה הפרופורציות, ועל חשבון מה זה בא. וזה שוב מחזיר לפסקת הפתיחה של הפוסט.
לגמרי מזדהה איתך, אני גם אוהבת את מראה האמזונה. נזכרת שפעם קראתי ציטוט של ליב טיילר היפה שקטנה היא לא, והיא סיפרה כמה היא אוהבת את מראה האמזונה, וכמה שיש לה יותר נוכחות היא יותר מרוצה.
זה בדיוק הקטע. אני ממש לא שמנה (גם לא רזה) אבל יש לי כתפיים מאוד רחבות ורגליים מאוד שריריות ולא דקות ואני כל כך אוהבת את המראה הזה, של כוח. ואני יודעת בפירוש שהוא מרתיע גברים מסוימים. וגם זה מאוד מתאים לי כי זה בדיוק סוג הגברים שאני לא מעוניינת בהם.
מחריד, ארבע אחייניותיי, כולן בגיל העשרה פחות או יותר, כולן צמחוניות. תגידי, זה יפה מאוד, כולן לא רוצות לאכול בעלי חיים, הענין הוא שרק אצל אחת מהן זו הסיבה האמיתית, אצל היתר הסיבה לבחירה בצמחונות, שאותה הן לא מכחישות היא ש"בשר זה כבד" הן פשוט מעדיפות לאכול מה שיותר ירקות ירוקים וסלטים.
כשאני חושבת על זה, גברים שאני נמשכת אליהם פיזית, הם בדרך כלל מוצקים, שריריים, לא צנומים, ואני גם אוהבת להסתכל על המראה של הרקדניות של מחול מודרני או שחייניות, רגליים שריריות מאוד, כתפיים זקופות ושריריות , יציבה נפלאה, כן בהחלט, למרות זאת עדין קשה לי להתכחש לסוג של דיכוי פנימי, להתכחש לזה שאני הרבה יותר אוהבת את עצמי כשאני רזה יותר, אולי זה גם קשור לגובה, לא יודעת (אני 178 ס"מ) אולי נשים גבוהות מאוד לא מרגישות נוח להיות יותר מדי "גדולות".
אני חושבת שאת צודקת לחלוטין, שמודל היופי צריך להיות שרירי, מוצק, בריא. לא מנופח שרירים אבל שרירי. ראיינתי פעם איזו דוגמנית, דקיקה שכזאת ש180 ס"מ וכמעט ללא מסה של משקל, ואז היא סיפרה לי שבתקופה מסוימת התחילה לעבוד על הכושר, ואז התרחבו לה הכתפיים מעט באופן טבעי ואז היא קיבלה נזיפה מאחד ממעצבי האופנה ששאל אותה מה קרה לה. מה שהחזיר אותה מהר מאוד לתרגילים של חיטוב בלבד.
תודה רבה, מיכאל. לגבי קנטרוביץ', אני מקווה שהיא תתבגר ותיקח אחריות חברתית יום אחד,
במקום לעסוק בפרובוקציות.
אכן הנושא קשור, בכל כך הרבה אופנים. נשים מדרדרות להרס עצמי, והחברה מתנערת מאחריות.
על אנורקסיות אומרים שיש להן "בעיה אורגנית" וגם "מחלת נפש" (ראה גם תגובותיהן של מיטל ו - hsro, כיצד המדינה מתייחסת לטיפול בהן),
ולזונות מייחסים "בחירה חופשית" - תוך התעלמות, בשני המקרים (ובמקרים רבים אחרים), מההקשרים החברתיים והתרבותיים, מהאקלים הפוליטי שמעודד למעשה נשים - להרעיב את עצמן, לראות במכירת גופן פרנסה ראויה , וכן הלאה.
יש עוד הרבה מה לומר בנושא, ואחזור לכך.
אני רוצה לציין כאן שכבר עשר שנים לפחות עשיתי מהפך מחשבתי, ורזון - גם אצל נשים וגם אצל גברים - ממש לא יפה בעיניי. מאז שהתחלתי לעשות ספורט בצורה רצינית, המשתנה הקובע אצלי הוא לא רזון אלא חוזק . כלומר רזים ורופסים, ורזות וחלשות, ויש כאלה בהמונים, וזה כולל יציבה חלשה ולמעשה את כל הדוגמנים של היום ואת כל ההירואין שיק שמלווה ביציבה כפופה בלוק של אני-לא-שם-על-אף אחד - ממש מגעילים אותי.
אני נמשכת רק למראה הבריא והחסון, וזה אומר גם נשים מלאות מאוד וגם גברים עם כרס, אבל חזקים ועם שרירים. לא שרירים מדוגמים של מכון כושר, אלא חזקים ובעלי נפח ומקרינים בריאות. וזה צריך להיות הכיוון הבא, לדעתי, של תפישת היופי. לא רק מכיוון הצורה אלא גם מכיוון הבריאות. כי שומן מידלדל ורופס הוא לא רק עניין של מראה. הוא גם עניין של כולסטרול ומחלות לב ופגיעה בסיבולת לב ריאה והזעה שבישראל מורגשת במיוחד וכו'. ולא זאת המטרה. המטרה היא לא להקטין את עצמנו אלא להעצים את עצמנו כנשים חזקות וגדולות.
נעמי, זה לא פוטושופ.. כך הן נראות, וכך הן מתמוטטות על מסלולי הדוגמנות.
גם התמונה הזו, איננה פוטושופ:
אליאנה רמוס, בת 18 , נפטרה מאנורקסיה,
שישה חודשים לאחר שאחותה, לוסיל, קיבלה התקף לב והתמוטטה במהלך תצוגת אופנה.
ברור שלא התכוונתי לאותם מוסדות פרטיים.
לגמרי כיוונתי בדברי לאותה מחלקה בתל השומר (שהיא לא רק שונה בשם וכמה סדנאות אלא טיפה יותר מזה) ועל עוד משהו קטנטן שמציעים באיכילוב. בהחלט מסכימה איתך שזה כלום ביחס לצורך.
יש כמה מוסדות פרטיים שהעלות שלהם לחלוטין לא שווה לכל נפש - בתגובתי ציינתי שאין טיפול ברמה המדינית - סוציאלית .
מעבר לזה אכן יש בתל השומר מין תת-מחלקה פסיכיאטרית העוסקת בהפרעות אכילה ואנורקסיה שלא ציינתי מאחר והיא כל כך קטנה (ולמעשה היא חלק מהמחלקה הפסיכיאטרית ללא שינוי משמעותי מלבד השם שלה וכמה סדנאות פסיכותרפיה ) ולא מתקדמת שפשוט לא ציינתי אותה.
וזהו , אין יותר.
מיטל למיטב ידיעתי זה לא לגמרי נכון ש"אין שום...". דווקא יש.
אלא שמה שיש הוא כל כך מועט ביחס לצורך שאפשר בהחלט לכנות את זה "כלום".
מה שהכי נורא בעיני לפחות זה שאני מסכימה איתך בכל מילה
ולמרות זאת רזון יפה בעיניי, כלומר זה מוטמע באופן כל כך חזק
שגם אם את מסכימה עם המסרים, עדין הדיכוי הזה מוטמע כל כך חזק
שיש תמיד איזה משהו שאומר "עוד שני קילו והכל ישתנה לטובה".
לגבי התמונות, לדעתי זה כן תמונות עם פוטושופ שעושים באתרים של פרו אנה
האתרים של האנורקסיות.
בכל מקרה, זה לא משנה את העובדה שחלק מהן נראות ככה בדיוק.
אכן , מסכימה , לחלוטין שילוב של שני הפרמטרים - נפש+סביבה .
יחד עם זאת חשוב מאוד לציין ואינני יודעת עם צוין כבר בתגובות שזוהי אחת מתופעות הקשות ביותר הקיימות בחברה של ימינו וככל שהיא קשה כך היא גדלה ויחד עם זאת ,אין שום תקציבים/מוסדות/טיפולים /השקעות ברמה המדינית /סוציאלית
לבעיה - הסובלים- יותר נכון הסובלות מהמחלה הקשה לא מטופלים באופן פרטני/ממוקד במחלה הנפשית הכרונית "אנורקסיה " אלא מאושפזים במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים לחולי נפש ומטופלים כמו כולם שם ,אין ידע רב ,אין מחקר טיפולי בעניין ואין גם תקציב לכך .הבעיה לא מטופלת ,ולמעשה מטואטאת תחת " חולי נפש " ולשם נדחסות הבחורות המסכנות -יחד עם חולי סכיזופרניה , מניה-דיפרסיה , ושאר מחלות ,שאין קשר טיפולי בינן לבין דרך הטיפול במחלתן.
ידיעה שהגיעה זה עתה. כלומר משהו שקראתי זה עתה בעיתון:
"שקר היופי: 90 אחוז מהנשים מרמות כדי להיראות יותר סקסיות. הפוש אפ, העקבים, המחטבים ועוד טיפים של אלופות" (ההדגשה אינה במקור). כנסו כנסו לעמוד 10.
בעמוד 10, מספר טריקים - מה ללבוש כדי להראות יותר רזה , ובאיזה "כלי נשק מסוכנים" (כך במקור) משתמשות נשים כדי להראות סקסיות יותר.
אני תוהה מה אמורה אישה (ובמיוחד אישה צעירה) לחשוב מול כל המסרים הללו. מצד אחד אנחנו מרמות, מצד שני אנחנו אלופות, מצד שלישי אנחנו במלחמה. בטח יש עוד כמה צדדים. אני צריכה לקרוא את זה שוב.
היי מיטל, תודה על תגובתך.
נכון, ועדיין, זו מחלה שתוקפת כמעט רק נשים, רק בחברות מערביות, ושיעור החולות בה הכפיל את עצמו בשלושים שנים האחרונות.
בספרו של ריצ'ארד גורדון, (עליו המלצתי בפוסט, להרחבה בנושא) הוא בוחן את נושא הפרעות האכילה מכל ההיבטים - ובוודאי שגם מההיבט האישי, המשפחתי, הפסיכולוגי - וההשפעה של הסביבה הקרובה. אך השורה התחתונה (וגם כותרת הספר) היא שזו מגיפה חברתית. הדגש הוא שזו בעיה חברתית-תרבותית-פוליטית הרבה יותר משזו בעיה אישית.
זו נקודה חשובה. אכן, מודלים תמיד היו ויהיו, והמדיה לא עומדת להיעלם מחיינו.
כוונתי היתה לומר, שאידיאלי הרזון אינם טבעיים למרבית הנשים, כיוון ששומן הוא מרכיב קוהרנטי לגוף האישה.
(והרבה יותר מזה של הגבר). בכדי להידמות לאותם מודלים צריכה האישה הממוצעת לענות את גופה בסיגופים.
אמת, יש גם נשים בעלות מבנה רזה ואפילו רזה מאוד, באופן טבעי ובריא, ללא התעסקות בדיאטות. נדיר, אבל קיים.
מה שחשוב ביותר הוא זה : האידיאל הוא שתהיה קשת רחבה של ייצוגים ומודלים לנשים. מכל הבחינות - מראה, התנהגות, עיסוקים ותחביבים. אנחנו מתחילות לראות שינויים - כיום נשים בהחלט מוערכות גם בזכות השכלתן והישגיהן המקצועיים. אבל עדיין, הן נדרשות לעמוד בסטנדרטי היופי ולהראות מידה סבירה ומעלה של התאמה ושיתוף פעולה עם תעשיית היופי.
האידיאל הוא שתהיה יכולת בחירה ממשית, מבין מגוון אפשרויות, ולא דמות ה- one size שאנחנו רואים כיום.
וגם מצטרפת להמלצתה של lexis, על המאמר של orsula העוסק בדיוק בנושא הזה : מודלים
ממש העציב אותי לקרוא את זה. מה שבטוח זה שאת ממש ממש לא לבד בתחושות שלך.
נשים שנכנעות לסד היופי אינן מטומטמות, הן מכירות בהשלמה ובכאב בכך שיופי חיצוני מתגמל אותן. אני נוטה להסכים בצער שבחברה (הסקסיסטית) שלנו נשים מתוגמלות ונענשות, לעיתים בחומרה, בהתאם למידת הקירבה שלהן ל"אידיאל" לאורך כל חייהן. אפליה על רקע מראה חיצוני היא דבר כה רווח כאשר עבור נשים זה רווח פי כמה, ולא רק בתחום התעסוקה. נשים מצויות בתחרות יופי תמידית עם הקולגות שלהן, עם החברות של הבעלים שלהן, עם האחיות שלהן עם הבנות שלהן. אפילו נשים הקרובות במראן לאידיאל מרגישות לא מספיק טובות שכן הן לעולם לא יהיו תמונת דו מימד מרוטשת על נייר כרומו; הן נשים מורכבות, מונפשות, בשר ודם, שגופן כל הזמן במגמת שינוי; מתבגר, מזדקן...
נשים זקוקות לשינוי משמעותי, ברמה המערכתית, לא פחות, כדי שהמצב ישתנה.
מבחינת הפרט, כבר זרקו כאן כמה עצות מעניינות. באופן אישי מתחברת לעצות כאן.
http://www.about-face.org/mc/empower
בכלל, האתר הזה נפלא.
כן ירבו כמותו.
להתפקד למפלגה, כל מפלגה.
ולבחור אחוז נשים הגיוני (50% ואילך) בפריימריז.
c'est tu
צודק, טעות :-)
אני אפילו זוכרת על מה חשבתי כשכתבתי בהיסח הדעת את המשפט האחרון.
זה היה משהו בסגנון "זהו, יגמרו החגים ואת תצטרפי לעשרות המפוטרים כאן
כמה זמן נראה לך תוכלי להעביר את היום בדה מרקר..." וכאלה
שמוליק, תגובה כלבבי!
... כבר זמן רב לא ראיתי חומת הגנה מאסיבית כל כך בעמוד הראשי של מישהו
מה נהיה? תהיה חבר וירטואלי שלי! ;-)
טעות הקלדה שלה. אני מאמין שהתכוונה שרצוי להיות בקבוצה השניה.
וכן, כפי שחגית ציינה, המאבק צריך להתנהל לא בצורה פרטנית בודדת אלא צריך על ידי המודעות והבאת המאבק לבית המחוקקים .
אפשר ליצור מרד צרכנים נגד מפרסמים פוגעניים. מפרסם פוגעני לדוגמא בנוסף לדוגמא שהובא כאן של ההיא עם הפרווה למכירת רכב, כל פרסום שמראה דוגמנית רזה.
אני מצטערת אם הותרתי רושם שכל אישה אמורה
לעשות את זה לבד.
זה לא ישים, מאוד בודד והופך לדילמת האסיר
בתורת המשחקים ( כל אחד מנסה למקסם את רווחיו
גם כשזה פוגע בכלל, אפילו שהוא יודע שאם כולם
עושים יד אחת, הוא אישית מרוויח יותר )
כדי להצליח ב"דילמת האסיר", צריך להיות מינון
גבוה של אמון בין בעלי האינטרסים - דהיינו
בינינו הנשים. לפעול ביחד.
מה אני יכולה לעשות ?
יש הבדל גדול בין
לנהוג בצורה שמזיקה לך,
להבין למה את נוהגת כך,
לדעת שזה מבחירה,
אבל לא לעשות כלום כדי שהנסיבות אולי ישתנו בעתיד,
לבין
לנהוג בצורה שמזיקה לך,
להבין למה את נוהגת כך,
לדעת שזה מבחירה,
ולפעול (ולו בצורה המינורית ביותר) על מנת שהנסיבות אולי ישתנו בעתיד.
אם את שייכת לקבוצה השניה אז חבל.
הי חגית,
היה נחמד אם כל אחת היתה עושה חושבים עם עצמה, מבינה שמאכילים אותה בזבל, ובוחרת שלא לצרוך מוצרים שמצמצמים נשים לכדי צורתן החיצונית.
אבל יש עם זה שתי בעיות:
1 - זה בכל.
אם את רוצה לברור את התכנים השוויוניים בלבד את צריכה לנעול את עצמך בבית, לגלוש באינטרנט ל"צומת ספרים" בלבד, להזמין לך ספרים של ורג'יניה וולף וחברותיה, ולהעביר את חייך בקריאה. זה די בעייתי כי כלכלית מי יכולה להרשות לעצמה לחיות ככה, וגם כי ויברטור הוא לא תחליף לדבר האמיתי לאורך זמן.
2 - את אישה נבונה ו-גם מודעת לבעיה. יש די נשים נבונות בלי שמץ של מודעות פמיניסטית. נבונות ככל שיהיו, נשים שגדלות בחברה שוביניסטית צריכות גירוי רציני מאוד כדי להתחיל לקרוא ספרות פמיניסטית ולהגיע לתובנות שאת כבר הגעת אליהן.
לכן הפתרון הוא לא בבודדות.
כל אישה בעצמה יכולה לעשות אצת הבחירות שלה, אבל זה לא ישנה כלום.
גורלנו כנשים במדינה ישתנה רך אם נפעל יחד,
והצעד הראשון הוא כמובן בבית הנבחרים, משם הכל מתחיל.
לו היה אחוז הולם של נשים בבית הנבחרים (50% באוכלוסיה - 50% בכנסת) יש סיכוי שפרסומת בה אשה עטוית פרווה בלבד, נשענת על רכב בתנוחה של "קח אותי" (תגובה של Lexis למעלה) לא היתה לגיטימית. ואז אולי יכולנו לרכוש "לטיפשה" בלי לממן את הפטריארכליה בארץ.
שאלי אותי מה א-ת יכולה לעשות בקשר לזה.
היי שי
לא גררתי את כל התגובה, אבל כמה התייחסויות:
נתונים שמספק עדי ברקן, סוכן דוגמנות שפעם היה אחראי באופן עקיף לעשרות אנורקטיות ו"חזר בתשובה":
שיעורי האנורקסיה בארץ, בקרב נערות שרוצות להיות דוגמניות - 13.6% (לעומת 1% באוכלוסיה הכללית)
שיעורי הבולמיה לא מצויינים בכתבה, אפשר בבטחה להניח שהרבה יותר , ונאמר כי "בשנה וחצי האחרונות הוא שקוע עמוק בבלימת הבולימיה".
98% מהנערות שרוצות להיות דוגמניות, עושות דיאטה.
כלל לא מפתיע - עיסוק ושימת דגש יתר על מראה חיצוני ותו לא, מהווה גורם סיכון להתפתחות הפרעות אכילה קשות.
הכתבה - "לי זה לא יקרה"
תיאורית מעצבי האופנה נועדה להסביר כיצד התפתח מודל הרזון כאידיאל יופי לנשים. אפשר שאיננה ההסבר היחיד. כתבת - "הטרוסקסואל, לבן, שרירי בריא שאוהב מאוד כוסיות..."
אבל מאיפה זה הגיע ש - כוסית = רזה/שלדית ?
מודל הרזון ומחלת האנורקסיה הם עוד לבנה
במבנה החברתי הפגום העוטף אותנו,
בבניה העיקשת של מודל נשי מעוות המשרת צרכים גבריים
למטרות נלוזות, עם כל הסייגים והתוספות של מבנה נפשי,
סביבה חברתית והתנהלות חיים המאפשרת פגיעות ברמות אלו.
כיום אנו נדרשות לעוצמה פנימית וחוסן היכול לעמוד מול כל אותן
התניות חברתיות, במושגים כמו "כאן ועכשיו"
ו"התחברות לאמת הפנימית" יש מטרות כל כך עמוקות וארוכות טווח,
שלפעמים הן מטשטשות במרקם הקלישאתי אליו הן נופלות.
אני מאמינה כי
ההתמודדות האין סופית של הגדרת האני העצמי מול הדרישות החברתיות,
מעצימה ויוצרת את האישה החדשה, למרות הכל.
הפוסט עצמו מזעזע וחשוב, ואסור להניח לרגע את הנושא מסדר היום הציבורי,
גם נושא זה בנפשנו ממש.
אני מסכימה לגמרי. לא דיברתי על הפרעות אכילה. דיברתי על האשה הרגילה שגם היא מתייסרת יומיום ממראה גופה כי אינו מתאים למודל הרצוי בחברה שלנו שמקדשת את הרזון. וכשאת שרירית - בכל נפח תיראי טוב ותרגישי טוב ותהיי בריאה וחזקה ולא תרעבי. אני מדגישה - בכל נפח.
סליחה, זה הפוסט (סודרו מרבית קשיי הגלישה עאלק) -
http://cafe.themarker.com/view.php?t=634615
תמיד מעניין לקרוא את התגובות אצלך (אם כי אני נשברת בערך בתגובה 125 ככה... זה לא עסק, כל כך הרבה מגיבים אינטליגנטיים בפוסט אחד) לא פחות מאת מילותייך. מעניין גם שכל אחת/אחד לוקח את הפוסט לעניין שמציק לו במיוחד, וכך עולות כל כך הרבה עוולות אנטי-פמיניסטיות במקום אחד.
כיוון שאינני צרכנית גדולה של איפור, קוסמטיקה או מוצרי הרזייה, יסלחו לי כולם, אז הנה המצוקה שלי: סד היופי המדובר הוא עוד ביטוי לאובייקטיפיקציה של המהות הנשית, להקטנתה לכדי הייצוג הפיזי והמיני בלבד. זה פחות משנה מהי ה"דמות" המשווקת בעידן הרלוונטי - שופעת, הירואין שיק, ספורטיבית, חולנית, חיוורת או שזופה. חשוב יותר הוא העובדה שהיא בכלל משווקת. וכן, פחות חשוב שיש שיווק, יותר חשוב שיש ביקוש וצריכה למוצר המשווק. לאנדריאה דבורקין יש מאמר מרתק על פרסומת לרכב שבה האשה, עוטת פרווה בלבד, נשענת על הכלי המדובר בתנוחה שאומרת הכל. היא הטרף הניצוד, הגבר הוא הצייד, ומשם זה ממשיך. (חבל שאין לי פה ציטוט או לינק)
ואם יותר לי לשווק את הפמיניסטית האמיתית במשפחתי: הנה עוד כמה מילים על פרסומת וצריכה
קראתי את כל התגובות, ויש הרבה מה להגיד על הנושא ( נאמרו פה
דברים נפלאים ), אז אני אוסיף רק מה שחסר.
הכל מתחיל מהעובדה שנשים הן אינטיליגנטיות.
מהר מאוד הבנו שאנשים יפים מקבלים יותר : יותר משאבים, יותר תשומת לב,
ואפילו יכולים להתרבות בקלות.
מכיוון שכולנו יודעים שהמשאבים הם מוגבלים, האבולוציה הפכה אותנו גם
לתחרותיות.
הכוח שלנו הוא בצורה החיצונית שלנו. מעבר לעובדה שזכר רצוי יבחר
בנו ( שזו כבר התניה אבולוציונית ), אנחנו אוהבות את הכוח שזה מעניק
לנו.
בעולם שתפסנו כ"גברי" - זו הדרך שבחרנו להילחם בה. לא פלא שקשה לנו
לוותר עליה.
אני ארחיב :
עיתוני הנשים, שיש להם קהל ממוקד, נועדו כדי לחבר נשים למה שמעניין
אותן ( בהתחלה בבחירות סטריאוטיפיות לנשים : גינון, בישול... ) ולמה
שחשוב להן ( מחקרים חדשים על מיניות האישה, מחקרים על מחלות ותופעות
גופניות שאופייניות רק לנשים, איך להתמודד עם לידה ועוד... )
מאוחר יותר נוספו מאמרים עסקיים, כלכליים - יחד עם ההבנה שנשים לא חיות
יותר בעולם "צר" ו"נשי בהגדרתו".הבעיה ( כפי שנעמי וולף כותבת ב"מיתוס היופי" ) היא שהמפרסמים שמאפשרים
את קיום העיתונים הללו, מייצרים מוצרי טיפוח, איפור, בגדים ואביזרים לנשים.
זה לצד זה שוכבים מאמרים רציניים, חשובים לנשים, יחד עם כתבות בסגנון
"איך תגרמי לעצמך להיות רזה יותר/צעירה יותר/סקסית יותר עבור הגבר שלך ?"
המסרים שאנו מזמינות אלינו הביתה, מבלבלים וקורעים אותנו מבפנים.
מסקנה :
נשים הן יותר מ - 50% מהאוכלוסיה.
אם היינו רוצות להכחיד תופעה זו, היינו פשוט מפסיקות לקנות את
העיתונים/מוצרים ומפסיקות לעבוד עבור/עם גברים שמפלים אותנו
( יותר מזה, מפסיקות חד משמעית את היכולת שלהם להתרבות -
פשוט היינו בוחרות לבני זוג, כאלו שהפנימו את היחס שראוי לנו ).
אנחנו עושות את זה לעצמנו.
אנחנו אוהבות את ( האשליה של ) הכוח שזה נותן לנו,
ואנחנו מוכנות לשלם מחיר כבד על כך.
נשים הן אינטיליגנטיות, שעדיין חושבות שהכוח הוא "בחוץ"
וצריך ללכת להשיג אותו ( ומוצאות מיליוני דרכים יצירתיות
להגיע אליו ).
עד שלא נבין שהכוח אצלנו, נמשיך להסכין עם "אידאלים"
רחוקים מהמהות שלנו.אז צריך להפריד בין שני דברים. האחד, חיזוק שרירי הגוף זה דבר מאוד מאוד חשוב. כל כך חשוב שנטלי אנג'ייר הקדישה לנושא פרק שלם בספרה "האישה - גיאוגרפיה אינטימית" (ספר מעולה ומומלץ בחום), ובו היא מדברת על חשיבות פיתוח השרירים, בכלל לא בהקשר של דיאטות, אלא מנקודת מבט של - נשים צריכות להעניק לעצמן בריאות וכוח.
הדבר השני הוא שספורט לא פותר הפרעות אכילה (זכרי למשל את האנורקטיות, שעוסקות בספורט באובססיביות ומעמלות את גופן לדעת). הפרעת אכילה נובעת בין היתר מאימג'ים מעוותים, לא ממראה הגוף בפועל.
לא יודע אם יותר... למשל חזיית פוש אפ?...
אולי, אבל זה לא מנחם.
two wrongs don't make a right
(באנגלית זה נשמע הכי טוב)
תודתי והערכתי לחברות ולחברים שקראו, הגיבו, כיכבו, וכתבו תגובות מושקעות, מרגשות וחשובות. נראה שכבר לא אוכל להגיב לכל התגובות... אבל קראתי הכל בעניין רב, ושמחה מאוד על הדיון שנוצר כאן. אכתוב בהמשך לגבי מספר נקודות ספציפיות שהועלו.
ושוב כל הכבוד מצדה, לא רק לעניין הכתיבה אלא בעיקר על הדיונים שאת מצליחה לעורר כאן, לא טריוויאלי בכלל. פוסט חשוב מעניין, תובנות פמיניסטיות. צילומים דרך אגב מחרידים, אחת הדוגמניות ממש מזכירה לי חתול ג'ינגי' שאני נוהגת להאכיל פה ליד הבית. ייקס.
אבל
משהו הציק לי בפוסט ובהמשך גם בחלק מהתגובות - כאשר הדיון נופל למקומות של "מהי האישה האמיתית, איך היא צריכה להיראות?" ואז עונים - האישה האמיתית היא בשרנית, עגולה, פוריה, ולי נהיית צמרמורת כיוון שזו אותה התנסחות רק מהצד השני.
משל מה הדבר מזכיר לי, נראה לי היה זה אודיסיאוס שבמסעותיו הגיע פעם לאי מסוים, שם נדרש להימדד על מכשיר עינוי מסוים, אם היה ארוך מדי - חתכו את קצוותיו, ואם היה קצר מדי אז אחזו בו ומתחו. מזלו היה שהוא היה "בדיוק במידה הנכונה" ולכן, דיון על מידותיה האמיתיות של הנשים הוא סד יופי בפני עצמו.
שלא ישתמע שזו מהות הפוסט בעיני, בכלל לא, רק רציתי לאותת על בעיה שנפתחת גם בשיח יתר, גם כשמתנגדים לאידיאל מקבעים אידיאל אחר.
כרגע האישה האידיאלית היא הרזה אך בו זמנית עגולה במקומות הנכונים, זו אישה מתוחה מאוד אם חושבים על זה, גם הסיליקון, גם עור הפנים, נראה כואב. אבל לא אתפלא אם גם אידיאל זה יחלוף ויהיה לו בקלאש, יתכן והאופנה הבאה תהיה אנטי לאופנה הנוכחית, כמו שהגראנג' היה אנטי לאופנת ה-80 המפונפנת, ואולי אז אידאל היופי הנשי יהיה עגול ופחות זוויתי.אבל אידיאל כלשהו יהיה .
כתוב היטב ומרתק.
לאחרונה קראתי באיזה מקום שדווקא בעולמות הוירטואלים, נראה שאידאל היופי (נשי וגברי) רחב יותר, ופחות תובעני וחד ממדי מבעולם האופנה והפרסום. הלוואי, שאולי משם תבוא בשורה חדשה..
קשה לי להאמין שקיימת סלבריטאית אחת שלא משתדלת לכסות את פניה באיפור לפני שהיא יוצאת (לעיתים מתלווה לזה גם איפור גוף). אפשר להתאפר בכבדות בלי שזה יראה כמו הזמנה לקרב, נהפוך הוא - איפור מאסיבי, יקר ומושקע שמניב אשליה של פנים נקיות מאיפור. התקשורת אמנם לא קוראת לכל אחת מאיתנו להתאפר ויהי מה, אבל היא מציגה נשים מאופרות למשעי בעלות פנים שעברו ריטוש מקצועי. פנים של נשים מבוגרות כמעט ואינן נראות, ואלו שכן, לרוב מאופרות ומתוחות. ילדות ונשים מופצצות בדימויים אלו כך שהן עשויות להניח שלנשים אחרות יש עור מושלם ורק שלהן "דפוק" וראוי להסתרה. הריטוש מחליק פנים, מעלים קמטים, מדגיש שפתיים וצובע אותן, מבליט עיניים ומבהירן ואף משנה צורת לסת, צבע שיניים, אוזניים, שיער וכו'.
מעבר לזה, נשים נחשפות בצורה אינטנסיבית לפרסומות לקוסמטיקה, לקרמים להעלמת קמטים, לבוטוקס, למתיחת פנים ועוד ועוד. כן מצפים מנשים להתאפר, ככל שהן מתבגרות כך הלחץ גובר והביקורת אף היא.
לא מדובר כאן בקיצוניות ובקומץ נשים, זוהי הנורמה. אפילו הגברים הגנדרנים ביותר אינם מתאפרים וה"פגמים" שלהם אינם נתפסים בחומרה כפי ש"פגמיהן" של הנשים נתפסים.
אכן, אידיאולוגיות של יופי ככלי לדיכוי נשים היו קיימות מאז ומתמיד. הזכרתי זאת בפוסט.
בפוסט של bronte יש סקירה היסטורית קצת יותר נרחבת.
ידידתי נגה גם הזכירה לי את מחוכי הענק והחישוקים הצמודים בהם נכלאו נשים במאות ה-15 וה-16,
עד כדי עילפון . ומנהג כריכת הרגליים שהיה נהוג בסין. יש כמובן דוגמאות רבות ונוספות.
תודה על תגובתך החשובה.קראתי, הסכמתי עם כל מילה אך עדיין הייתי מעדיפה להיות רזה יותר ואני בטוחה שכשזה יקרה כל חיי ישתנו! אמצא סוף סוף עבודה, אהיה סבלנית יותר ויהיו לי המון חברים.
מדובר בעניין של רצון בשליטה, לא רק אנורקסיה ורצון לרזות. היום יש כל מיני אנשים שלא נוגעים בחלב (כמוני) או בקמח לבן (I wish ) נגעלים משומן טראנס, נשבעים בשמה של טחינה אורגנית וחושבים שדבש מרפא הכל.
בספר טירוף מושלם של ג'ודית וורנר יש הסבר מעניין.
מתנהל יפה...?
אני לא אמרתי שיש מטרה, מעניין על מה רגש האשמה?
אי אפשר באמת, ליצור מודעות ושיח, מודעות ושיח מפתחים. כמו שאי אפשר ליצור שכל.
ומתנהל יפה... לפי קני המידה של מי? של המעצבים ההומואים, גברים בכלל, פמניסטיות?
של כאלו שיוצרות מודעות ושיח?
במילים אחרות, התגובה שלך מבטאת ומדגימה למה המצב של הנשים הוא כמו שהוא ולמה הוא לא ישתנה כול כך מהר. לשוחח זה זול.
לפתח מודעות זה יקר.
מצדה יקרה, פוסט מאלף וחשוב מעין כמוהו .
כמובן שתרמה הכתיבה הסוחפת .
אני רק רוצה לציין שחסר הפאן הנפשי -נוירולוגי שחשוב עד כדי קריטי במחלת האנורקסיה.
לא כל בחור/ה הנתקלת בלחצים החברתיים הכל כך קשים הקיימים בימינו מפתח/ת אנורקסיה
ישנם סממנים נפשיים/נוירולוגיים הקיימים בסוגי אישיויות+טראומות +מבנה נוירולוגי מסוים אליהם המחלה "נתפסת" יותר.
נשים ריקניות מלוות את האופנה; אלה המעמידות פנים מגזימות בה; אך נשים בעלות טעם טוב מתפשרות אתה בנועם
על הנעלי-עקב אני כמובן מסכימה.. אחרי ששלחתי חשבתי שגם את זה צריך להוציא מהרשימה, אבל כבר היו בעיות באתר.
בכל מקרה - לגבי אובססיית טיפוח של משטחי צבע שלמים על הפנים - זו כבר לא אופנה, זה משהו אישי של מישהי שאני לא רואה לזה הטפה בתקשורת.
דווקא סלבריטיס מקפידות לא להפריז באיפור וצבעי מלחמה.. זה לא אלגנטי.
אז כמו שיש נשים שהולכות לקיצוניות אחת, ניתן מצוא גברים גנדרניים יותר.
בסופו של דבר -כל אחד מבליט מה שהוא חושב שראוי להבלטה אצלו ומה שיש לו למכור (לדעתו)..
אני לא חושבת שיש כאן מטרה להאשים או לייבב אלא ליצור מודעות ושיח.
עד כה אני חושבת שזה מתנהל יפה...
אין כל רע בהתגנדרות וברצון להרשים את הפרטנר המיני. הבעיה היא שעבור הנשים זה הפך לאובססיה, עבורן כל יום פורים, מגיל 9 ועד גיל 90. אני כן הייתי שמה נעלי עקב, איפור, הסרת שיער וכיו"ב בכפיפה אחת עם הרעבה ואף אנורקסיה. כמובן שאנורקסיה היא צורת ביטוי קיצונית וחמורה לסד היופי המערבי אותו אנו חווים, אבל זה מאותה משפחה. הטריגר הוא זהה, כמעט כל הפרעת אכילה מתחילה מדיאטת הרזייה פשוטה, מנסיון פשוט להתאים את עצמנו למודל המקובל, להראות כפי שמפמפמים לנו שעלינו להראות. עבור חלקנו חלה התדרדרות איומה עד כדי מוות. אבל כמעט כולנו, ה"בריאות" וה"נורמליות" מפתחות תפיסה מעוותת לגבי גופנו וכמעט כולנו מתנסות באכילה מופרעת, לפעמים לאורך כל חיינו.
נעלי עקב זה דרך הטבע? לא בטוחה. אם כבר זו הדרך הבטוחה ביותר לפגוע בכפות הרגליים שלנו, לעוות אותן (שלא כדרך הטבע!) וליצור נזקים ארוכי טווח. אי אפשר להתפנות לפעול לשוויון כשאת רעבה, ואי אפשר גם כשאת מדדה, בקושי מצליחה לרוץ, לוחץ לך, כואב, מתנפח לך שם, מאדים ובא לך כבר להסיר אותן ברגע הראשון שאת נכנסת הביתה. מעבר לזה שגם עקבים קשורים לכמיהה לרזון - רבות נועלות אותן כדי להראות גבוהות יותר ואי לכך גם דקיקות יותר.
איפור זה נעים ונחמד ומפנק וכיפי. אבל לא במצב שהוא בבחינת הרעלה היומיומית של נשים כה רבות שמרגישות מכוערות בלעדיו, ממנקות ועד מרצות בכירות, שלא מעזות לחשוף את פניהן אפילו בנוכחות אלו שאוהבים אותן. לא פשוט לצאת מהבית, לפעול וליזום ולהתקדם אם כל יציאה כרוכה בטקס שלם, ארוך ויקר, של הסתרת כל מה ש"פגום" מכף רגל ועד ראש. טקס שבלעדיו המוני נשים יחושו שהן פחות נשים או פחות ראויות.
לא רק שבארה"ב קשה למצוא לארוחת צהריים משהו שהוא לא ג'אנק- אין תרבות של חטיפים בריאים יחסית או מסעדות פועלים- אלא שהטלוויזיה מלאה בפרסומות על מזון מהיר, דיאטות וצרבת. כמות פרסומות האוכל אליהן נחשף צופה הטלוויזיה הממוצע לא תאמן.
עדיין, שיקגו, כמו ערים משכילות אחרות, רזה ברובה. די נדיר לראות שמן ברחוב והרבה יותר נפוץ לראות אנשים שעושים ג'וגינג בכל מזג אויר.
נו אז מה הפתרון?
לשבת כול היום, לבכות, להאשים?
האם רק הגברים וההומואים אשמים?
מה החלק של הנשים?
פוסט הופך קרביים.
לא מסוגלת לשכוח כמה נערות שסיפרו לי שברגע שחבריהן הבנים עוברים לידן בהפסקות, הן זורקות לשיחים את הסנדביצ'ים שלהן כי הן לא רוצות שהבנים יראו שהן אוכלות.
לבנות הרי אסור להיות יצריות. לא מינית. לא תזונתית.
ואני?
מופרעת אכילה, עם מודעות.
מה זה אומר?
שמכירה מקרוב - אקדמית ואישית - את תופעת הפרעת האכילה הרבתית, עליה כתבת בפוסט.
מודעת לעוצמתו והשפעתו של משטר "האח הגדול" החברתי, ולחלוטין מודעת לכך שהפנמתי אותו והוא זורם בעורקיי.
מסרבת להפעיל אותו הלאה על הסובבות אותי ולעולם לא שופטת מישהי על-פי משקלה או מראה החיצוני, אבל בהחלט מפעילה אותו על עצמי.
איך זה מתיישב ביחד?
בדיוק ככה. בפשטות מתוסבכת.
גם אני נשאית של התרבות המעוותת שלי, ועם כל המודעות - לא מסוגלת להשתחרר ממנה ולשחרר את עצמי.
אני חושבת שאת צודקת מאוד, וזה בהחלט אספקט נוסף של העניין. תרבות שמעודדת הקפדה על תזונה נכונה ובריאה כאורח חיים ופעילות גופנית מבוקרת, תהווה כר הרבה יותר מצומצם להפרעות אכילה.
לעומת זאת, התרבות בארצנו, בה ניתן לראות מודעות "איך תורידי 20 קילו בשבועיים" מקפצות בכל אתר אינטרנט ותלויות על כל עץ רענן , לצד פרסומות לחטיפים - "טבעי שלא תשלוט בעצמך" (תודה לשי), בהחלט מהווה גורם עיקרי להיות ישראל אחת "המובילות" העולמיות בהפרעות אכילה.
יותר אכפת לי מבת זוגתי...
שהיא תרגיש בנוח.
גם בחורות ברחוב שירגישו בנוח...
ב-50 שנה האחרונות מתרחשת מהפכה חברתית שקטה. לאט לאט נשים תופסות את מעמדן כשוות לצד הגברים. בתקופת רומא הנשים נחשבו כרכוש... אנחנו בהחלט חייבים להפסיק עם צורות המחשבה הישנות ולקבל את בני האדם כבני אדם.
הדבר הכי סקסי אצל האישה וכמובן גם אצל הגבר, זה המוח שלה. בגדים, בושם, איפור, ניתוחים פלסטים -- כל אלו משנים את הקליפה ולא את האדם.
(כדאי שארוץ לכנסת. ;-) )
אחת הסיבות המרכזיות לאנורקסיה היא החזרת שליטה בגוף ולא פלא שהמחלה פורצת בדרך כלל בגיל ההתבגרות כשנערות מרגישות שהן איבדו שליטה על גופן. האנורקסיה עוזרת להן לבלום התפתחות מינית ולהישאר ילדות בגוף.
שליטה קשורה קשר הדוק להערצת הרזון. אנחנו חיים בתרבות בה הפיתויים הגופניים רבים מאוד ואני לא מדברת רק על אוכל אלא גם על סקס. יש טענות שרזון הוא דרך להוכיח שאישה היא בשליטה מינית, בעיקר בעידן בו לכאורה היא יכולה לשכב עם מי שהיא רוצה ובן זוגה הפוטנציאלי לא ידע. ולכן גברים נמשכים לרזון הנשי כי יש בו לכאורה מן הבתוליות.
אפשר להגיד שאני מייצג חלק מהאנשים בארץ...
לא יודע כמה רבים.
"יופי" הוא בהחלט חשוב... אבל יש דברים יותר חשובים.
כאשר הטיפוח עובר את הגבול... כאשר אנשים לא מרגישים בנוח עם הגוף שלהם כי מה שיש במגזין...
זה ממש לא בסדר.
אני רוצה לחדד את מה שרוניאלי כתבה מעליי (אני לא מצטטת כדי למנוע אורך על אורך..) -
צריך להבדיל, לדעתי, בין הרצון שלנו להיראות טוב (שני המינים) בעיני במין השני (או המין שאנו מעוניינים ביקרו) לבין הטפה (לא סצויה בכלל) של תאגידי אופנה לרזון, כחישות, עד כדי חולי.
ההתגנדרות זה משהו אבולוציוני שבה למשוך את הצד השני שיבחר בי ולא באחרת. הרי יש לו כזה מבחר.
בעבר, נשים דשנות שידרו את המסר - אני בריאה, אני פורייה, יש לי מה לאכול - ומכאן, גם מעמד חברתי.
היום - המצב הנו בדיוק להיפך. להיות שמן זו לא בעיה. אוכלים לחם או מקדונלדס. דווקא שכבות אוכלוסיה נמוכות סובלות יותר מהשמנת יתר.
כשאני רזה ומטופחת אני משדרת - יש לי כסף ללכת למכון כושר (ואני הולכת= אני בריאה), יש לי כסף לקנות אוכל בריאות ומוצרים אורגניים (ואני קונה= אני בריאה), יש לי כסף להנות מערכות טיפוח שעולות אלפי שקלים ליחדיה - ומכאן משדרת שאני שידוך טוב. שומן נקשר היום לחולי ורזון לבריאות.
אני לא חושבת שגברים מעדיפים שדופות על פני נשים בריאות. רוב הגברים שמדברים איתם חושבים שזה בכלל ל סקסי - ויש סיבה - בקידוד הקדום ביותר, אשה רזה (מדי) משדרת חוסר פריון. והרי זו המטרה בסוף - להתרבות, להתרבות, להתרבות.
הבעיה היא שנשים רואות מייצגי "אופנה" כאלו ורוצות גם. הן רואות "כוסיות" בכל מקום בטלוויזיה ובתקשורת ורוצות גם. גם אם גופן אינו במבנה הזה - פה מתחילה ההרעבה (שוב - אני מאמינה שיש תמיד גם סיבה פסיכולוגית נוספת, אישית).
ברור שהנשים האלו שהוספת את תמונתן נראות חולות וחסרות כל מיניות. ילדות לא שואפות להיראות ככה, הן שואפות להיראות "חתיכות" אבל בדרך לא יודעות לעצור באדום וההתדרדרות היא כמעט בלתי נמנעת.
מה שרציתי להגיד - אני לא כ"כ אוהבת ששמים את נעלי העקב, החוטיני, האיפור, התספורת, הסרת השיער בכפיפה אחת עם אנורקסיה שהיא מנוגדת לדרך הטבע.
תראה את הקמפיין הזה , שהרימה איזבל קארו, חולת אנורקסיה, במטרה להרתיע ולהפחיד נערות.
שמועה שמעתי, ואינני יודעת אם זה נכון, כי נערות צעירות שצפו בתמונות המחרידות, כתבו טוקבקים בנוסח -
"סחתיין עליה, איזה רזה. 30 קילו? כל הכבוד".
להגיד שזו "מחלת נפש" זה לא ממש נכון. זו מחלה תרבותית.
הייתי רוצה שהורים, חברים, חברות, יחשבו פעמיים לפני שהם מעירים לאישה צעירה על משקלה. זאת בהנחה שמשקלה תקין, ויש פרמטרים מדוייקים לכך. אבל גם זו בעיה - אנשים בימינו כבר לא יודעים להעריך "בעיניים" מה זה משקל תקין.
אחת מתוך 100-150 נשים חולה באנורקסיה לפי הגדרתה הרפואית השלמה. ובולימיות יש פי 20.
זה המון. זו מגיפה.
פעם שלישית שאני מנסחת תגובה, והמימשק המחורבן מוחק לי אותה.....
אני עושה גוגל על ליעד קנטורביץ, בחורה מעניינת. עוד יותר מעניין למה "הארץ" בוחר להביא כתבה שמקדמת את דעותייה?
האם יש סיכוי שעמוס שוקן ירוויח מקידום הדעה שזנות היא בחירה כלכלית ככל בחירה אחרת?
אולי יש קשר בין העובדה ששוקן מרוויח מיליוני שקלים בשנה על חשבון הזונות?
ואגב פוטושופ... הוספתי בפוסט לינק לסרטון קצר ומעניין , שמראה כמה מ"סודות היופי" בתעשייה.
הי נטשה יקרה,
מסכימה ולא מסכימה....:-)
מסכימה שאיפור ועקבים כמוסכמה חברתית "נדרשת" המצביעה על איזה אפשרות "בלעדית" לטיפוח
אסטתי, הנו בעייתי. הויכוח שלי בנושא הזה הוא מינורי אמנם יחסית, ועדיין, אני חושבת שאפשר להתייחס
לאיפור ולעקבים גם לסוג של משחק משעשע... גם ילדים בפורים אוהבים להתחפש... במצריים הקדומה נהגו
הנשים לאפר את עיניהן, בעזרת צמח הכחל, ועוד צבעים המופקים בטבע, בשבטים אינדיאנים ישנם מסורות רבות
ומגוונות של צביעת הגוף, ולא רק בשביל אידאל של יופי, אלא כחלק מטקסים תרבותיים, משחק, ולפעמים אפילו
אמירה אישית כל שהיא. ובכל זאת, בהקשר הזה, באמת שהויכוח שלי על כך הוא מינורי.
מה שאני טוענת, שנראה לי הרבה יותר משמעותי, מלשים איפור, או ללבוש בגד בצבע כזה או אחר המתאים
ל"רוח התקופה האפנתית"
הוא שהמחלות שציינתי אינן מתחילות כפי שכתבת באיפור ובעקבים. ההקצנה של האיפור והעקבים כסוג של
מודול אידאלי, היא תוצאה.
בעיני, זה מתחיל מהיחס החברתי לדמות האשה.
נשים כיום הצליחו אולי להשיג סוג מסוים של חופש, במובן הזה, שהן יכולות לתרום לשכר ולכלכלה המשפחתית,
הן יוצאות תודה לאל לעבוד, להגשים את עצמן, וכו', אך היות והשינוי המיוחל לא באמת כאן, נשים עדיין באופן כמאי,
חברותי, נדרשות להמשיך בו זמנית במטלות המסורתיות, בטיפול הגורף בילדים, במשק הבית ובניהולו,
למעשה לדעתי אנחנו כרגע נמצאות במצב של "גול עצמי"... משהו כאן לא הופנם נכון. המבנה החברתי ההיררכי
והמגדרי, עדיין לא מצא את הדרך. וכך, נשים רבות, כמעט כולן, מותשות, פיסית ונפשית.
הן יוצאות לעבודה בבוקר, מרויחות שכר לא שווה לגברים, חוזרות הביתה, מכינות לאכול, או צריכות לדאוג לפתרונות
מידיים , הן מסיעות את הילדים לחוגים, הן נשארות איתם כשהם חולים כמובן, הן עסוקות רוב היום במירוץ אחר
הזמן והניסיון המוטרף לעמוד בקצב כל המטלות... ואם יגיעו אורחים במקרה, בערב, מי בדרכ' יגיש לשולחן?
אני יודעת שאני כותבת בהכללה גסה, ויחד עם זאת, תראי לי באחוזים כמה נשים מרגישות שיש באמת שוויון?
כמה נשים מצליחות לעמוד בכל האופרציות הללו בהצלחה מושלמת? כמה מהן קורסות ונובלות? כמה מהן
נכנסות לדכאונות? דכאונות של אחרי לידה? כמה מהן מבקשות שקט? כמה מהן מצליחות לייצר לעצמן מספיק זמן
איכות עם עצמן? עם הצרכים של עצמן ולא של הבית, הילדים, המשפחה, הבעל, הכלב, ההורים וכו'?
פלא שהן רוצות לצאת? שהן מחפשות פתרונות אינסטנט? שהן מרגישות שהן מאבדות את המיניות, את היכולת לשמוח?
לרקוד? לתאוב את החיים? וכמה טולרנטיות יש כלפי אשה שמורדת בכל זה? שמתעקשת להגשים את חלומותיה גם
במחיר כלכלי? האם לא כולם מרימים גבה? ושלא לדבר על חברות סגורות יותר, שמרניות ופוריטניות יותר, שבהן נשים
נמחקות לגמרי, כמו נשים שמייצרות תחרות על כמות הילדים שהן צריכות להביא לעולם, האשה כרחם,
בחברה הדתית כיום, בערוצים מסוימים, הגברים הולכים לישיבה, ללמוד וליצור קשר ישיר לאלוהים... והנשים
שלהם, מפרנסות, ויולדות, מניקות, ודואגות לבית סביב השעון ללא מנוחה לרגע. פלא שהן חולות בגיל צעיר יחסית?
שהן סובלות ממחלות גניקולוגיות , כגון צניחת רחם חמורה, ועומס יתר על הגוף? (טוב זה אולי צריך להיות בפוסט
נפרד כי זה ממש לא מספיק לכמה שורות)
בקיצור, כל זה, לדעתי, מייצר את הקונפליקטים העמוקים והקשים שלהן אנו הנשים כיום נדרשות, וכל זה הוא חלק
נכבד בסיבות לתחלואים הנוראים שנוצרים בעיקר בקרב נשים, בינהם הפרעות אכילה קשות והתאבדות איטית ,
הרצון להעלם, להמחק....
ואל תגידו לי שזה נושא נפרד. זה חלק מהבעיה, קשור לזהות עצמית כמו שאנרקציה קשור.
קנטורוביץ' התחילה את דרכה בתעשיית המין בארה"ב. "הייתי בת 18 וחיפשתי עבודה. החבר שלי אז עבד בפיפ-שואו וממנו למדתי שהרבה מהדעות הקדומות, שהיו גם לי, מוטעות. חשבתי שלנשים בתעשיית המין אין חיים. כל מה שיש להן זה סקס, עבודה, סמים ואלכוהול. חשבתי שאלה נשים שהגיעו לזה מחוסר ברירה ובחיים לא ייצאו מזה משום שזו אפשרות הקיום היחידה שלהן. במשך הזמן החבר שלי סיפר לי דברים ששברו את הדימוי הזה. למשל באותה תקופה עבדו שם הרבה סטודנטיות למשפטים, שזו היתה בעבורן דרך נוחה לממן את הלימודים. היו שם אחיות, נשים נשואות, אמהות. הייתי אז סטודנטית וקסמה לי האפשרות להרוויח כמעט פי שלושה מהשכר הרגיל לאנשים כמוני בלי מקצוע".
כתבה בהארץ מה-06-10-2008
ליעד קנטורוביץ', בת 24, "מלכת סאדו" וסטודנטית, נחשפת כאן לראשונה כדי להגן על זכותן של נשים לבחור לעבוד בתעשיית המין. לטענתה, יש למקד את המאבק אך ורק בסחר בנשים ובניצולן בכפייה. את התנגדות הפמיניסטיות ללגיטימציה של הזנות ולהחלת חוקי העבודה על הזונות היא תופשת כהתנשאות.
אולי כדאי לדבר עם נשים עם דעות כמו שלה ולהסביר לה את הנזק שהן גורמות לנשים אחרות.
פוסט חשוב. תודה.
ועם זאת חשוב לומר כי סיבות רבות להן להפרעות האכילה.
ואם נדרש עוד כדי להבין -
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/764/477.html
רונתי, אם ענית "לא" על כל השאלות שלי, You are one of a kind. וזה במידה שאת באמת שמה לב לאיך שאת בוחנת נשים.
אם נניח את חולפת ליד המסך כשיש כוכב נולד או גריז או איזושהי תכנית דבילית בה את יכולה לקבוע את מי תראי על בימות ישראל. בטוח שלא תעדפי לראות מישהי שנראית מעולה ושרה/ משחקת סביר לעומת שחקנית/ זמרת אדירה שנראית ממש "רע" (סטנדרטים מערביים)?
אני נותנת את הדוגמא הזו כי אלו שיחות המסדררון שהכי מטריפות אותי בעבודה. אבל כמובן שיש אינסוף דוגמאות. בטוחה שאם מאוד תתאמצי תמצאי לפחות פעם אחת בשנה החולפת בה עיקמת את האף (בלב) כשראית בחורה מאוד שמנה לובשת בגדים מאוד חושפניים. לא כך? מצטערת על קטנות האמונה, העניין הוא שגם אם את מודעת מאוד לאיוולת שבסטנדרטים הבדיוניים האלה, להתנער מהם לגמרי ולשנות את התודעה מקצה לקצה, זו מלחמה יומיומית ובלתי נפסקת. הבטחון המלא שלך שעלייך זה לא תופס בכלל - תמוה בעיני.
למה באמת אכפת לנו מאידיאל היופי ומהעדפות של אחרים?
לא יודעת, לי באופן אישי אכפת כי אולי כי מישהו מבין האחרים הללו יהיה יום אחד בנזוגי לחיים, או הבוס שלי בעבודה, ולא יתיחס פרופר למי שאני אלא בעיקר לאיך שאני נראית. זו החברה שבה אני חיה, איך לא יהיה אכפת לי ממנה?
לך לא אכפת?
הבנה/ התעלמות לאחת מן הרחוב או גם לבת-זוגתך?
אם אתה טוען שאתה מייצג את האוכלוסה בארץ
אתה מיתמם.
מסכימה, אין כמו לדון בגורמים שמובילים לתופעות האלה,
ואשמח גם להתווכח על הלגיטימציה לתופעות כמו "ללכת על עקבים , להתאפר, לצבוע את
השיער, ולחפש דרכים להיטיב עם המראה האישי".
רוצה להתחיל?
שאני אתחיל?
לדעתי אף לא אחד מהדברים שמנית מתרחש מבחירה.
אם לא היו מגזיני אופנה בעולם או שלטי חוצות או סרטים או טלויזיה אני באופן אישי הייתי מגיעה לעבודה עם קפקפים, נקייה מאיפור, עם שלוש שערות לבנות על הראש, ובאופן כללי - הרבה יותר טבעית ומאושרת.
מה איתך?
כל המחלות שציינת (הפרעות אכילה, זילות האנושיות, התקפי חרדה, דכאון , אבדן דרך) מתחילות בדיוק בעקבים ובאיפור. לא צריך לרעוב כדי לחיות בתחושת אשמה תמידית ממשקל עודף ומהעדר "סקסיות" על פי המונחים שמוכתבים בחברה המערבית.
אני לא יודע באיזו חברה את מסתובבת אבל אם בחורה תעדיף לא לגלח, אקבל זאת בהבנה/התעלמות.
אני לא צריך שהיא תגלח.
התשובה היא כן, לדעתי כן. השעבוד הוא נחלת הנשים בלבד. גברים שמטפחים את עצמם לא עושים את זה מתוך דיכוי אלא בכיף שלהם, כי בא להם. אם גבר לא יוריד שיער הוא לא יחטוף סנקציות בכלל. נסי את להסתובב עם שיער בבית שחי וספרי לי כמה כיף היה.
לא יודעת עם איזה נשים את מסתובבת או מזה "כאן", אני רואה (ברחוב, בעבודה) נשים מאוד אומללות שמדדות על עקבים מאוד לא הגיוניים ודחוסות בבגדים מאוד לא נוחים.
תודה רחלי. פוסט חשוב מאד. אהבתי מאד את הערותיהן של רוניאלי ואיריס. הערות חשובת ביותר
"לנשים מדוכאות, רעבות ועסוקות במרדף מייאש אחר דמות שאינה ניתנת להשגה אין אנרגיות לפעול למען שוויון" המשפט הנפלא הזה ל נעמי וולף הוא חזות הכל ואבן דרך בפוסט המאוד מקיף (בניגוד לדעתך את :-)) והמכונן שלך. המראה הקייט מוסי הזה שהוא אידיאל היופי החל לפחות מסוף שנות השמונים הוא בעייה
חברתית קשה ממדרגה ראשונה. שהרי זהו רצון הגבר, קובע הטון, מהבעלים של סוכניות הדוגמניות ועד לקורא הפשוט; כך בדרך של רמייה עצמית, עיצבו הגברים, קובעי הטעם והפרסומאים, את דמות הדוגמנית החדשה: אישה יפה נטול רבב עם פרופרוציות מושלמות וחייבת להיות היא 1.78 ולשקול 50 קילו במקרה הטוב. המראה ההירואיני ובעיית האנורסיה של הדוגמניות עצמן דורשים זעקה רמה שתינשא בכל מקום: לא עוד. ומקרה הדוגמנית הישראלית שהבאת שאני זוכר אותו מהעיתונות מזעזע ומקומם (אני חושש רחלי, שהיא כבראינה בחיים)
אם כל הכבוד לפתולוגיה שמדברת על כך שרק מעט דוגמניות חולות באנורקסיה (ואחוזן דומה לשיעור החולות באוכלוסיה) חשוב להדגשי שקייט מוס וחברותיה הן פרוטו-טיפ של מראה והשפעתן על הנראות של הנשים הצעירות היא אדירה. התכחשות לכך היא כמו לומר שבעיית הסמים של כוכבי הרוק היא רק שלהן. נכון מכור הוא מכור וזו בעייתו שלו. אבל האם אין השפעתם של איימי ויינהאוס ובריטני חורגת מעבר להתמכרותם שלהם. האם אין הן הקורבנות של המשווקים הויחצנים שמפרסמות אותן ככוכבות זוהרות שצורכות סמים (בעיקר קראק שממית) כי זה cool . לדעתי כן ובהחלט. (אפילו יש לי תחושה ותגידי שזה מטורף... שאת חלקם מתכננים להרוג צעירים שכמו
קורט קוביין והית' לדגר- הן יהפכו לגיבורי תרבות מתים וצעירים לנצח- ומכונות כסף...)
בנקוה אחת אני חולק עלייך והיא בנושא הגברים הההומוסקסואליים שמציפים את הענף , שכן מושא התשוקה שלהם הוא בכלל גברים. המעצבים והסטייליסטים אולי ברובם gays אבל בעלי ההון והמחליטים שמושכים בחוטים- אחוז הגייז בהם הוא באחוזם באוכלוסיה. המבט הוייריסטי על האישה השלדית מגיעים מהגבר השולט: "הטרוסקסואל, לבן, שרירי בריא שאוהב מאוד כוסיות..." שתפקידו המתמשך הוא ללמד את העולם שאישה שלדית שחיה על חסה ודיאט-קולה מייצגת המראה הנכון.
אני יכול רק להגיד לך שגייז בני גילי (כלומר באזור 40) הדיוות שלהם אינן קייט מוס. אלא דווקא כל מיני
כוכבות כברברה סטרייסנד, בת מידלר, לייזה מינלי ואפילו מרלן דיטריך. נשים אחרות קצת עם התנהגות אופי ואישיות חזקה, שיש בהן נשיות אך גם אלמנטים כביכול גבריים. פוסט חשוב, מעמיק אקלקטי ופרגמנטרי כמנהגך. גם אני שדוגל בטקסט הרציף עם הפאנצ'ליין, התאוויתי לעוד ועוד, כי מרגישים שזה בנפשך. תודה
כתבתי תגובה ארוכה שאין לי כח לחזור עליה. האתר זרק אותי בזמן השליחה.
הפוסט חשוב מקיף ובעיקר מעורר תגובות מענינות.
תודה
מזעזע ומקומם.
למיא
אני חושבת שהדרך לתת כוח לנשים הללו, שלא מוצאות כוחות לצאת מהחשיבה ה"נורמטיבית"
היא לאו דווקא בפתרון פיסי. זה משול בעיניי, לכך שתברכי על דיאטה "בריאה" כזו או אחרת,
שתאפשר להן להגיע למשקל ולמראה רצוי.
נשים שהן לא מדוכאות, שהן מצליחות לממש את היצירתיות שלהן, שהן מצליחות לאפשר לקולן
להשמע, שהן מצליחות להבין את כוחן, למצוא את התאווה לחיים, את התחושה של הערכיות שלהן,
בדרכ' מצליחות להגיע לאיזון עם יחסן למקרר...שם לדעתי צריך לתת את הכח.
ולא בפתרונות דמה בדמות המלצה לדרך "הבריאה" להגיע למראה ה"אידאלי"
למיא,
מצטערת, לא מסכימה איתך.
זה ממש לא הפתרון
מדובר בתופעה חברתית מאוד מסוכנת, בעייתית,
והפרעות אכילה הן תוצר של חולי חברתי, קוגניטיבי, נפשי ורוחני.
הפתרון חייב להיות ברמת התודעה האישית, ובשיח תרבותי משנה חשיבה.
הפתרון שלך הוא סוג של פלסטר
כי הוא מתכתב עם החולי. הוא מדבר עדיין על הצורך ביצירת מודול חיצוני אידאלי,
אולי ספורט זה סוג של תרופה לבעיות פיסיות כאלו ואחרות, זה בהחלט יכול לתרום
לבריאות הגוף, אבל כפתרון לבעיה הנדונה, הוא לא בכוון בכלל!
אני מסכימה לכל מה שכתבת ורוצה להביא את העצה הפרקטית לבחורה צעירה או לאשה כבר לא כל כך צעירה שמצד אחד חשוב לה להתאים למודל הרווח, כלומר לא להיחשב שמנה (בשום אופן לא בתת משקל כמובן) ומצד שני לא מוכנה להרעיב את עצמה. הפיתרון הוא ספורט ובעיקר פיתוח של השרירים הפנימיים, מה שנקרא שיעורי עיצוב. לא שרירים אימתניים כמו שגברים מפתחים.
מאסת השריר גם מועילה לשריפת שומנים, גם כשהגוף במנוחה, וגם אורזת את הגוף, לא משנה מה נפחו, בצורה מוצקה יותר ולא מידלדלת. סליחה שאני נכנסת לפרטים, אבל אני חושבת שזה פשוט הפיתרון. היתרון הוא שאפשר לאכול בדיוק מה שרוצים והמראה שמתקבל הוא חזק, איתן, ולא מורעב, בכל מידה ובכל גודל.
חשבי למשל על השחייניות באלוימפיאדה. הן ענקיות, חזקות, אבל לא שמנות. אשה לא צריכה להקטין, להרעיב ולמזער את עצמה כדי להיות נשית. שומן בכל מקרה אינו בריא וכרוך באינספור מחלות. לעומת זאת, הקטנה, צמצום, החלשה והפחתה של הנפח שהאשה תופסת בחלל היא פרקטיקה בזויה בעיניי. אני רואה בעיני רוחי את בתשובה למגמה המאוסה הזאת בדמות עדר של אמזונות. אני עצמי עבדתי על גופי כדי שיהיה בדיוק כזה. לא רזה, לא קטן חלילה, אבל מאוד חזק.
נטשה יקרה,
עניתי "לא" על כל השאלות שלך! יכול להיות שאני משקרת לעצמי?
כל הבעיה היא למה אכפת לנו מה אידיאל היופי ומה אנשים אחרים אוהבים.
אני זוכרת בחורה שפגשתי פעם אחת לפני המון שנים בצבא. היא היתה מה שקוראים חתיכה אמיתית. כולל גוף שופע, במקומות הנכונים וגם לא במקומות הנכונים. אני מניחה שהיום היו אומרים שהיא שמנה. היא באמת היתה, עם מותניים, תחת אדיר, חזה ענק, פנים רחבות ומקסימות ועיניים גדולות. משהו כמו הנשים של פליני למי שזוכר.
רחלי יקרה, תודה על התמונות - מראה ש"רזה ומכוערת" הוא צירוף אפשרי. שומן, אגב, כמו שאמרת, הוא תכונה נשית הרבה יותר מאשר גברית - אצל נשים זה טבעי להתעגל ולהשמין, מה שאומר שצריך יותר סובלנות לקצת שומן עודף אצל נשים, מאשר אצל גברים. מה שקורה במציאות זה הפוך.
לנטשה היקרה,
אכן תיארת במדויק הרבה מהביטויים
הקיימים לחולי הנדון...
עדיין מדובר בתוצאה, בשיקוף של המצב,
ולדעתי חשוב לדון בכל הגורמים
העיקריים שהובילו/מובילים לכל התופעות שציינת.
ועדיין אם יורשה לי, ללכת על עקבים , להתאפר, לצבוע את
השיער, ולחפש דרכים להיטיב עם המראה האישי,
הם תופעות שהויכוח על הליגיטימציה של קיומן הוא אפשרי...
התופעות שהלגיטימציה לקיומן היא מופרכת, ובלתי נסבלת,
הנן תופעות הדיכוי הפנימי, הנפשי והרוחני של נשים(בעיקר) וגברים
הנובעות מחברה מסואבת, מעוותת , שמכלה את התכנים הערכיים של
הקיום האנושי, ונשארת עם הקליפות, כאשר התוצאה המרה שלהן היא
מחלות מסוגים שונים הכוללים חולי חברתי במובן הערכי, הפרעות אכילה,
זילות האנושיות, התקפי חרדה, דכאון , ואבדן דרך.
פוסט חשוב ומעניין. לי הוא לא חידש דבר...
כמי שעוסקת בנושא הרזון וההשמנה כבר מגיל 8 שבו התחלתי להשמין ולחטוף השפלות על בסיס יומי מכל עבר בנושא, אני מכירה את הנושא טוב מדי על בשרי ונשמתי.
אמי ומשפחתה התייחסו אלי, אל בנותיהן ואל עצמן כאל חתיכות בשר ששוויין משתנה בהתאם למשקלן. אלו היו השיחות במכתבים בין אחיות הגרות במרחק טרנס-אטלנטי ביניהן....אולי הנושא היחיד שעוד חיבר ביניהן...
גדלתי חסרת בטחון בצורה קיצונית בחיצוניותי (למרות שהייתי נערה נאה לכל הדיעות), דבר שמנע ממני (גם בשנים של בגרותי) פעילויות רבות הקשורות בפעילות גופנית, גברים, חשיפת הגוף בבגד ים, יציאה למועדוני לילה ואפילו יציאה לרחוב במרכז ת"א. הכל מבושה במראי.
כנערה הייתי משוכנעת שאין לי חבר בגלל עודף משקל זעיר שהיה עלי. לקח לי כמה וכמה שנים להבין שלא זו הסיבה.
בשלב מסויים, בחודשים האחרונים, לאחר התגברות "התקפי אכילה רגשית" וגם התגברות המודעות (שהיתה שם גם קודם) פתאום זה נעלם.
פתאום!
הפרעת אכילה של 25 שנה שפוט נפסקה לה.
אני נוטה לראות את זה כפלא שקרה לי אחרי עבודה עצמית קשה וממושכת כדי להבין ולהפנים את שטיפת המוח שאנו עוברים בעולם המערבי (לא רק בנושא השומן) ולהחליט שאני לא משתתפת במשחק הזה!
בחודשים שעברו מאז אני חיה בשלום (רוב הזמן) עם גופי ומקבלת פידבקים חיוביים מאוד עליו מהעולם הסובב אותי רוב הזמן. גם בעניינים אחרים אני לא מנסה להתאים את עצמי לנורמה כי הבנתי שנכון יותר להיות קשובה לעצמי, לגופי, לנפשי מאשר למשרדי הפרסום שיגידו לי איך לחיות.
אז נכון, אני חריגה ויש לזה מחירים, אבל אני הרבה יותר מאושרת ומשוחררת מאי פעם.
מודעות וסירוב ללכת ע"פ צווים מעוותים בלי לחשוב פעמיים ולעומק על משמעותם הם לדעתי תחילת "ביאת המשיח" בשבילי.....
מקווה שאוכל לתת השראה לכמה מאחיותיי הסובלות..
תודה על הפוסט, מצדה, המשיכי כך!
וכמובן*
נטשה,
את צודקת לגבי אידיאל היופי, המרדף אחריו, והעובדה שלא רק במשקל גוף הוא מתבטא.
למעט נעלי ספורט, כל הנעליים שלי הן על עקבים.
ועד ללפני שנתיים היו רק חוטיני במגירתי (תודה לויקטוריה'ס סיקרט ששינתה את הקולקציה).
אבל השיעבוד שאת מצביעה עליו - האם הוא נחלת הנשים בלבד?
אני שוב לרגע רוצה להוציא את הדיון מהחברה הישראלית - שם ברור כי נשים מדוכאות יותר.
פה אני רואה גברים שמטפחים את עצמן, עושים שעווה על בסיס קבוע (או לפחות בקיץ.. ).
אם את נכנסת לחנות מכשירי חשמל, את נדהמת מן ההיצע שיש לגברים לגבי מכשירים שנועדו להסיר שערות ממקומות שונים בגוף (החל מהאזניים וכלה במפשעה).
אגב, הנשים כאן כמעט לא נועלות עקב כלל ונראה כי הן מקפידות להתלבש בנוחות (לא תראי כמעט מכנסיים נמוכים).
האם הבשורה פשוט טרם הגיעה לארץ?
נראה לי
\ (סלאש)
שכשמעתיקים טקסט מ word לבלוג
\ (סלאש)
נעלמים כל הסלאשים שהופיעו בו.
אז אולי עלי לציין שהטקסט למעלה נכתב עם המון סלאשים כדי שיתאים לגברים ולנשים.
ספיקת הכפיים הזו ונענוע הראש מצד לצד מגרים לי את בלוטת ההקאה בכל פעם מחדש.
מצדה כותבת על דיכוי נשים באמצעות אידיאולוגיה של יופי, והתגובות ברובן מתייחסות לאנורקסיה, כאילו הבעיה כולה נמצאת אי שם הרחק מאיתנו, בקרב אחוז פעוט של שלדי אוכלוסיה.
כמה קל, הא.
ובכן מגיבים יקרים, הבא נבדוק לרגע את הקשר שלנו לפוסט של מצדה.
אישה יקרה, אנא שאלי את עצמך:
1. האם יש בארון הנעליים שלך זוג נעלי עקב אחד לפחות שגורם לך נזק לגב, אבל "עושה לך רגליים ארוכות ותחת קטן"?
2. האם את מסתובבת בעולם עם חוט בתחת במקום תחתונים?
3. האם במקום הפרצוף שלך, מחייכת לעולם מסכה אטומה במייקאפ, סומק, צללית, רימל, ליפסטיק וליפגלוס?
4. האם אחת המשאלות הגדולות ביותר שלך היא להיות כוסית על?
5. האם אי פעם שפטת אישה על בסיס המשקל שלה בינך לבינך או בינך לבין חברות\ חברים?
האם זה קורה על בסיס יומי?
גבר יקר, אנא שאל את עצמך:
1. האם לדעתך אישה צריכה להקריב מעט מהנוחות שלה (עקבים, חוטיני, צורת לבוש, איפור) על מנת להיראות "טוב יותר"?
2. האם אי פעם עודדת אישה לשים עקבים, להתאפר, להתלבש צמוד או חשוף, להבהיר שיער, להגדיל חזה, להרים חזה, לרזות, או לשנות את צורתה באיזשהו אופן שפשוט ישדרג לה את את החיים בצורה בלתי רגילה?
3. האם אי פעם הערת למישהי על מידת הנשיות שלה?
4. האם אחת המשאלות הגדולות ביותר שלך היא חברה או אישה כוסית על?
5. האם אי פעם שפטת אישה על בסיס המשקל שלה בינך לבינך או בינך לבין חברות\ חברים?
האם זה קורה על בסיס יומי?
אם השבת חמש פעמים "לא", אז...
רוב הסיכויים שאת\ה משקר\ת לעצמך
סיכוי קטן יותר הוא שלא נולדת וחונכת במדינה מערבית
וסיכוי מזערי שעשית על עצמך עבודה ממש טובה
אם ענית בחיוב לאחת השאלות, הסר\י דאגה משלדי האדם כאן למעלה, וטפל\י בבעיה שלך תחילה.
בברכת חתימה טובה.
....מצדה תודה, פוסט חשוב.
מסכימה (כמעט) עם כל מילה.
'אני עשיתי את כל זה לעצמי' - ברור אף אחד לא כפה עלייך פיזית ,
אבל הבחירה שלך/שלי/שלנו היא לא בחירה טהורה, אם יש דבר כזה.
אני נולדות לתוך התכתיב שבו אנו חייבות להיות הכל כל הזמן ולכן אנו משלמות את המחיר גוף שלנו.
תודה!
תודה מאד....!
פוסט מצויין
לנושא חשוב ביותר.
נוסיף לזה את הבעייה הגדולה
בדור הזה של ההורות -
לשים גבולות, שיוצרת ילדים
מתוסכלים, אכלנים כפייתיים
ויש לנו את המפתח לפיתרון. *
מסכימה כי אכן נושא חשוב וכואב להרבה מאוד נשים, משהו שמעטות מעזות לחשוף בגוף ראשון, כי זה פורט על נים שביר ביותר...
בעיניי, כן צריך להאשים את התקשורת, את התעשייה ואת החברה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מגישה נגדם כתב אישום חריף ביותר, לא פחות. ילדות לא נולדות לשנוא את גופן, להרגיש שמשהו פגום אצלן, שאסור להן לתפוס מקום. נשים לא נולדות להאמין שאם הן אינן נראות כמו מודל צר מסוים הרי שאינן ראויות לאהבה, להנאה מינית ולהצלחה אישית, ולהעניש את עצמן באכזריות על כך. נורא נורא נורא קשה להתנגד לסד הזה, זה כמו לשחות נגד זרם של נהר גועש במיוחד עם מעט מאוד אבנים להיאחז בהן, כל אישה לעצמה, בודדה במחשבות שלה. אפשר להיות אינטיליגנטית, חכמה ומצליחה, אפשר להיות מנהלת בכירה ומדינאית מדופלמת ועדיין להרגיש מצוקה איומה בגלל שגופך אינו עומד בקריטריונים נוקשים של יופי שהטמיעו בך מגיל צעיר מאוד. אפשר גם להיות הכי מודעות וביקורתיות שיש, הכי פמיניסטית בעולם ושזה עדיין ישפיע. זה לא סותר אחד את השני.
וכמובן מצטרפת בחום: הפוסט אכן נהדר. תודה מצדה :-)
אני רק יכולה להסכים עם כל מילה.
תודה שהצפת נושא חשוב ומורכב.
באופן כללי קליפורניה הייתה יצואנית של טרנדים לאמריקה ואז לעולם כולו במאה שנים האחרונות. תשאלו את מלקולם גלדוול.אז יש לי חדשות בשבילכם, דימוי הגוף הבלתי אפשרי לא פוסח על הגברים. זה מגיע.
על האש ושום כחכוחי סיירת לא יצילו אף אחד. תכינו מגבת ובקבוק מים בגלל שחבריי המטרוסקסואלים מרצון או בהעדרו אתם הולכים לספינינג.
תודה לכל המגיבות, המגיבים וכוכבי החיזוק :)
רוצה להגיד משהו כללי (וגם אגיב פרטנית, בהמשך):
אני מודעת לכך שהפוסט אינו מקיף, מפאת קוצר היריעה, את כל מה שניתן לומר על נושא אידיאלי היופי, דימוי הגוף והפרעות אכילה.
הוספתי רשימת קריאה:
יפעת פלד עם סיפורה האישי - פוסט נפלא, זוית פחות "אקדמית" ;
בלומה נאכט עם הרשומה שהיוותה את הטריגר לכתיבת פוסט זה;
Bronte עם סקירה היסטורית , אבחנות ותובנות חשובות נוספות;
הפוסט של רוניאלי על הגוף הנשי בראי האמנות (שווה מאוד לעבור שם גם על התגובות והציורים הנלווים אליהן)
מאמר על הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף;
וכן הספר של ריצ'ארד גורדון העוסק בהרחבה בנושא הפרעות האכילה השכיחות בתקופתנו.
כל פעם שאני קוראת פוסט שלך אני מתפעלת ממך.
אם זה לא אמור להיות בחירת העורך כאן אז מה כן.
הנה חזרתי, לא יכולתי להתאפק, אפילו שמאוחר. יצאתי עם מגבת מהמקלחת, עוד לא התנגבתי ורצתי למקלדת. למה?
כי יש לי בולימיה לדה מארקר.
בכל מקרה, מה שרציתי להוסיף הוא שהמסר שהאנורקסיות הפנימו באופן הכי פיסי שרק אפשר, הוא המסר שמופנה לנשים כולן:
אל תתפסי הרבה מקום.
בשפה העברית למשל, יש כל כך מעט מקום לנשים. גבר אחד, בחדר מלא נשים, וכבר השפה מייתרת את הנשים כולן ומתמסרת לזכרותו של הזכר. למה?
אני זוכרת את עצמי בצבא, יוצאת עם קבוצה של בנים ובנות לאכול. בנים שאכלו הרבה נחשבו "גברים"!
נשים שאכלו הרבה (כמוני) נחשבו בהמות. למה?
הבדלי השכר שעדיין קימים בגדול. למה לנשים קשה לבקש העלאה במשכורת? למה לגבר יש יותר סיכויים לקבל העלאה במשכורת? כי כשאישה רוצה יותר כסף זה יתפס כחמדנות, יהיה לה לא נעים לבקש... הבוס יתקשה לתת.
ואצל גבר - הוא דורש כי מגיע לו. למה?
אופנה..... גברים הולכים בבגדים נוחים, יכולים לפשק רגליים בלי לחוש משתרמטים, נועלים נעלי שטוחות כד לצעוד בנוחות.
החולצות לא חשופות מדי, ולא חונקות מדי. ואילו האופנה עבור הנשים: נעלי עקב שגורמות נזק בריאותי והופכות את עצם ההליכה לאתגר, כשהגיעה אופנת המכנסיים הנמוכים, הייתי צריכה לחפש בהרבה חנויות כדי למצוא מכנס שלא יגרום לי להיות במאבק מתמיד עם קו התחתון... ובכלל כל התנודות האופנתיות שמונחתות על הנשים... למה?
בשנות ה80, נשים שילדו, אפילו לא ידעו, אבל השלייה שלהן ושל העובר נמכרה ע"י בתי החולים לחברות הקוסמטיקה. לצורך השבחת מוצרים קוסמטיים. היצרנית- היולדת, לא הרוויחה כלום מהשלייה שלה. למה?
למה לידה, שהיא אקט של פריון, חיים חדשים, צריכה להתרחש במרחב של חולי. למה תנאיי היולדת מותאמים לצרכיי הרופא/ המדע ולא לצרכיי היולדת?
מיתוס ידוע על הנשים: נשים דעתן קלה, נשים פטפטניות, רכלניות. בולמוס המלל הנשי מותג כבלתי רלבנטי. המלל הגברי לעומת זאת תורגם להיסטוריה של תרבות, פוליטיקה, כלכלה, דת. למה?
האנורקסיות מהוות מראה מבעיתה לרזון הנשיות בחברה. רזון רב תחומי. דחיקת הגוף הנשי, הבשרני, על שערותייו, ריחותיו, המיותייו, מחשבותיו, שפתו, רגשותייו, היא השתקה גסה, מחיקה, של נוכחות שהפכה מאיימת עבור גברים שהנחילו שפה גברית. לנשים שרצו למצוא לעצמן מקום שווה לכאורה בעולם, לא נותר אלא לשתף פעולה עם הג'נדריאליות הגברית.
הרבה נשים היום מדחיקות את החלקים הנשיים שלהן, משתיקות אותן, כי הן למדו שכדי לשרוד בעולם של גברים, גם אם את נראיית כמו אישה, צריך:
או להתנהג, לחשוב, להרגיש- כמו גבר.
או- להרעיב את עצמך למוות.
אין כאן מקום לנשים.
ואני חושבת שהמאמצים האדירים שנעשים בקהילת האמנות להשתיק את הדיון שפתחתי שעוסק בדיכוי האישה- הזונה,
גם הם שיקוף להשתיק את העוול שנעשה לנשים, ואת השתיקה הרמה והמבעיתה שמגבה אותו. היום פתחתי דיון זהה גם בקהילת נשים בעסקים, בינתיים, הגיבה רק אישה אחת, שאמרה: "אני מבינה שאת מחפשת כל קהילה אפשרית כדי לפתוח את הדיון הזה שוב מחדש...." (לא יודעת באיזו נימה זה נאמר). אבל הייתי מצפה שבקהילת נשים, נשים יתגייסו למען חברותיהן המנוצלות.
אני רוצה להוסיף ולחדד את מה שרוניאלי כתבה - תמיד יש גם יסוד נפשי שדורש חקירהועבודה אישית.
יתכן, כי אם זה לא היה הולך לכיוון האכילה - אולי המצוקות היו נותנות אותותיהם בצורה אחרת, תחת מאפיינים אחרים.
יחד עם זאת - הפוסט פה מתייחס גם למיינסטרים. אלו שכל היום חושבות, מודדות, בודקות, לא שלמות - לחלוטין תוצר של המדיה.. ופחות בגלל המימד הנפשי.
רציתי להוסיף שיר שנראה לי מתאים, ושאני מאד אוהבת,
שכתבה מאיה בז'רנו-
תן לי להסתתר כבת יענה
תן לתריסים בפניי, שיוגפו
תן להן להתכסות בכיסוי צבעוני של פלסטיק
זה כיסוי נהדר לפנים ולגוף...
נשים! הלנה היפה מרמה אתכן
המראה היגע מרגיע...
ובלי כל חשש
שלום הבית נשאר.
אלא שמגיע יומה,
של בת יענה
והיא מרימה את ראשה
מביטה אל מחזרה,
מבקשת סליחה והולכת...
נשים הלנה היפה מרמה אתכן!
המראה היגע מרגיע
ובלי כל חשש שלום הבית נשאר...
רחלי יקרה, תודה על הפוסט החשוב הזה!
כמי שסבלה שנים מהפרעות אכילה קשות (בולימיה, בולמוסי אכילה קשים, הקאות בצעירותי,
והשמנה של למעלה מארבעים קג'(!) במהלך השנים, וכרגע מרגישה שהחלימה- (התוצאה:-
לא מתעסקת יותר עם המקרר, בלי מאמץ, בלי דיאטות, יורדת במשקל, מגלה את החיים, ואת
רצון הגוף מחדש) אני מעונינת כן להוסיף כמה הארות...
חשוב בעיניי לציין, שעולם האפנה הוא בעצם הראי, השיקוף , של החולי הזה, ואמנם אי אפשר
שלא לזקוף לעולם זה חלק מאד נכבד מההנצחה, והשידול לחולי, אני חושבת שהסיבות
לתחלואה הגורפת הזו בקרב נשים, הן כל כך מורכבות, ושבהחלט יש צורך לתת את הדעת לכולן.
הסירוס שאני חוויתי מבחינתי, היה בעיקר משום שהאמנתי לסביבתי ל"עובדה", שאני אמורה
לתפקד ולהיות דמות מאד ספציפית השמורה ליעוד הנשי...להיות אמא, להיות תורמת לפרנסה,
לנהל את משק הבית (יענו בלבוסטה למופת),להיות בשביל כולם כולם כל הזמן, לטפל, לטפח,
לא לשאוף, לא לחלום.... (לחלום , לפנטז, לשאוף, זה לא "מציאותי" )להאמין בעצמי, להאמין
שאני יכולה להגשים חלומות, שאני מוכשרת, לא ללכת עם המיינסטרים, זה מבחינת "חוסר אחריות"
כלפי משפחתי וילדיי.... שנים האמנתי, שהקול שלי הפרטי, שהחלומות שלי, צריכים להשאר חלומות
באספמיה... שם מקומם. שאת האושר אמצא בנתינה לאחרים, ולא לעצמי. מחקתי את עצמי,
החבאתי את עצמי בתוך הררי השומן, העלמתי מגופי, ומפניי שפעם זהרו , קרנו, צחקו, כל טיפת יופי ומיניות
אני עשיתי את כל זה לעצמי. אני לא מאשימה אף אחד. אולי קצת את החברה המודרנית, המבולבלת,
המחפשת דרך, ההולכת לכוונים רצויים ומוצאת יותר מדי בורות ומהמורות בדרך, ולא השכילה עדיין,
לאפשר איזה סידור הגיוני ....
הנשים היום הן נשים נמחקות, מחוקות , אוזלות, נעלמות, או אל תוך הרזון המוטרף, או אל תוך הררים של
שומן. הפתרון לכך חייב להתחיל דרך השיח התרבותי, דרך עשיה לשינוי חברתי, וגם דרך אגב, אני מאמינה
גדולה בחברים אמיתיים, חברות בין נשים, או חברות אמיתית בכלל... הדרך להחלמה אפשרית!
זה נושא כ"כ חשוב וכ"כ כואב ואני עדיין חושבת שהבחירה היא בידיים שלנו.
קצת לא הוגן להאשים את התקשורת, התעשיה והחברה במודלים לחיקוי שאנחנו בוחרות. היום נשים עצמאיות, אינטילגנטיות, בעלות תפקידים בעמדות מפתח בחברה (ובתעשיה המדוברת) ואני חושבת שאנחנו מספיק חכמות לדעת שזה מה שאנחנו בוחרות להיות / להראות / לחיות. אנחנו בוחרות איך נרצה להיראות והאם להאמין שאישה רזה זה טוב לי או שלא...
חבר אמר לי פעם שגברים ימשכו תמיד לנשים מלאות יותר, איתן יוכלו לעשות אהבת בשרים במלא התשוקה :) שוב, אנחנו בוחרות למי להקשיב :)
(פוסט נהדר!)
תגובה קצרה, כי מאוחר, פוסט נפלא מעמיק וחשוב. תגובה מעמיקה יותר, בהמשך....
אולי נפתח דיון בנושא, בקהילת אוכל?
פוסט מעמיק, רציני, ענייני, מטריד ומקיף, כהרגלך.
ממש (לא) כיף לקרוא.
הי רחלי,אני מקווה שאצליח להעלות תגובה הפעם. יש לי בעיה עם המערכת שכל הזמן מוחקת לי הודעות וגונבת לי כוכבים... חה! הפוסט שלך הוא חשוב. אבל אני רוצה להעלות כמה נקודות שלא קיבלו את הדגש הראוי, לדעתי.
א. נשים מאז ומתמיד היו נתונות בסד היופי. זאת לא המצאה של ה30 השנים האחרונות. רק האידיאל השתנה פעם האידיאל היה להיות מלאה, שמנמנה, עכשיו האידיאל להיות רזה עד שהעצמות בולטות בכתפיים. אבל העקרון הוא אותו עקרון:: עלייך להכנע לתכתיבים החברתיים בנושא היופי, וכך או כך את תכנעי להם. בכל מקרה את תסבלי: אם את שואפת להיות ולחיות לפי האידיאל – את תחיי כל הזמן במתח לשמור על ההישגים שלך. ואם לא – את תסבלי מרמה זו או אחרת של נידוי חברתי.
ב. הציור שאת מביאה, ונוס העולה מהים, מצביע על בעיה נוספת של הסד הזה: שמת לב שציירים בכל הזמנים "גילחו" את שיער הגוף של הנשים שציירו?כלומר – אם את רוצה להיחשב יפה, אסור לך להיות טבעית.
אני רואה בקניונים ילדות בנות 9 שמתרוצצות עם חולצות בטן ומנסות "להיות סקסיות" והאמהות שלהן בכלל לא קולטות כמה זה חמור. ילדות בנות 9 כבר עסוקות באיך הן נראות בעיני האחרים, ובודקות זו לזו את הטיקט מאחורי החולצה כדי לדעת אחת על השניה איזה מספר היא לובשת? את קולטת את זה? והאמהות שלהן מקבלות את זה כאילו זה הכי טבעי בעולם. יש לי עוד דברים להגיד, אבל אני שולחת לפני שהמערכת תתנכל לי שוב Jנעמהכתבו את זה קודם,לפני - פוסט מושקע ,מקיף ומרשים בעומקו וביכולתו לזעזע.
התמונות השילדיות מעוררות רגשות מעורבים בחילה מחד ורצון לאכול יפה מאידך...
יש משהו חזק ומדכדך (לא במובן הרע של המילה, אלא דכדוך קיומי) בפוסטים שלך.
הפוסט הזה עומד על תופעה המאפיינת חלקים לא מבוטלים מנשות המערב וההתמודדות איתה היא לא תמיד רצינית מספיק.
תודה לך.
מגדלי וולפסון בירושלים הם ארבעה.
כל פעם שנסעתי בקו תשע לכיוון רחביה, והשמש צבעה אותם בכתום של שקיעה, הייתי שואל את עצמי מאיזה מהם היא קפצה.
החברה הראשונה שלי, נעמי, היתה אנורקסית, אבל הרבה לפני שהגיעה לשלב המשקל השלדי, היא קפצה.
זה היה ב-1993, אולי ב-1994, לא זוכר.
יש שם איזה עשרים קומות. היא נהרגה במקום, כנראה. לא הייתי שם כשזה קרה. זה קרה כמה חודשים אחרי שנפרדנו, וזה לא היה בגללי. ההורים שלה אפילו טרחו להגיד לי שבזכותי היה לה טוב בחודשים האחרונים של חייה. אז אני לא מרגיש רגשות אשמה. אני מניח.
רק מה, אני מרגיש שמעבר להבנה החדה שאנורקסיה היא קודם כל מחלת נפש ורק אחר כך מחלת גוף, לא זכיתי בשום תובנה רגשית.
אני אטום.
בעצם, (כמעט) כמו כל גבר.
אני מצטער, ברור, אבל אני פשוט לא מסוגל לפענח את המנגנון. את היאוש, את חוסר התוחלת, את הכמיהה, את ההתכנסות.
מצטער.
פעם לנשים היה יופי אמיתי
משהו שמקרין מבפנים
כיום הן נתונות לתכתיבים מבחוץ
תכתיבים של אנשים מתוכלים שרוצים את הזר וההזוי
מגעיל , אבל זה מה שאוהבים
לא אני בכל אופן
תודה לך על הפוסט המדאיג
אני רוצה רק לחדד נקודה (למה שהתכוונתי) - נראה שתופעת האנורקסיה הנה בממדים הרבה יותר גדולים בארה"ב מאשר באירופה (או גרמניה כדוגמא). אולי אני טועה.
אני שואלת את עצמי למה.
אם אני הולכת למקדונלדס למשל באירופה לא תראי את ההגדלות של הסופר סייז, אי לקנות שתיה אישית (!) של ליטר בארוחה. גם בסופר - המנות הן קטנות ומדודות. אנשים קונים טרי, מה שהם צריכים היום כדי לבשל. לא קונים באריזות חיסכון.
בנוסף - הארוחות נראות בשעות קבועות שזה מדהים. מסעדות רבות בכלל לא מגישות ארוחות חמות בשעות מסויימות שאינן שעות הארוחה.
ואולי זה בעצם מקור ההבדל - מאחר שלא נולדה הקיצוניות לצד השני (תופעת השמנת היתר בארה"ב הרבה יותר נפוצה מאשר באירופהץ ובזה אני כבר בטוחה), אין אין ההתעסקות האובססיבית לרזון. ההשמנה היא לא מגיפה. אז ילדות (וילדים) לא גדלים לתוך פחד של להיות שמנים.
ובכל זאת - הנקודה הנוספת שאת מצביעה עליה - שנשים סובלות מהפרעות אכילה יותר מגברים (על אף שחלה מגמת עליה אצל הגברים). ולכן כל מה שאני כותבת הוא רק בבחינת ניסיון חלקי להסבר ואינו הנושא עצמו.
נראה שמחלת הנפש הזו, כמו התאבדויות וכמו צורות שונות של רצח, נובעות בין היתר משילוב קטלני בין פרסום שניתן לצורת מוות מסוימת לבין חינוך חסר-גבולות וחסר-מודל נאות להתנהגות ולערכים.
לא יודע אם זה המקרה הראשון בעת החדשה, אבל לאחר פרסום "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה התחולל גל התאבדויות בנסיכויות גרמניה. המודל שהספר הציג נתפס כרומנטי, ומן הסתם נתן רעיונות.
להוסיף לביבליוגרפיה -
אנדרו סולומון - דמון של צהריים (על הדכאון).
פוסט מחקרי, מושקע וחשוב.
רחלי, תודה על הפוסט המרשים
כרגיל כל פוסט מושקע עם דוגמאות רבות ובילביוגרפיה
פתחו את הפה - די לאנורקסיה !
פעם קרנשמש כתבה לי בפוסט - כולנו מופרעות אכילה.
נרזות, השמנות, הממוצעות. כולנו.
במידה זו או אחרת.
מצד אחד אני רוצה להשלים עם מי שאני. מנגד, נו, אני רוצה להיות מסוגלת ללבוש את הבגדים האלו שיש בחנויות ולא הותאמו למידות גופי. מתסכל.
האם יש לנו באמת כוח להילחם בזה?
אגב - דווקא בגרמניה הופתעתי לראות שרוב הנשים כאן ממוצעות בגופן. אינן שדופות מדי ואינן סובלות מעודף משקל. בריאות. הבריאות ניכרת בעור הפנים, בשיער, בגוף שאינו כחוש. באורח החיים המכבד את בעליו (גברים ונשים) - רכיבה על אופניים, מרחצאות ספא, שעות עבודה נורמליות.
התפלאתי לראות יותר מפרסומת אחת של דוגמנית שגם לא טשטשו לה את השערות בידיים בפוטושופ.
היתכן שגרמניה, ששאפה למודל ארי יצוק וברור מהווה את הפלורליזם החברתי במיטבו (שמתבטא בעוד כמה שטחים שלא ציינתי)? את השיוויון ואת הקבלה?
אמרת הכל.
איזה פוסט מקיף, ענייני, רציני ומעמיק.
פשוט כייף לקרוא.
אין מה להוסיף הואיל והכל נאמר על ידך.
פשוט חבל - מדובר על נשים שיש להן משיכה או כמיהה להרס עצמי.
חוסר שביעות רצון וחוסר הערכה עצמית = מחלה.
תודה לך שהעמקת .
להרגיש, לאהוב, לסבול, להתמסר, יהיה תמיד נוסח חייהן של הנשים.
אונורה דה באלזאק