פאוזה קצרה מהסיפור: רשמים צ'כיים (או: חוזה, לך פראג)
הנה 10 נקודות על עיר בה ביקרתי ארבעה ימים:
* "בחורות יפהפיות", הבטיחו לי יודעי דבר. ממש נתנו לי להאמין שהבציר המשובח ביותר של היופי האירופאי יהיה פרוס לרגלי ויקיף אותי בשיטוטי ברחבי העיר. קולגה מהעבודה אף הגדיל לעשות והצהיר ש"פראגיות הן בלונדיניות עם חזה מסיליקון". לא שיש לי משהו בעד סיליקון (פיכס!), אבל ההבטחות האלו בכל זאת יצרו סוג של ציפיות. והנה, שוטטנו בכל מרכז העיר, ויפהפיות אירופאיות - אין. נכון, פה ושם מרים המראה האירופאי את ראשו, והמבט נתקל בבחורה יפה או שתיים. אבל מסות? יוק. נראה גם שהאוכלוסיה של פראג היא לא צעירה במיוחד, וברחובות נראים הרבה יותר אנשים מבוגרים מאשר צעירים. כך שהסיכוי לפגוש פרגיות פראגיות מראש אינו גבוה. נו, אבל לפחות יש את תרזה...
* פראג מלאה באין ספור בניינים יפהפיים ומעוצבים להפליא. לעתים נדמה שכל בניין הכי פשוט מציג דלת עץ גדולה ומרשימה, חלונות מפוארים, גגות מקושטים ומיני צריחים. אבל משום מה, רוב הבניינים האלה לא משדרים חיים או חיות. כמעט ולא רואים אנשים נכנסים ויוצאים מהם, ובלילה החלונות אפלים. האם מדובר בעצם בערימת מונומנטים מתקופת העבר, או שאנשים באמת חיים שם?
 עיר יפה, פראג
* מבחינה מוסיקלית - צ'כיה כנראה נעצרה בניינטיז, ולאו דווקא בחלקים הטובים של העשור הזה. להיטי פופ מהתקופה ההיא ("ספייס גירלס", למשל) מתנגנים בכל מקום. מסיבה לא ברורה, עושה רושם שלצ'כים יש פיקסציה לאלניס מוריסט. לא היה יום אחד בו לא שמענו לפחות אחד משיריה (תמיד מ-Jagged Little Pill) ברקע. יש לי הרגשה שהיא היתה ממלאת את הספרטה ארינה לא פחות מלאונרד כהן.
* אנשי פראג לא מדברים אנגלית כמו שהיית מצפה מתושבים של עיר תיירות. ואני לא מדבר על האדם ברחוב, אלא על אנשים שתפקידם בהחלט מחייב את ידיעת השפה. המלצרית באחד הפאבים הצ'כים, למשל, שלא ידעה לענות על אף שאלה ששאלנו אותה. המוכרת בחנות, לה הצבעתי על טי-שירטס ושאלתי אם יש גם חולצות שרוול ארוך ונענתי בפרצוף לא מבין ובתשובת "זה גודל מדיום". הכי הרג אותי מוכר הכרטיסים לתחבורה הציבורית בתחנת הרכבת. אם יש תפקיד שהייתי מצפה שידרוש את ידיעת השפה האנגלית - זה התפקיד. אבל מסתבר שלמעסיקים מספיק שהוא יודע את המשפט "Ticket for one day - 100 Crons".
* הם גם לא אדיבים כפי שהיית מצפה מנותני שירותים. מלצרית בפאב אחד הביאה לנו את החשבון יחד עם המשקאות ואמרה: You need to pay now. בנוסף, היא דרשה מאיתנו לשלם על בירה מיותרת שהביאה לשולחן, מאחר שלא הבינה נכון את הזמנתנו. למחרת, מלצרית במקום אחר ניסתה לעשות עלי את אותו הטריק של "אין ברירה, אתה חייב לשלם" כשהתברר שהבקבוק אותו קניתי לאחר שוידאתי איתה שמדובר במים - הוא בעצם סודה. לא נכנעתי.
 פאב פראגי שתקוע בניינטיז (ומה טוב יותר מפוסטר של Guns N' Roses להדגים זאת?). "אתם חייבים לשלם עכשיו", אמרה המלצרית כשהביאה את השתיה, וגם חייבה אותנו על בקבוק שהביאה בטעות
* בירות צ'כיות הן לא רעות ומאוד זולות. "קרוסוביץ'", אולי מותג הבירה המקומי הפופולרי ביותר, היא בירה סבירה, אבל קצת מיימית מדי לטעמי. "פילזנר", הידועה גם בעולם - היא כבר יותר לעניין. זה כיף לשתות אותן ולשלם רק 30 או 40 קרונות (7.5 או 10 ש"ח, בהתאמה). בכלל, יש משהו משעשע בלשבת שעתיים בפאב, להחליף כוס בכוס, ובסוף לצאת עם חשבון שהוא ממש כסף קטן.
 "ברוך אתה אדוני, אלוהי הבירה". אני וכוס קרוסוביץ'. עדיף פילזנר.
* מותר לעשן בכל מקום. לא משנה אם אתה יושב בחוץ או בפנים, תמיד תמצא מאפרה שתקדם את פניך. גלעדן ארדן הצ'כי עדיין לא תקף.
* עושה רושם שהצ'כים הם לא מאמינים גדולים בקופירייטינג, או שהקונספט פשוט עדיין לא חדר למרחבם. לרוב מסעדות הסטייקים לידם עברתי קראו פשוט Steak House. לחנות המריונטות קוראים Shop Of Marionette. הכי הצחיקו אותי סניפים של בנק ששמו הוא פשוט: Money Bank ואם וכאשר יחליטו שם לשפר את הטאץ' השיווקי שלהם, אני מציע להתחיל מעדכון תעריפי התחבורה הציבורית. מה ההגיון שכרטיס "חופשי יומי" עולה 100 קרונות, אבל כרטיס לשלושה ימים עולה 320? זה לא אמור להיות קצת ההיפך?
 Shop Of Marionette. צילום: הדר א'
* כקרניבור, נראה לי שהייתי יכול לחיות טוב מאוד בפראג. התפריט שלהם מבוסס ברובו על בשר, על כל סוגיו - בקר, עוף, חזיר. אפילו הברווז מככב שם (אכלתי מנה כזו שהיתה לגמרי לא רעה). נראה שכל מקום, קטן ככל שיהיה, דואג להחזיק תפריט רחב ועשיר במנות אוכל רציניות וכבדות. אין בית קפה שהוא רק לקפה. בטוח שיהיה אפשר למצוא בו גם מה לאכול, והרבה. בכלל, הם לא מאמינים בקונספט של מקום יעודי. כל מסעדה היא גם "קפה" וגם "בר". בכל אחת מהן אפשר לשבת לכל אחד מסוגי הבילויים האלה, וזה בסדר. יש בעיר גם כמות מגונה של סניפי מק'דונלדס, אבל מהפרט הקולינרי הזה נתעלם באלגנטיות.
* יש משהו מתסכל מאוד בלהיות קרניבור שמסתובב עם שתי צמחוניות ובחור שלא אוהב כמעט שום מאכל. שוב ושוב ריירתי כשעברנו ליד היכלי בשר, וייחלתי למישהו שישמח לחלוק איתי את התשוקה לסטייק עשוי מדיום-וול. התסכול הצטבר במיוחד כשעברתי ליד מקום שנושא את השם Mount Steak. כשראיתי את זה הרגשתי כמו הומר סימפסון בפרק בו גרמנים אומרים לו שהם מה-"Land Of Chocolate", מה ששולח אותו לחלום בהקיץ על עולם שלם שכל מרכיביו עשויים משוקולד. ליד Mount Steak היתה לי פנטזיה דומה, על הר שעשוי כולו מאנטריקוט ופילה.
 אחד המוצרים בשוק המתנות. לגמרי היה מתאים לי שבוע עם שני ימי שישי
******************
ועוד אבחנת בונוס אחת, בה נזכרתי הודות לעלמה ק. שגב:
* הם לא ממש שמעו שם על כבישים. כלומר, יש להם כבישים - אבל רובם לא מאספלט, אלא ממעין "אבני חומה" כאלה, שהם לא אידיאלים לא ככביש ולא כמשטח הליכה. אז למה דווקא משתמשים בסוג החומר הזה עבור הכבישים? כנראה קומבינה עם איגוד המוסכים הצ'כי, שבודאי עושה מהקונספט הזה קופה יפה.
 כן, זה כביש. צילום: ק.שגב
|
