טוב, אז עוד מעט מגיע יום הכיפורים.

אני מפרסם כאן משהו שכתבתי לפני שנתיים - יומן המתאר את עלילותיי בצום ההוא :)

חשוב לי לציין: סגנון הדברים שנכתבו אז, אינו מראה על הקלת ראש בחשיבותו של יום קדוש זה. להיפך. מאז ומתמיד הבנתי את חשיבותו ואת כוחו ומעולם לא זלזלתי בכך. כיום, אחרי שבחצי שנה האחרונה למדתי מכמה אנשים מדהימים עד כמה האמונה היהודית יפה וקראתי כמה וכמה מאמרים וספרים בנושא - אני מבין זאת אף יותר.

נכתב ב-3/10/2006:

לצוּם.
כלומר, לא לאכול, נכון?
בייייייפ! (צפצוף ארוך ומחריש אוזניים, לא הערוץ) - תשובה לא נכונה עבור רזה כמוני.
המטרה כאן היא לעלות במשקל, חבוב! לא לרדת.

נו טוף.
העובדה היחידה שעודדה אותי היא שכל השנים צמתי, כולל בשנה שעברה (ובכולן עברתי את הצום בשלום).

סידורים וקניות בבוקר של ערב יום הכיפורים.

מוזר מאוד, שכל הבוקר ההזוי הזה התברר (רק בדיעבד, אהם) שאני חי שעה קדימה...
שכחתי להזיז את השעון אחורה בלילה שלפני!!!
שעון חורף, מיסטר...
לא תאמינו אילו סיטואציות קורעות זה יצר.

קודם כל, הייתי בטוח שאני קם ב-7:30, ובעצם קמתי ב-6:30.
ממש משכים קום.
[טפיחה עצמונית (מאיפה זה נשמע מוכר??!?) על השכם]

פגשתי את אבשלי בח"כ וניהלנו דו-שיח חירשים בסגנון:
- אתה כאן מ-9:00??? כל הכבוד!
- לא, באתי ב-10:00, אני עוד מעט מסיים (וברגע שאמרתי לו את זה, השעה הייתה 10:12...)

אחרי שסיימתי את אחד האימונים ההכי-על-קוצים שהיו לי (הייתי בטוח שאני באיחור ולא מספיק כלום...) אני מגיע הביתה, אוכל באטרף (ובלי נענע), מסיים ב-12:30 ומתקשר לאמשלי (קבענו לצאת לקניות של "דברים סטנדרטיים של אחרי הצום" ב-12:00):
- אמא, לא הספקתי להתרחץ, אנחנו צריכים כבר לצאת, לא? (קחו בחשבון ש"להתרחץ" אצלי – שלא לדבר על "לחפוף" – זהו עסק ביש שיכול להמשך מינימום חצי שעה. מקסימום? בואו לא נדבר על זה...)
- לא, תתרחץ, אני עוד אצל הספר (כפרה עליה חחח)
- (מרים גבות) אה... את... אה... טוב... נתרחץ. (הייתי בטוח שהיא בשאנטי ולא קולטת שאנחנו מאחרים...)

אבל בסוף הכל הסתדר.
רגע ה"גילוי" היה מצחיק בהחלט, וכל הנוכחים הסכימו שיש לי את זה (אמשלי: "אמרתי לך אתמול בערב לכוון, ואמרת לי: 'כן-כן, אני אכוון יותר מאוחר'").

מייד דאגתי לכוון את השעון שעל ידי, את השעון הדיגיטלי שבאוטו, את השעון של הרדיו-דיסק, את השעון המעורר, את השעון של המיקרוגל בבית של ההורימשלי ואת השעון של הביג-בן...

הארוחה המפסקת מגיעה.

התריתי בהוריי שאנחנו מתחילים לאכול שעה לפני הזמן, כדי ש"אני אספיק לשתות הרבה" (סתם תירוץ בשביל לאכול הרבה).
אכלתי ואכלתי, והבטן התנפחה לה (מישהו אמר הצטברות נוזלים ולא קיבל חולצה ותקליט?) לממדים של אישה בהריון (אוטוטו חודש תשיעי, הצירים כבר בדרך).
חבל מאוד שבדיוק החולצה הלבנה שבחרתי לקחת להורים כדי לצאת בערב (יום הכיפורים זהו "יום של לישון אצל ההורים" – אמשלי בעננים...) היא מה שנקרא "שיא-הצמודה".

חפיף.
יצאתי גם יצאתי.

גם שתיתי מים בכמויות שלא היו מביישות את החבר'ה מהפרסומת של נביעות...
אה כן, ואחרי זה שילמתי על זה בריצות לשירותים כל רבע שעה עגולה.
מזל שבבית הכנסת יש מפתח לשירותים היחידים שפתוחים בערב יום הכיפורים, שנמצא על וו בבית הכנסת הצמוד, ואפשר להשאיל אותו ולהחזיר אח"כ מייד למקום. (אבל לעשות את זה 4 פעמים בטווח זמן של שעה, זה - איך אנסח זאת בעדינות - לא נעים?)

היום הראשון של הצום עבר די טוב.
הלכתי לישון מוקדם וישנתי די הרבה.
גם בבוקר הרעב לא ממש הציק לי, אלא בעיקר הצמא.

רק בשעתיים האחרונות שלפני הבאזר (החזן אצלנו גם איחר בטירוף, מה שגרם לתוספת זמן פציעות לא קטנה) התחלתי להרגיש את זה...

סחרחורות כאילו אני נמצא על קרוסלה שלא עוצרת ומישהו כל הזמן נותן לה עוד סיבוב ועוד אחד, ועוד שואל אותי "נו איך??!? אתה נהנה?..."
ממש לא נהניתי מהקרוסלה.
התחילו סימנים (סימנים??!? מה, עקצוץ בגבה השמאלית?) של כאב ראש והרגשתי גם חלשלוש ברמות.
כמו עלה נידף ברוח, כמו מתחרה ממורמר של "הישרדות" לאחר 30 יום בקאריביים שהפסיד בכל תחרויות הפרס אבל זכה בתחרויות החסינות, כמו פרח ללא עלים (??!?).
בקושי הייתי מסוגל לקום ולעמוד על שתי הרגליים (באותו רגע הצטערתי שאני לא כלב או כל חיה אחרת ההולכת על ארבע).

הספירה לאחור לא הייתה קלה בכלל, אבל בסוף עברתי גם את השעתיים האלה.
אבל אחרי שהחזן הגיבור תקע בשופר, שוב דילמה: הצום אמנם הסתיים, אבל איך מגיעים להתאספות המשפחתית אצל סבתשלי?
אין מצב שאני לא מגיע.
מזל שההורים גרים ממש קרוב לבית הכנסת. (עניין של 2 וחצי דקות הליכה!)

לאחר התייעצויות קדחתניות עם הדרג המדיני נמצא פתרון למיני-משברון (נקווה שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את התופעה): קיבלתי נהג פרטי בדמותו של אבשלי (כפרה עליו).
מה לעשות, שכבר לא יכולתי ללכת ברגל, גם אם זה כולה פחות מ-10 דקות הליכה. (ולגבי לנסוע באוטו שלי... לא מספיק תאונות אופניים יש ביום כיפור?)

דפקתי איחור אופנתי והגעתי בדיוק בזמן לעוגות ולקונפיטורת הדובדבנים החביבה עליי.
במקום להרים כוסית יין הרמתי כוסית מיץ תפוזים של קריסטל.
דוד שלי מציע לי איזה נוזל חום בכוסית קטנה ואני מסרב בתוקף.
לא אוהב אלכוהול. לא מדבר אליי. (כבר הזכרתי שאני לא שותה, לא מעשן ומשחק אך ורק באולינג?)
מיץ תפוזים איכותי של קריסטל לעומת זאת, מדבר אליי בשני השפות.

את יום הכיפורים עצמו העברתי בעיקר בתפילה בבית הכנסת.
תמיד הייתי שומר מסורת וצם כל השנים, אבל לא הקפדתי על התפילות.
מאז השנה שעברה, לאחר שסבא שלי זכרונו לברכה נפטר, החלטתי לנהוג בדיוק כמוהו ולהעביר את היום הקדוש הזה בתפילה.

סבא, אני מקדיש את כל זה לך.
אני אוהב אותך מאוד וחושב עליך תמיד.

________________________________ 

שנה טובה שתהיה לכולכם, אנשים יקרים!
שנה של בריאות, אושר וחיוכים.

אוהב אתכם מאוד! ♥