פרשת לכי לך – פרק ז' וסוף דבר 
החזר חוב ישן שלי לקוראי הפרקים הקודמים

עכשיו, לו זה היה סרט, אולי היו מתדפדפים קדימה עמודיו של  לוח שנה ישן, מעליהם שיכבה שקופה למחצה של עלי שלכת בסחף רוח אוקטובר, איוושתם מתחלפת בהתגלגלות רעמים ומטחי גשם.

לקראת הקונצרט שנועד לנו בארץ התקשרה קרני והציעה להיפגש. אפשר בהחלט להבין מזה שבשבועות שקדמו לכך, מאז סוף הקיץ, לא הוחלפה בינינו מילה. על קונצרט השבת ההוא בדן האך וויתרתי גם כצופה.  חברתה הפסלת של אימי סחבה אותי לפתיחה של תערוכת אוונגארד יידישקייט, שבה הייתה עדנה לפסלי ה"שואה-שיק" שלה, תצוגת אופנה דוממת של מוזלמנים מאובקים בגודל טבעי, שקפאו בקאט-ווק אל המוות על מסלול פסי רכבת חלודים. לבקשתה חילקתי  למוזמנים גלויות עם הכותר "השואה תמיד באופנה", מתחמקת במבוכה ממבטיו של אומן מולטימדיה גרמני שניסתה לשדך לי.

"ככה מביאים את הקורבנוּת לדרגת אומנות," שמעתי קולגה שלה מסננת בפינת הקוקטיל לפני שחמקתי החוצה לנשום אוויר. 

השארתי הודעה במלון לינקה וגאורגה שאני מקדימה את שובי ארצה ושמאד אשמח לבוא לאודישן בשנה הבאה.  

כשקרני הציעה להיפגש פשוט הסתכלתי ביומן וקבעתי איתה בלי לחשוב פעמיים.
נפגשנו בצהריי שישי מעוננים חלקית בבית קפה חביב עלינו, שבו המלצריות סועדות את הפציינטים בשתיקה רחומה  ובדאגה עניינית לרווחתם, למה לשאול אם הכל בסדר כשאת רואה בעצמך שלא ממש.
קנקנים מהבילים הוגשו בחוץ על המדרכה. 
טוב, זו הייתה אחת מאותן שיחות שאין ממש חשק לשחזר. 
כשהיא משלבת את כפות ידיה על השולחן, קרני פתחה, "אז מה כל כך נורא בזה שרציתי פעם אחת לשיר סולו?"

האמת, הופתעתי. איכשהו ציפיתי מהזמן שיגרום לדברים להתגבש למשהו קצת יותר מנוסח, אצל אחת שידעה  לא להשאיר אבן על אבן, כשהיא רוצה. 
 "I don't exactly know how, but I think I have been cheated", אומר אדון רם מעלה כשהוא קם בידיים ריקות משולחן הפוקר, בסצנה מהסרט בארי לינדון. 
 קצת אִזכור של עובדות, כמה שאלות מנחות, עשו את העבודה. כמו אחד שתמונותיו מופשל מכנסיים בשעת מעשה מוטלות בפניו, קרני הישירה אלי מבט ואמרה, "בגדתי בך". 
 שתיקה.
"אבל יש לנו קונצרט בתיאטרון רמת-גן," המשיכה.
נזכרתי בבדיחה ההיא על זוג ישישים בני למעלה מתשעים, יום אחד האשה קמה בבוקר ואומרת לגבר שהיא רוצה להתגרש. הוא אומר לה, בואי נחכה עד שהילדים ימותו.
המחשבה לשיר ביחד עם קרני נתקעה לי בגרון כמו נגיסה גדולה מדי של עוגת חנק ללא כוס תה באופק. 
 "נבטל אותו," אמרתי.

אחרי שתיקה פתחה שוב, "אבל זה שלא נשיר יחד לא אומר שאני מוותרת עליך כחברה. אין עוד אחת כמוך."

אקס לעתיד (שבגד בך) אומר לך שהוא לא מוכן לוותר עליך כחברתו הטובה.

לא לקח לי הרבה זמן להסביר לקרני שדווקא כאן הבעיה שלי.

 Zerfelt, סיכמתי, הפעם בלי אותה תנועת יד מפורסמת של נחיתת אונס.
אני יכולה להיות נצר גאה מאד לאבותיי הפולנים. עם החצי הרוסי שלי אעשה צדק במלנכוליה שאחרֵי.

יצוין שהצלחתי בכישרון רב להוציא מקרני ווידויֵי כֵשל חברִי, שמהם יצאנו שתינו המומות. כגודל ההכחשה כן גודל הגילוי שאחריה. הבנתי שזה זמן קרני כבר איננה החברה שעליה סיפרתי לעצמי. זה היה יכול להיות ההישג הטיפולי של העשור, אלמלא היה מדובר בי ובזו שחשבתי לחברתי הטובה.

היה זה אך טבעי להעביר את שארית היום במיטה ולהקדיש את השבת לחשבון נפש, גם הוא במצב מאוזן בדרך כלל. 

סוג של אפילוג

ליטי הפסנתרנית שלנו הזדעזעה, התקשתה להאמין. זה הרגיש כאילו בישרתי לילדה על פרידת שתי הורותיה,  עם עיניה העגולות ותלתליה הדבשיים הלחים נראתה לי כמו גור כלבים אבוד. 
ככל שעבר הזמן הבנתי פחות ופחות, וויתרתי. קרני הייתה לי לישות זרה, מנותקת מהמכשפה הטובה שהכרתי ואהבתי. 
 במקהלה נמנענו מלפגוש זו את עיניה של זו. המצב הזכיר לי "ברוגזים" שהיו לי בילדותי.

מהמעט שיכולתי לראות מזווית העין, היא לא נראתה טוב בזמן האחרון. עיניה נראו נסוגות אל תוך חוריהן, ופניה כמין מסיכת שעווה.

עד שיום אחד, בסיבוב הופעות מרוכז, כשעלתה אחרונה לאוטובוס, זזתי מבלי לחשוב ופיניתי לה מקום לצידי.
היא התיישבה כמימים ימימה, וכששאלתי אותה לשלומה כאילו רק אתמול דיברנו, הסתבר לי שבינתיים אמה החולה נפטרה ובן זוגה עזב את הבית "אבל על זה אני עדין לא מסוגלת לדבר."

הבנתי ממנה שכעת, כשאין מה שיחזיק אותה כאן, היא רוצה לנסות להתקבל לאקדמיה המלכותית למוסיקה בדן האך.

שבועיים של נסיעות ארוכות ברחבי הארץ, חולקות שוב מאותו תרמוס את "הסמים",  כפי שכינתה את מרתחי העשבים מגינתי, מחליפות הערות מרושעות על אנשים שלא עשו לנו כל רע, כאילו חזרנו לעצמנו.

אבל יותר לא נפלנו זו בזרועות זו. קצת כמו הורים פרודים שנפגשים למען הילדים לסעודת חג ומצליחים להיות תרבותיים פלוס, נשענים על הרגלים ישנים.

כשנגמר סיבוב ההופעות ההוא עזבה קרני את המקהלה, טסה לאודישן ומאז לא שמעתי ממנה.      
ליטי סיפרה שפגשה אותה ברחוב, עדין ממתינה לתשובה. אין לי מושג אם התקבלה וגם לא האומץ לברר.