0

43 תגובות   יום שני, 6/10/08, 19:27
כבר סיפרתי לכם על חיבתי המוזרה לחרוזים מטומטמים במיוחד.........

 

הסבר קצר. לפני עידנים, בטרם היות רשתות חברתיות, השתעשענו לנו כמה פרחחים ע"ג תיבות התגובות של כותבים מסויימים. כותב אחד כשרוני הפליא לתאר את הווי יוצאי יהדות פולניה,. הניק של הכותב היה: מודה  כתובת המייל היתה: ועוזב   ואת מיקומו הגיאוגרפי הוא הגדיר כירוחם.  אנו, חסידיו השוטים, נהגנו לכנות אותו פשוט: מודה ועוזב ירוחם.

יום אחד בהיר, ממש לפני חג הסוכות, הודיע המודה על עזיבה בדיוק לפני חג הסוכות עת הופיע מאמרו של  אכסנאי המדור שגיא קופר  שהיה בעל טור בynet   שנקרא "שובו של ההרינג".  באותו שבוע פרסם מר קופר מאמר בשם " סוכות של חשבונאות פולנית"  שבו קבל על קרבות ה"מי יביא מה לסוכה" בעדות הוורשביאק והקראקוביאק. מכיוון שלא היה מי שיעיד ממקור ראשון , לקחתי את המשימה וכתבתי מין פואמה קדיה-מולודובסקית שכזאת. את ה"יצירה" (אללה יוסתור לקרא לדבר כזה יצירה) הקדשתי למודה הנעדר........

 

וכן, הנעדר הנעדר מקנן במקומותינו תחת ניק אחר, חבר מכובד ב"קפה"   לכל דבר ועניין.........

 

אני מאחל לכולכם חג שמח,חג  שכל כך תהנו בו, שתסבלו!!!

 

http://il.youtube.com/watch?v=PsLpMDUJAfM

 

 

 

 

 

 

 

לנעדר

סיפור מסופר בערי הדרום
איך בירוחם הקטנה
כך, כמעט משום מקום
פרצה לה כמעט מלחמה.
לאחר אין סוף טלפונים
כשהסוכה כבר כמעט מוכנה
מקושטת כולה בבלונים
ריחפה לה מעל עננה

הכל התחיל כשזושה הכריזה
ששושנה שוב הבריזה.
בין ליסתותיה אז התיזה
ששום דבר אותה לא יזיזה
לאחר שאת דמה הקיזה
כשהגיעה כל הדרך מהקיבוץ
עם סיר מלא כבד קצוץ

לשושנה שלנו יש חן וסגנון
מאף פולניה מההתישבות העובדת
איכרה נבערה, אחת מהמון,
 היא לא תלמד איך להיות נעלבת.
בחיוך של שמלץ שיער במוס
צפרני לכה ומידת שור אבוס,
היא כבר תראה לה מה זה נימוס

אז פנתה לאיכרה וכה אמרה:
כל שנה בסוכה אני מארחת
ומה רציתי? קצת נחת?
ומצידי בשנה הבאה כל השבט
יסע לקיבוץ בסוכה לשבת
ואז נראה מי יטלפן ומי יתאם
ואת חשבונות בזק מי ישלם/
ומה כבר ביקשתי?
שיאנק יבנה סוכה
שהילדים יקשטו
רגל קרושה מז'ניה
מבז'יז'נה עוגה
מז'דק שיביא רימונים
וחיימקה תאנים
שלא לדבר על עליזה
שמביאה לי ת'קריזה
ואיךאותה לא אשפוט
על כך שהעיזה
להביא שטרודל
כשביקשתי קומפוט!
אז כמה להסביר נחוץ
שהשנה אני מכינה
את הכבד קצוץ!!!

תסרוקות התנפחו אז כפליים
חזות נזדקרו, נשלפו צפרניים
והכל בחיוך, עם סכין בין השיניים.
והגברים לאן נעלמו בינתיים?
גברים אמיצים שכמותם?
תחת השולחן רעדו כדרכם

ומודה ועוזב ירוחם.




 



 



 



 



 



 



 



 



 

דרג את התוכן: