אינני אדם דתי. אך אני אדם מאמין. אני מאמינה שמשהו שם למעלה, כמו כוח עליון קובע את ההחלטות המשמעותיות של חיינו. תגידו אני בורה, תגידו אני פתיה, תגידו מה שתגידו.

כל שנה לקראת יום הכיפורים  אני חשה שעלי לנקות את עצמי, לטהר את עצמי מכל הארועים שעברו עלי בהשנה האחרונה.

אינני הולכת לבית הכנסת, קשה לי לרדת 6 קומות ביום קשה זה, אתם שואלים את עצמכם מה אין מעלית? לא אינני יורדת במעלית ביום הכיפורים, ואני צמה כמובן... אני יושבת בבית ועושה את חשבון הנפש שלי , כיצד אני יכולה להיות אדם טוב יותר, במה עלי להשתנות, מה לא עשיתי בסדר, וכו...... וכו.....

אני מנסה לסגור חובות לקראת יום הכיפורים, לא להיות חייבת לאף אחד שום דבר, ולבקש סליחה אם פגעתי במישהו.

אבל כך , במשך 30 שנים , אני יושבת עם עצמי, מתפתלת, כואבת,  מתייסרת נחנקת ומתענה, על שלא הספקתי לבקש את סליחתו של אבי על שפגעתי בו. פגעתי קשות. פגעתי נואשות. הפגיעה היתה כה קשה שאינני מעיזה אפילו להעלותה על הכתב. כל פעם מחדש אני מתרסקת.... איך זה שלא  הספקתי לבקש סליחה.

היום כאם, אני רואה את התנהגותה של בתי , ואני חושבת לעצמי אולי זה חוזר אלי...