היום אמרו לי שאני פרזיטית. אני כבר שנתיים מטפלת בילדים ובעיקר פנויה בבקרים . עשיתי הסבה מקצועית לחינוך למיניות ואני אתחיל להתנדב בקרוב כדי לקבל את ההסמכה. אני עושה דברים לאט. בקצב צב. אחרי 8 שנים שעבדתי עם ילדים במשרד החינוך שבהם סבלתי והם ממני. אני עכשיו עושה דברים בקצב שלי. אני מודדת כל צעד ומורידה פחדים. הפחדים הם מכשלון. שאני לא אכשל כמו שנכשלתי במקצוע הקודם. אני צריכה להאמין בעצמי. להגיד שאני טובה במה שאני עושה ולבצע את זה על הצד הטוב ביותר. הכשלון הזה הוא היבלת שלי וגם הדרייב שלי להוכיח אחרת. הכל תלוי בי. קראו לי פרזיטית כי אני לא עושה כלום. אני לא מקדמת את עצמי ולא מבצעת הרבה. הפחד מעשייה מרתק אותי וכמו כן אני משלה את עצמי ואומרת שהילדים זקוקים לי. הילדים זקוקים לאמא שמאמינה בעצמה. אמא שטוב לה.

אחרי שנים שבהם התמסרתי אליהם ונתתי את כל שעות השינה שלי, שבהם הייתי בעיקר לבד. אני יכולה לומר שיש לי את כל הזמן שבעולם לטפל בעצמי.  וכנראה שזה הכי קשה שבעולם. לשים את עצמך ראשון ברשימה. הפריזיטית (אני) בעיקר מקנאה. אני מקנאה באחותי שעשתה את הצעד ובונה את עצמה יום-יום ומצליחה בדרך שלה. אני מקנאה בבעלי שהקים משרד עצמאי ועכשיו הוא יושב לו במשרד חדש בת"א עם שמו על הדלת ועובד כמו מטורף. אני רואה בכל מקום את ההצלחה שלו כי הוא עובד בפרסום. אני מביטה בשלטים ואוכלת את הלב. גם אני רוצה הצלחה כזו. אז אני מביטה בזה ומתחילה להתכווץ עד לגודל של נמלה והופכת להיות פרזיטית. הפרזיטית תהפוך את עורה יום אחד ותצלח בגדול אני בטוחה אבל, זה יקח זמן או שלא.