אני אדם חסר סבלנות. אין לי סבלנות לעמוד בתור, אין לי סבלנות להרבה מילים. אין לי סבלנות לאיטיות. אין לי סבלנות לבעיות.

לפני שנה רציתי שהכל כבר יקרה. שאני כבר אפסיק לבכות, שאפסיק לכאוב. שאדע איך חיי יראו בעתיד. שיבטיחו לי שיהיה בסדר. עכשיו!

זה לא קרה. נשארתי עם השאלות. עם הכאבים. עם הסקרנות. מה קורה עכשיו? אז איך אני מרגישה עכשיו? מה זה עושה לי עכשיו? איפה הגוף שלי מרגיש את זה עכשיו?

היה לי חלום מתיש בלילה – האם למחוק אותו או להסתכל בו? ניסיתי למחוק, לעבור הלאה. אחרי שעה המועקה הייתה עוברת. וחוזרת בלילה. אחרי שבוע של שינה טרופה, ניסיתי את ההפך. לצלול פנימה אל החלום. אל העלילה המפותלת, אל הסיוט. החלומות נמסו, ממשותם פגה.

החודשים עברו. לאפשרויות הפנימיות שלי נוספה עוד אפשרות. לא לעשות. לא להגיב. לחכות. לתת לזמן לעבור ולתשובה הנכונה להופיע. להיות סבלנית.

איזו הפתעה! המילה סבלנות נראתה לי פעם בלתי אפשרית , שייכת לעולם הגדולים, ופתאום היא חלק ממני.