הפכתי לאמא, עולמי הזדעזע ונוכחתי לדעת שאיבדתי את עצמי.

בראי נשקפה זרות, לא זאת היתה כאן קודם. בתוכי, לא ידעתי עוד מה אני מבקשת.

האחריות מחצה אותי, העייפות מחצה אותי. לא יכולתי לסמן בבירור, היכן אני נגמרת ואחר מתחיל.

בדידות גדולה ורועמת, אפפה אותי, בעודי צועדת בדרך לא מוכרת.

תינוקת חסרת אונים, שימשה לי מדריכה. הגדירה בבכיה ובחיוכיה מה עלי לעשות.

ידעתי, אם אטעה, תשלם היא את המחיר. ואין מנוחה ואין הפוגה ואין דלת יציאה.

חלקים בי התלכדו והתפזרו, אחדים אבדו ואחרים, חדשים, הופיעו.

השיגרה שימשה עוגן רעוע, פחדים הבליחו ונסוגו.

כמו ספירלה, התקרבתי והתרחקתי מעצמי, הצטמצמתי והתרחבתי, עד שהסכמתי להשתנות.

לא קרסתי. לא היתה לי ברירה. החיים שהבאתי, חייבו אותי להיות. המציאות קשרה את רגליי לקרקע.

אחרי ארבע שנים ושתי לידות הסתגלתי. אני נהנית להיות בהתהוות. הדרך לא בטוחה אבל יש בה בחירה, יצירתיות,גמישות והמון הזדמנויות.

החיים שלי כמו של הילדות שלי, מלאי מסתורין, תנועה וגילויים. ואני שוב ושוב מעיזה, להתרחק מהבטוח, לפרוש זרועות מול הלא נודע ופשוט לזנק לתוך זה.