"מגיע ילד פלסטינאי למרכז" הודיעו לי.
שער הברזל נפתח, ילד בן ארבע על זרועות אימו, מבט נאצה לעברי וקללות בערבית. השוטר מוביל והם נכנסים.
הילד תלוי על אימו כמו עוגן, רועד והיא אוחזת בו חזק. הזמנתי אותם בתנועות יד לראות את המיטה שלו, הקללות נמשכו.
בין לבן אני שומעת "איל יהוד" עם קללה. אצבע מושטת כלפיו ומאיימת.
השוטר לוקח את האם ואני נשארת עם הילד. צרחות ובכי, קללות, הפעם של הילד.
אני מנסה להתקרב ומקבלת יריקות בתוספת לקללות.
הוא הוריד את נעליו וזרק עלי, מקלל ויורק, רץ לחלון, מטפס על הסורגים, מכניס ידיים ורגליים וצועק
"יאמאאאאאאאאאאאאאאאאאא", מבטי שינאה ופחד אלי וצווחות. חלצתי נעליים ועליתי לחלון, דחפתי את עצמי בין הסורגים והתחלתי לשיר, בשקט, בלחישה, מלל שאני ממציאה תוך כדי שירה, במקצב רגוע.. "דאוד ילד מתוק וחמוד, הוא אמיץ מאודדדדד, לה לה לה.." עוד ועוד ועוד, שעה עברה, התחלתי להתעייף אבל לא רציתי לוותר.
הושטתי יד ללטף לו את הראש, הוא חזר להשתולל, ניסה לברוח, הוא רץ כל כך מהר שבקושי הצלחתי לתפוס אותו.
אחזתי אותו חזק, חיבוק נועל והוא בהשתוללות מטורפת צווח ומקלל, משתולל מעלי,
אני ממשיכה לשיר בשקט, מרגישה שהגוף שלי לא יחזיק מעמד עוד הרבה.
מתנדנדת איתו, אוחזת חזק ושרה ברכות.
לאט לאט עלה הבכי, בכי של אפיסת כוחות, לאט לאט שיחררתי את האחיזה, לא לגמרי.
שלחתי יד ללטף לו את השיער, יד שניה חובקת, מתנדנדת איתו ושרה לו באוזן "דאוד ילד מקסים..לה לה לה.." דאוד, בן לאב אלים ואמא מוכה שנמצאת במקלט לנשים מוכות, יש איום על חייהם. דאוד התאהב בקבלות השבת, הוא תמיד רצה להיות "אב השבת" ולברך על הנרות. אחרי שלושה חודשים הוחלט להחזירם לביתם. אני תוהה אם ישאר זכר חיובי כשיגדל, האם השינאה תחזור.. |