| לפני 4 שנים פתחו לי את הדלת. ואני נכנסתי. זה היה שבועיים אחרי שהעולם (שלי, שלך) התפוצץ. ואני חיפשתי רפסודה קטנה לצוף עליה קצת בשביל לנשום. רציתי לצעוק ורק שתקתי. רציתי לנוח וכל הזמן זזתי. שמטו לנו את האחיזה ואף אחד לא שאל אם נשרוד את הגעגוע. אתה הלכת לי לאיבוד בתוך עצמך. ואני זוכרת שכמה ימים אחרי אני ברחתי לקניון לראות סרט. רציתי להתנתק לשעה וחצי, אולי אפילו קומדיה. לא- כנפיים שבורות לא היתה בחירה מוצלחת... שנה שלמה נמחקה לי- אני לא זוכרת כלום. נראה לי שגם אתה לא. שני ילדים אבודים עם הרבה כאב ובלי כתובת להפקיד אותו בה. חוץ מאחת. ולאט, ראבאק זמן עובר כל כך לאט מאז, לימדו אותי לחזור. הרשו לי לבוא בכל העוצמות ולשתוק את כל הסיוטים. לצחוק כשאסור ולבכות במקום לזוז. לעצור ולהרגיש את הקצוות חשופים, זה עדיין קשה ליישם...אחרי שנתיים לא יכולת לשאת יותר את הזיכרון. ואם אני שם, מול העיניים או ישנה לידך- זה לא אפשרי. אז נעלמת. ואני שיחקתי עוד פעם בללכת לאיבוד בכל מיני חדרים. אין לי מושג איך- אבל מאז- את הדלת שפתחו לי ניצלתי עד הסוף. אני עדיין. אני זוכרת כשיכולתי עוד פעם לגעת באחיינים שלי, לרצות משהו, לבקש לעצמי. משהו חלחל טיפה אחרי טיפה ואיפשהו ברקע יכולתי להיות. ולהנות. ולהגיד תודה. |