קרקוש הקרונות נשא אותה אל מחוזות רחוקים. נזכרה בסיפור שקראה בעיתון ישן על יפני זקן, שנפטר במהלך נסיעה בימנוטה ליין, הקו המעגלי של הרכבת התחתית בטוקיו. אף אחד לא הבחין באיש המת, שהקיף את העיר מספר פעמים עד שמבקר כרטיסים עירני שם לב לאדם שאינו יורד מן הרכבת. אומה שלמה חונכה לעצום לא רק את עיניה אלא גם את אוזניה, כדי לא לפלוש אל פרטיותו של הזולת באי הקטן והצפוף. היתה שמחה לו אנשים רבים ככל האפשר היו פוקחים את עיניהם, ועושים אוזנם כאפרכסת, מקשיבים אל צעקות ליבה המדמם. טלטולו העדין של הקרון והנוף החולף במהירות מחוץ לחלונה, כל אלו לא הרגיעו את הכאב הפולח מבפנים. כאב האובדן והשיבה. היא ידעה שעוד מעט יגיע המסע לסיומו, והיא תצא שוב אל המציאות החדשה ישנה. היתה נותנת הכל כדי לעלות על אותו קו רכבת מעגלי, ולטייל אתו במנהרות החשוכות, בנוף המבליח לעיתים, החוזר על עצמו פעם ועוד פעם. הבריחה האולטימטיבית. עד שלא מגיעים ליעד, אין מציאות להתמודד אתה. עד שלא מגיעים ליעד אפשר לנסוע ולנסוע ולנסוע, ולשכוח שבחוץ יש עולם אחר. ואולי היתה יורדת בתחנת שינג'וקו, נבלעת בין המון האדם המתנהל בחיפזון כנמלים לפני החורף. הופכת לאין בתוך הקהל הרחב, זורמת איתם לעבר הפסים, משליכה עצמה מעבר לקו הצהוב, מנפצת את חייה וגופה לרסיסים אלמוניים שאיש לא שם לב אליהם בהמולת היום השגרתית. קולו של הכרוז החזיר אותה לכאן ולעכשיו, לקרון הריק העושה דרכו דרומה. למה חזרה? בזרותה היתה שם מתבלטת וכמעט לא קיימת. עם השנים נטמעה בתרבותם, בשפתם, בגינוני גופם. החלה לחשוב כמותם. אבל הבינה שאף פעם לא תהיה חלק מהם. תמיד תהיה הזרה. האחרת. ההיא שעשתה הכל כמו שצריך, אבל עיניה הכחולות, וגופה השופע, בידלו אותה מהם. נשמתה זה מכבר נטמעה בתרבותם. היא הסירה מעליה את שרידי מולדתה. אך הם טרחו להזכיר לה שאף פעם לא תהיה שייכת. החליטה לחזור. לא יכלה עוד עם הזרות. להיות כל כך אחת מכולם, וכל כך שונה. החליטה לחזור אל המקום שכבר לא היה שלה. עיניה הכחולות וגופה השופע, יטמעו שוב בנוף האנושי. שוב תהיה אחת מני רבות. שייכת. משתלבת. לא מכאן. זרה. במסעה חזרה חששה שנשמתה שנשבתה בקסמי המזרח, תותיר אותה אחרת. נוכרייה בביתה. שייכת לשום מקום. הקרונות הצהובים של הימנוטה ליין מאיטים. מעגל הפסים מתיישר והרכבת עומדת להיכנס לתחנה בבאר שבע. קמה ממקומה. קידה קלה, בלא מחשבה, אל האיש הנדהם היושב מולה. צעדיה הקטנים מוליכים אותה אל היציאה. תחנה סופית. בחוץ היא מסתכלת אל הבוהק המדברי. השמש קופחת על ראשה החשוף, קרניה מסירות מעליה את הקימונו הכבד, נעלי הגטה הנוקשות, משחררות את השסתום שחתם את פניה והסתיר את רגשותיה. אצבעות יד ימינה קרבות אל פיה. שריקה חזקה פולחת את השקט: "טקסי". רכבת ישראל תחנה סופית. חזרתי. |