| "ווי, איזה קטע!" חשבתי לעצמי בזמן שפתחתי את עמוד ההודעות וראיתי את בקשתו של גרוסמן להיות לי לחבר. התרגלתי שרק הקוראים המשעממים והלא ידוענים (יותר ופחות) של עמרי מרכוס מבקשים ממני חברות (וכפי שניתן להבין אני לא מאשרת את בקשתם) כי הם חושבים שאני נורא מסתורית וכל זה או שהם תמיד רצו לזיין בובת ברבי. זה הזמן להבהיר שאני לא טיפוס של הרבה חברים (או קצת, לצורך העניין) ומסתפקת בעמרי ואסי לפי שעה. עמרי כי הוא מזכיר לי אקס שהיה לי והיה ממש מעולה במיטה, עם הומור ליאור שלייני משעמם כזה ולכאורה הוא גם בלתי מושג וגועלי. ואסי... טוב, אסי זה מקרה אחר, כי הוא ממש מתוק כזה וחושק בי קשות ואפילו הבטיח לסדר לי כתובת דוא"ל בזכיינית קשת. סיבה נוספת לזה שאני לא מאשרת בקשות חברות היא הנטייה שלי להתמכרות. ברור לי שאני אתמכר לתגובות שלכם ולשטות הזאת של הכוכבים וזה יעסיק אותי כל היום. עוד תגובה חדשה התקבלה ועוד כוכב אדום. אין לי כוח לזה. אני לוקחת דברים יותר מדי קשה, אתם מבינים? טוב, חזרה לגרוסמן. יש לי פינה חמימה בלב לגרוסמן. עשיתי פעם יומן-קריאה על יש ילדים זיג זג ואשכרה קראתי את כל הספר מתחילתו ועד סופו. עד לאותו רגע הייתי קוראת תקצירים מצולמים שדנה הכוסית נהגה להביא לי. קיבלתי 90, נדמה לי. או משהו כזה. 93 אולי. די נהניתי מחוויית הקריאה או איך שלא קוראים לזה, אז אני בעד גרוסמן סה"כ. הוא גם הצליח לרגש אותי בנאום שהקריא ברבניאדה האחרונה בכיכר ובשניים וחצי מהעמודים שקראתי של "עיין ערך אהבה" בשירותים של "בן של" שיצאתי אתו למשך דקה וחצי בערך (היתה לו ערימת ספרים מאד עמוקים כאילו-שיואו בשירותים, ככל הנראה כדי להרשים את המשתינות והמחרבנות שהוא הביא לדירה). בכל אופן, בעודי מוצפת פליאה ונוסטלגיה לנוכח בקשת החברות של הגרוסמן, אני לוחצת על התמונה הקטנה כדי לראות על מה כותב בבלוגו האחרון, ומה אני מגלה? זה דוד גרוסמן אחר! מעצב סביבתי או שטות כזאת שכותב על עיצוב סביבתי ושטויות כאלה! לא ידעתי כזאת אכזבה מאז שהראל סקעת הפסיד למויאל בגמר הגדול בניצנים. זהו, זה סוף הפוסט הראשון. בפוסט הבא: עמרי לוקח יוזמה ומזמין אותי לדייט לוהט במקום לבחירתי, אבל לא הולך עד הסוף ויוצא הומו. |