רחוקים קרים לא נגישים

ונשימותייך מפל קרח קפוא

זורם אליי האגם לצידך

ובהבל פיך האגם קופא

לא האמנתי שאגם קופא

אך כשראיתי אותך ומבטך

הבנתי איך

אני עובר אורח

מטייל אל גופך

בקדושה נכנס למיקדשך

מעולם לא הבנתי

מי למי נחוץ יותר

האדם למקדש או המקדש לאדם

את כמו עשב רע

נובט בתוכי

שורשיך נאחזים באדמתי

בנישמתי

ולא ניתן לעקור

שערך השחור

 זורם כנחל בדמיוני

ואני ששיחררתי מאות ציפורים מתוך כלוב

לא יכול לשחרר ציפור אחת של נפשי מכלובי

שפתייך האדומות כמו ורד

ודמעה שזלגה מענייך גרמה למותם של אלף פרחים 

ליבך ההולם בחוזקה

מכשף בלהט תשוקתך 

את שנינו לקח הרוח

ואיננו עוד כשהיינו

לא עבר לא הווה או עתיד