| שתי התנסויות מכוננות של חיי
הראשונה היא בעצם שתיים, פעמיים בהפרשי זמן שאינני זוכר, בגיל שלוש או ארבע, יצאתי מהגוף בגלישה לרצפה ואל האין סוף, לא סיפרתי לאף אחד, לא ידעתי לתאר את מה שחוויתי, והבנתי רק שנים רבות מאוחר יותר זה היה ברור, וצלול, אני זה לא הגוף.
ההתנסות השניה, היא התנסות ממושכת, לא משנה באיזה גיל הייתי לא משנה מה הם האירועים אותם חוויתי, היתה נוכחות ערה שצפתה באירועים, ולא משנה מה קורה או קרה, היא נותרה ללא שינוי, בן אם הייתי בגיל שלוש או בגיל חמישים, והסיבה היא פשוטה, הנוכחות הזו חסרת גיל.
והדבר הכי מעניין שהנוכחות הזו היא אני.
ובכל פעם ששכחתי מי אני, הנוכחות לא נעלמה, ולכן היה לי תמיד מסלול בהיר וברור לחזור הביתה.
כיום אני מבחין בה יותר ויותר.
אני הוא זה שלעולם אינו משתנה. |