0
השנה קשה לי לסלוח. צריך לכעוס על מנת לסלוח, והשנה אני לא כועסת. במקום רחוק, מצאתי מאגר של חמלה שאינה עוזבת, מצבור של אהבה ללא תנאי והבנה עצומה ללא הסברים. סליחה. סליחה עם פגעתי, סליחה עם בחרתי להיעלב, סליחה ללא הבחנה. אני שואלת את עצמי האם זו סליחה אמיתית, ואיפה הכעס שליווה אותי כל השנים והיה מניע נפלא לכל כך הרבה מעשים, לאן כל זה נעלם? יום כיפור מתקרב, כנפי השכינה מכסות כבר את המדינה, שקט זוחל לאיטו ומכסה את כולנו. עוד מעט, יפסיקו לנסוע המכוניות בכביש, ואנשים עם אופניים ימלאו אותו. מחר בבוקר האוויר יהיה יותר נקי מאשר אויר של אחרי הגשם, כי ליום אחד בשנה הפסקנו לחטוא כלפי הטבע. לעצור. לחכות. להתבונן. לנשום עמוק ולא לדעת. ליום אחד של חופש להיות. להיות נוכחת. לחוות את הרגע בלי לשפוט, לסווג ולשנות. ליום אחד לסלוח לעולם על הרוע והטעויות. ליום אחד לראות רק את האנושי, הכואב והאומלל. ליום אחד לסלוח לעצמי על חוסר השלמות, על הפחד, על הקשיים. סליחה. |