כבר צהריים. שתים בצהריים. עוד רגע כיפור.

מה תעשו מחר, על מה תחשבו? מה עובר בראשכם עכשיו?

סליחה.

שנים שהורגלתי לשמוע את המילה הזאת.

שנים שאני שומע אותה.

רגע לפני, להתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, לשמוע את כולם מתנצלים בפני על ש"חטאנו, עווינו, פשענו".

סליחה על כך שפגעתי, ששכחתי, שלא התחשבתי.

סליחה גלעד, על כך שלא עשינו מספיק כדי לשחרר אותך.

סליחה על כך שגירשנו את הערבים. וגם את היהודים.

סליחה מהאימהות על כך שאנו שולחים את בניהן למות, ועוד בכזו קלות.

סליחה ילדים, על כך שלא הצלחנו לחנך אתכם.

סליחה נשים, על כך שהפלנו אתכן.

סליחה שזיהמנו את כדור הארץ.

סליחה שהחלטנו לא לעשות את שכר הלימוד דפרנציאלי.

סליחה שנכשלנו באולימפיאדה.

סליחה.

איכשהו, עם השנים, המילה הזאת כבר לא משכנעת. היא הלכה לנו לאיבוד במשעולי הרחובות החשוכים של המציאות המודרנית. היא הפכה חלולה. איבדה את הקסם. את התוכן, את המשמעות.

סליחה.

הנה, גם אני אמרתי את זה, אבל למי פניתי, והאם מישהו בכלל הקשיב?

איש לא הקשיב, ולכן אני מבקש סליחה מכולם.

סליחה על כך שלא ביקשתי מהמקום הנכון.

סליחה  שרק כעת הבנתי שיש כוח אחד שפועל במציאות ואם ברצוני להיטיב עמכם, עלי לבקש ממנו את זה.

כבר צהריים. שתים בצהריים. עוד רגע כיפור.

מה תעשו מחר, על מה תחשבו? מה עובר בראשכם עכשיו?